תורת חסד רסג

אז בשעת אמירתו שהיא קודם זריקה עדיין וממילא חייב בפ"ש. והכי איכא למישמע מהתוספתא פ"ד דפסחים שהוא מקור דברי הרמב"ם בזה. דאיתא התם השוחט את הפסח על בני חבורה ואמר שלא לשמו שחטתיו שורת הדין אינו נאמן ר' יהודה אומר עד שלא התחילו בו נאמן משהתחילו בו אינו נאמן. וכן איתא בתוספתא פ"ב דתרומות. ופירוש דברי ר' יהודה היינו דמשהתחילו לעסוק בו בעבודות אחרות שוב אינו נאמן לומר שלא לשמו שחטתיו. (ופירש התוספאה דר"י מחלק בין א"ל בפעם ראשונה שמצאם או בפעם שניה וכדמחלק רבא בגיטין שם. ואינו נראה דא"כ הל"ל ולחלק בין א"ל כן בפעם הראשונה שמצאם או בפעם שניה. ואין חילוק בין אם התחילו בו בעבודות אחרות או לא. ובלא"ה נמי ל"נ לומר דת"ק ור"י בתוספתא יפלגו בפלוגתא דאביי ורבא בגיטין). וטעמיה דר"י בזה י"ל דאם התחילו בעבודות אחרות בקבלה ובזריקה והוא שתק ולא אמר לו שכבר הוא פסול משחיטתו א"כ הרי משים עצמו רשע בזה, דלפי דבריו ששחטו שלא לשמו ונפסל א"כ לא היה לו להניח אותם לקבל ולזרוק מקרבן פסול וממילא אינו נאמן בזה אף כדין ע"א דקיי"ל א"א מע"ר. ואף דכהן שפיגל בקרבן נאמן לומר שפיגל אף דבזה גופיה משים עצמו רשע. ולמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליה ס"ל דהמחשב בקדשים לוקה כדאיתא בזבחים (דכ"ט ע"ב). רק די"ל דכיון שהתורה האמינתו כדאמר בגיטין שם כה"ג ביום הכפורים יוכיח כו'. א"כ גלי רחמנא דהכא נאמן בזה אף שמשים עצמו רשע. מ"מ י"ל דלא גלי רחמנא רק במה שאומר שפיגל ועבר עבירה בשעת מעשה בזה מ"מ מהימן על להבא לאפרושי מאיסורא שנפסל הקרבן. (וע' בפמ"ג ביו"ד ס"ס ה'. ובנו"ב מ"ת חאה"ע ס"ס כ"ג מ"ש בזה). אבל במשים עצמו רשע גם על אח"כ שלא להפריש מאיסור שאחר שפיגל הקרבן ופסלו ועכ"ז שתק ולא אמר עד אחר קבלה וזריקה שהיה בפסול לפי דבריו והכשיל רבים ג"כ ומשים עצמו רשע מתחלה ועד סוף. שוב אין לנו גילוי ע"ז מקרא ובכה"ג הדרינן לכללין דקיי"ל דא"א מע"ר. ואף דלכאורה י"ל הסברא לפמ"ש התוס' בב"מ (ד"ג סע"ב) וביבמות (דפ"ח ע"א) גבי אכלת חלב במזיד והקשו ג"כ הא א"א מע"ר ותירצו התוס' דהוא עושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה. א"כ ה"נ י"ל הכא גבי פיגול או ששחטו שלא לשמו דשפיר דינו כע"א ואין לומר בזה אאמע"ר דכוונתו לטובה לאפרושי מאיסורא ועושה תשובה עכשיו שלא יכשלו באיסור אכילתו ג"כ. ואף שכבר הכשילם ג"כ בעבודות הקרבן מ"מ רוצה עתה שלא יכשלו עוד באכילתו. אך לפמ"ש בתשו' נו"ב מ"ת (חאה"ע סי' קנ"ו) ע"ד התוס' דב"מ הנ"ל שלא כ"כ רק לגבי עצמו אבל לגבי אחרים אף שיאמר ג"כ שכוונתו עתה להסיר המכשול ויעשה עצמו רשע למפרע לקלקל אחרים זה לא אמרינן. והוכיח כן מגמרא דכתובות (די"ח ע"ב) ע"ש. וא"כ ה"נ בכהן שפיגל או בשוחט הפסח שלא לשמו ג"כ י"ל בזה אאמע"ר ואינו נאמן לקלקל לאחרים בזה. רק יש לחלק בזה בין שמשים עצמו רשע רק בשעת מעשה לחוד או שמע"ר גם אח"כ וכנ"ל. ועכ"פ מבואר מדברי ר"י בתוספתא דמשהתחילו בו בעבודות אחרות שוב אינו נאמן לומר שלא לשמו שחטתיו. והרי משמע שם דר"י לחומרא פליג דת"ק ס"ל דשורת הדין אינו נאמן כלל ור"י ס"ל דעד שלא התחילו בו נאמן כו'. וא"כ כש"כ לת"ק דאם אומר אחר זריקה ששחטו שלא לשמו אין לו נאמנות אף כדין ע"א ואמרינן אאמע"ר. והרמב"ם שפוסק כת"ק דר"י דשורת הדין אינו נאמן