תורת חסד רסב

יותר. ומש"ה נקט הגמ' בפסחים לר' ישמעאל הך לישנא דזריקה בכלל שפיכה (ולא נקט לשון הברייתא דהניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא). משום דכאן הכוונה דר' ישמעאל ס"ל דאף לכתחלה רשאי לשפוך את הנזרקין דמסברא שפיכה עדיפא וזריקה בכללה היא וכנ"ל. ובזה יהיה רווחא שמעתתא ליישב קושיית התוספות בסתירת הסוגיות. דבזבחים מוכח דמאן דדריש דפסח בשפיכה לא מצי דריש מהך קרא דניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא. ובפסחים מבואר דר' ישמעאל ס"ל הני תרתי. ולהנ"ל י"ל דהא דבזבחים (דל"ז ע"א) פריך הגמרא ור' ישמעאל האי קרא מפיק ליה להכי ומפיק ליה להכי. (דיליף דפסח בשפיכה מקרא דודם זבחיך ישפך. וגם ס"ל דהניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא דזה ג"כ נלמד מהך קרא). ומשני תרי תנאי אליבא דר' ישמעאל. וזהו הכל למאי דסבר הגמרא בזבחים דר' ישמעאל דס"ל ברכת הפסח פוטרת הזבח, היינו משום דהניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא בדיעבד דיליף לה מקרא דודם זבחיך ישפך כו', (ור"ע דס"ל אין ברכת הפסח פוטרת הזבח איהו ס"ל (לפום סברא דהשתא) דאף בדיעבד לא יצא כשנתנן בשפיכה דלא דריש כן מקרא הנ"ל). אבל בסתמא דגמ' דשילהי פסחים דאמרינן כשת"ל לדר"י זריקה בכלל שפיכה ומפרשינן ליה דהיינו דס"ל דאף לכתחלה רשאי ליתן הנזרקין בשפיכה דשפיכה עדיפא טפי וזריקה בכללה היא וכנ"ל. א"כ א"צ לשנויי דתרי תנאי אליבא דר' ישמעאל. רק דקרא דודם זבחיך ישפך דריש ליה ר' ישמעאל רק להא דפסח בשפיכה. (והא דזריקה בכלל שפיכה הוא מסברא ולא נלמד מקרא זה). ובזה מיושב ג"כ הקושיא דלעיל במתניתין דהפסח שנתערב בבכורות דרש"א אם חבורת כהנים יאכלו. והקשיתי לעיל אם נימא דבאינו ראוי לזריקה מחמת ספק חשיב אינו ראוי לבילה ופסול אם נתנו בשפיכה. וא"כ בפסח שנתערב בבכורות אין להם תקנה לא בשפיכה ולא בזריקה וכנ"ל דלק"מ. די"ל דר"ש ס"ל כר' ישמעאל בהא דאף לכתחלה רשאי ליתן בשפיכה את הניתנין בזריקה. (ולדידן דלכתחלה אסור ליתנם בשפיכה רק שבדיעבד יצא שפיר י"ל דבאינו ראוי לזריקה מחמת ספק התם אף בדיעבד פסול בשפיכה). וקצת מוכח כן. שהרי למ"ד דהניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא בדיעבד דריש לה מקרא דודם זבחיך ישפך דמייתי להכי כדאיתא בזבחים שם. ובספרי פ' ראה דריש הך קרא לאינך דרשות דמייתי הגמרא בזבחים שם. ולא להך מילתא דהנזרקין שנתנן בשפיכה יצא. והיינו משום דסתם ספרי ר"ש ור"ש לטעמיה דס"ל כר' ישמעאל בהא דא"צ ריבוי מקרא דבשפיכה יצא דזהו ממילא ידעינן מסברא דאף לכתחלה רשאי ליתנם בשפיכה דזריקה בכלל שפיכה ושפיכה עדיף טפי וכנ"ל. וא"ש הכל. ופסקי הרמב"ם נכונים ג"כ. שפוסק כר"ע דשילהי פסחים דאין ברכת הפסח פוטרת הזבח. ומ"מ קיי"ל ג"כ דהניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא בדיעבד. רק דבאינו ראוי לזריקה אז אף בדיעבד לא יצא אם נתנן בשפיכה וכנ"ל. ומש"ה ס"ל לר"ע דאין ברכת הפסח פוטרת הזבח כנ"ל. וקיי"ל כוותיה ולפ"ז דעת הרמב"ם ג"כ דבאינו ראוי לזריקה מחמת ספק מעכב אף בדיעבד. וכ"מ ברמב"ם ספ"ג מהל' ק"פ בדין חמשה שנתערבו פסחיהם כו' שא"א להביא פ"ש על תנאי משום דפסח בשפיכה ושלמים בזריקה. ולא כתב הרמב"ם משום דפסח במתן א' ושלמים במתן ד'. או משום סמיכה. מזה מוכח ג"כ דדוקא משום דבזה כשאינו ראוי לזרוק מחמת ספק מעכב אף בדיעבד ומה"ט אין לו תקנה לעשות פסח שני. משא"כ משום אינך מילי שאין מעכבין בדיעבד היה לו לעשות פ"ש על