כלל רק שהמחמיר על עצמו ה"ז משובח והיינו כדין ע"א דעלמא דסובר הרמב"ם שהמחמיר להאמינו ה"ז משובח וכמ"ש בהלכות פהמ"ק ובהלכות מעשר הנ"ל כ"ז הוא קודם זריקה כנ"ל (ואז מביא שפיר פ"ש וכנ"ל) משא"כ כשאומר כן אחר זריקה אין שבח כלל להחמיר על עצמו בכה"ג וכמבואר: וראיתי בחידושי ר' חננאל על פסחים שנדפס מחדש. שפירש בסוף סוגיין דאמרו ה"מ דיעבד לכתחילה נמי. ופירש בזה דבר חדש דלכתחלה מהדרינן אי משכחינן באופן דאפשר להו למיעבד פ"ש ובדיעבד אי לא משכחי כלל פטור. ולפירושו מוכח כאן דהניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה מחמת ספק חשוב ראוי לבילה וכנ"ל: סימן מט מתני' פסחים דף קי"ד ע"א. הביאו לפניו מטבל בחזרת כו'. ובגמ' אמר ר"ל ז"א מצות צריכות כוונה כו'. עד סוף הסוגיא. הנה בסוגיא זו יש לעורר כמה תמיהות וספיקות. ונבא לבאר בהמשך הענין כמה פרטים בדיני מצות צריכות כוונה ובדיני מרור. וממילא רווחא שמעתתא. ויתישב הכל בחדא מחתא. בס"ד: א התוס' במתני' הקשו (בד"ה אע"פ) אמאי לא אתי חרוסת דרשות ומבטל חזרת דמצוה. ותירצו דכיון דכל עיקרו של מרור לא נתקן רק בטיבול בחרוסת משום קפא לא הוי ביטול בכך. וכתב המהרש"א דה"ה דהתוס' הוו מצו להקשות כן לראב"צ דאמר חרוסת מצוה דהא ראב"צ בזמן הבית היה והוי מרור מדאורייתא ואתי חרוסת דרבנן ומבטל למרור מדאורייתא כדאמר הגמרא לקמן דלכ"ע אתי דרבנן ומבטל דאורייתא. ולכאורה משמע דמ"מ בתירוצם של התוס' הנ"ל מה שתירצו אליבא דת"ק ממילא בזה מתורץ לראב"צ ג"כ. אך בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תקמ"ד מבואר דלראב"צ לא שייך כלל סברת התוספות בתירוץ הנ"ל. והיינו דכיון דלדידיה עיקרו של חרוסת נתקן רק משום מצוה בפ"ע דהוי זכר לתפוח או לטיט ולא משום קפא. ומרור בזמן הבית הוי מ"ע מדאורייתא. א"כ חרוסת דרבנן מבטל למרור דאורייתא. והדרא לדוכתה קושית התוס'. ואף די"ל בזה סברא אחרת וכמ"ש הר"ן דכל מילתא שאינו אכילה בפ"ע רק עביד לטבל בו לא מבטיל ליה להדבר שמטבילין אותו בו. (ובזה י"ל ג"כ קושית הטור סי' תע"ה על הרמב"ם שכתב דמטביל מצה בחרוסת כו'). מ"מ מלשון התוס' לא משמע לומר שכיוונו לזה, ואין להעמיס זה בכוונתם. וע"ש ברדב"ז. ואין לדחות קושית המהרש"א הנ"ל מהא דראב"צ בזמן הבית היה. ע"פ מה שכתב הרא"ש בר"פ מקום שנהגו דראב"צ אחר חורבן היה. וא"כ מרור נמי הוי דרבנן ולא מבטל חרוסת דרבנן למרור דרבנן למ"ד אין מצות מבטלות זא"ז כדאמרינן לקמן. דז"א. דראב"צ היה בזמן הבית ג"כ. כדמוכח בסנהדרין (דף נ"ב ע"א) והיה מהדור שראו החרבן כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לזרעים. ומסתמא הא דראב"צ הכא היינו אף בזמן הבית ג"כ. והדק"ל: ב בהא דאמר ר"ל ז"א מצות צריכות כוונה כו'. דאי ס"ד מצות א"צ כוונה למה לך תרי טיבולי הא טביל ליה חדא זימנא. וידוע קושית מהר"ל מפראג ע"ד הפוסקים החולקים על הרמב"ם וס"ל דטבול ראשון א"צ כזית (וכ"פ בש"ע). א"כ מאי מוכיח ר"ל דילמא לעולם מצות א"צ כוונה. והא דבעינן טיבול שני משום דדילמא בטיבול ראשון לא אכל כזית. והפר"ח תירץ ע"ז דא"כ היא גופה קשיא דהיה להם לחכמים לתקן לאכול כזית בטיבול ראשון ושוב לא יצטרך לטיבול שני. אבל דבריו ל"נ כלל דהא מדאורייתא בעינן מצה קודמת למרור כדכתיב על מצות ומרורים כו'. רק דלא הוי לעיכובא בדיעבד דאם