תנאי ולא ליכנס לספק כרת. וכנ"ל באות א' בשם הש"א: י אלא דלפ"ז קשה ע"ד הרמב"ם ברפ"ד מהלכות ק"פ שכתב וז"ל השוחט הפסח על בני החבורה ואמר להם לאח"ז אותו הפסח ששחטתי עליכם שלא לשמו שחטתי כו' שורת הדין שאינו נאמן והרוצה להחמיר על עצמו ה"ז משובח ויביא פ"ש עכ"ל. והראב"ד השיג עליו דאין כאן שבח שאם הוא פטור מפ"ש אינו יכול להביא פ"ש על תנאי. עכ"ל. ולפי הנ"ל תיקשי עוד יותר ע"ד הרמב"ם דהיאך אפשר להביא פ"ש ע"ת שלמים כיון דבכה"ג מספק א"א ליתן הדם לא בזריקה ולא בשפיכה ואף בדיעבד יהיה פסול כנ"ל. ועיקר דבריו של הרמב"ם הוא מלשון התוספתא דקתני שורת הדין אינו נאמן דמשמע דאם רוצה להחמיר ולא להעמיד על הדין ה"ז משובח. וכן בגיטין (דנ"ד ע"ב) בההוא דאמר ליה לחבריה טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אתא לקמיה דר"א א"ל שורת הדין אינו נאמן כו' ומזה יצא לו להרמב"ם סוף הלכות פהמ"ק שכתב שם ג"כ בזה הלשון שורת הדין שאינו נאמן והרוצה להחמיר ע"ע ה"ז משובח עכ"ל. (והא דאם העד נאמן להם סומכין עליו הוא מגמרא דקידושין דס"ו ע"א). וכ"כ הרמב"ם עוד בס"פ י"ב מהלכות מעשר המוכר פירות לחבירו ואחר שיצאו מת"י אמר כו' שורת הדין שאינו נאמן כו' ואם האמינו ה"ז משובח עכ"ל. וע' עוד ברמב"ם סוף הלכות מטמאי מו"מ ובכ"מ בסוף הלכות פהמ"ק הנ"ל שהאריך. והכ"מ ברפ"ד מהלכות ק"פ שם מפרש בדעת הרמב"ם דאם רוצה להחמיר יביא פ"ש היינו שימנה עם אחרים על פ"ש. ומשמע דכוונתו שלא יביא כלל פ"ש על תנאי רק שימנה עם אחרים שהם לעצמן מביאין פ"ש בלא שום תנאי וספק כלל והוא נמנה עמהם. ואף דלכאורה זהו נגד הגמרא בשמעתין דמבואר דבכה"ג נמי יש איסור דדילמא פסח נאכל שלא למנוייו דאם הוא יצא בפסח ראשון הרי אין מניינו כלום מה שנמנה על פ"ש. יש לחלק בזה. דבהך דשמעתין דחמשה שנתערבו פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהם א"כ הא ידענו בבירור שארבעה מהם יאכלו עכשיו מפ"ש שלא למנוייו שכבר יצאו י"ח בפסח ראשון. ומש"ה אסורים לעשות כן שיהיה ודאי פסח נאכל שלא למנוייו. משא"כ היכא שהוא מסופק אם יי"ח בפסח ראשון ומחמיר מספיקא שמאמין להעד ונמנה עם אחרים על פ"ש. (והפסח עצמו בלא"ה אינו נפסל משום שחטו שלא למנוייו דהא שחטו למנוייו ושלא למנוייו כשר). כיון שהוא נמנה עמהם מספיקא חשיב שפיר מנין מה שנמנה עמהם ושרי לאכול ממנו. (ובפרט דהרמב"ם לטעמיה דס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן וא"כ מדאורייתא שרי לאכול פ"ש כשנמנה מספק. משא"כ בחמשה שנתערבו פסחיהם דרובם הוו שלא למנוייו. וספק כזה אסור מה"ת(. וחילוק זה הכריח הרמב"ם מלשון התוספתא הנ"ל דמשמע דאם רצה להחמיר על עצמו ה"ז משובח. וכמו שכ"כ הרמב"ם בהל' מעשר והלכות פהמ"ק הנ"ל. או י"ל דהרמב"ם בהלכות ק"פ רפ"ד מיירי שאמר להם השוחט קודם זריקה ששחטו שלא לשמו. (ומ"ש הרמב"ם שא"ל לאחר זמן היינו שבפעם הראשונה שפגע בהם לא א"ל כן. וכרבא בגיטין שם דמחלק כן. וכמ"ש הכ"מ בהל' פהמ"ק הנ"ל דהרמב"ם פוסק כרבא בזה. ומ"מ מיירי כאן שאמר להם קודם זריקה עדיין בעוד שמקבלים דמו או שממרסים בדמו). וכדאמרינן נמי בשמעתין בחמשה שנתערבו פסחיהן דאם נתערבו קודם זריקה חייבין לעשות פ"ש משום שלא נזרק הדם לאכילת בשר. ואף דהכא מצד שורת הדין א"צ להאמין להעד והיה שרי לאכול ממנו מ"מ זה שמחמיר ע"ע היינו שמאמינו וכמבואר ברמב"ם ספי"ב מהלכות מעשר הנ"ל. א"כ מ"מ לא נזרק עליו הדם שיאכל ממנו. ובכה"ג שוב חייב מן הדין בפ"ש. והוא מחמיר ע"ע רק לענין מה שמאמין להעד