תורת חסד כה

אור גדול. ועוד רוצים אנשי קהלתו לחתוך בכותל צפונית מהבהכ"נ הנ"ל שיהיה פונה להע"נ העליונה איזה גראטעס קטנים באורך הכותל צפונית דבהכ"נ הנ"ל בין החלונות הנ"ל ובגובה רק ערך א' רבע. כדי שיוכלו הנשים לראות ולשמוע קדושה וברכו בשבת ויו"ט בעת התפלה ע"י הגראטעס הללו. ומבואר באו"ח ס"ס קנ"ב שאסור לסתור דבר מבהכ"נ אא"כ עושה ע"מ לבנות. והטעם מחמת שבהכ"נ נקרא מקדש מעט והוי בכלל איסור נתיצת אבן מבהמ"ק כו'. וכאן בנידון דידן לא הוי ע"מ לבנות ולתקן כי לא יהיה בזה שום תיקון לגוף כותל בהכ"נ הנ"ל רק יהיה תיקון להע"נ החדשה שיבנו שם. ושואל כת"ר אם יש בזה היתר מפני הדוחק וצורך גדול כנ"ל, עכ"ד השאלה: הנה ע"ד האיסור לסתור דבר מבהכ"נ אם אינו עושה ע"מ לבנות. ומקור ד"ז מהמרדכי דמגילה דמייתי מהספרי מנין לנותץ אבן מן המזבח ומן ההיכל ומן העזרה שהוא בל"ת ת"ל ונתצתם את מזבחותם וגו' לא תעשון כן לה' אלהיכם, וס"ל להמרדכי דבהכ"נ שקרוי מקדש מעט הוי ג"כ בכלל איסור זה. רק דבנותץ ע"מ לבנות שרי דההיא נתיצה בנין מקרי עכ"ד. וברמב"ם (פ"ו מהל' יסוה"ת ה"ז) דהאיסור בנותץ אבן מן ההיכל הוא דוקא בסותר דרך השחתה. וכן בשורף עצי הקדש דלוקה ג"כ רק בדרך השחתה. וכ"כ ברמב"ם (פ"א מהלכות בית הבחירה הי"ז) דהנותץ אבן דרך השחתה לוקה כו'. וכתב שם הכ"מ שאם נותץ כדי לתקן שרי. אלא די"ל דמ"מ אין היתר אא"כ סותר ע"מ לבנות במקומו. וכדאמרינן בשבת (דל"א ע"ב) דלא חשיב סותר ע"מ לבנות אלא ע"מ לבנות במקומו דוקא. וה"נ י"ל דכשנותץ ע"מ לבנות במקומו הך נתיצה חשיבא בנין. משא"כ כשסותר ע"מ לבנות שלא במקומו חשיב כנותץ ואסור. (ואף דאין ראיה כ"כ משבת דהתם גמרינן ממשכן כו' מ"מ אפשר דה"נ י"ל כעין סברא זו לדוגמא אף שאין הכרח מהתם). מיהו מדברי הרמב"ם (פ"י מה"ש הט"ו) מבואר דכל סותר ע"מ לבנות חייב בשבת רק אם סתר דרך השחתה פטור. (וצ"ל בדעתו משום דלר' יוחנן בשבת שם דאמר דר' יוסי כר"ש ס"ל כו' ממילא לית ליה הך דעולא דאמר דלר"י נמי בעינן סותר ע"מ לבנות במקומו דוקא. וכ"מ בשבת (דמ"ב ע"א) דכיבוי גחלת של עץ הוי איסורא דאורייתא אליבא דר"י (וחייב סקילה וכדפירש"י שם). ולעולא דבעי סותר ע"מ לבנות במקומו ה"נ במכבה אינו חייב רק במכבה ע"מ להדליק במקומו כמבואר שם בהדיא בדל"א הנ"ל). אך י"ל דכאן צריך שיהיה התיקון עכ"פ בגוף בהכ"נ אבל אין היתר לנתוץ מחמת תיקון אחר או לצורך מצוה אחרת. ואף לפ"ד מהר"ם גלאנטי (בס' קרבן חגיגה) שהובא בקצרה במל"מ (פ"ט מהלכות כלי המקדש ה"ג) שמפרש שם בדברי הרמב"ם שכתב הקורע פי המעיל לוקה שנאמר לא יקרע וה"ה לכל בגדי כהונה שהקורען דרך השחתה לוקה. ופירש מהר"ם גלאנטי הנ"ל דבמעיל לוקה הקורעו אפי' שלא בדרך השחתה משא"כ בשאר בגדי כהונה אינו לוקה רק הקורע דרך השחתה דוקא. והביא שם ראיה מגמ' דזבחים (דצ"ה ע"א) דמעיל שנטמא מכניסו בפחות מג' על ג' ומכבסו משום שנאמר לא יקרע. וכ"פ הרמב"ם ד"ז במעיל שנטמא. ומדלא אמרו כן רק במעיל ולא בשאר בגדי כהונה מוכח דדוקא במעיל שחייב אם יקרענו לצורך הכיבוס אע"פ שאינו דרך השחתה מש"ה אמרו בו תקנה זו. משא"כ בשאר בגדים יכול לקורען לצורך כיבוס דלא הוי השחתה. עכ"ד. (והמל"מ שם השיג עליו, ומ"מ במל"מ בפ"י מהל' מעה"ק הל' כ' הביא דבריו אלו בסתם ולא חלק עליו, ע"ש). ולפ"ז מוכח דכל שעושה לצורך מצוה אין זה חשוב דרך השחתה ושרי. וא"כ ה"נ בנותץ אבן מבהמ"ק דאינו אסור רק דרך השחתה. ממילא דלצורך מצוה שרי שאין זה דרך השחתה. מ"מ י"ל דכל זה לצורך מצוה שהיא תיקון בגופו וכמו בבגד שנטמא שאם לא יקרע אותו כדי לכבסו בעזרה שוב לא יהא ראוי עוד למצותו. משא"כ אם אינו מתקן בגוף הדבר כלום דבלא זה התיקון הוא ראוי למצותו כמקדם רק שעושה כן לצורך מצוה אחרת זהו חשיב השחתה ואסור. ויש להביא ראיה דלאו דלא תעשון כן הוא אפילו עושה כן בשביל איזו מצוה ולא רק דרך השחתה בעלמא שיעשה זה בלא שום סיבה. מהא דאמרינן בגמרא דע"ז (די"ג סע"א) דאם הקדיש והחרים והעריך בזה"ז בהמה תיעקר כו' ופריך ולישווייה גיסטרא ומשני אביי דא"ק ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן לה' אלהיכם. הרי דאף שעושה כן משום מצוה שלא יבא לידי תקלה מ"מ עובר בלא תעשון. ול"ל משום דזהו רק מצוה מדרבנן שחששו לתקלה ולכן לא הותר איסור דאורייתא דלא תעשון ע"י שמתקן רק במצוה דרבנן. דז"א דמבואר שם בתוס' (ע"א ד"ה אמר) דאף אי צב"ח דאורייתא מ"מ התירו שם לעקור הבהמה. דיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת כיון שיש קצת טעם ע"ש. ומ"מ בהך מילתא גופה לא התירו לאו דלא תעשון בשביל מצוה זו אף שיש בזה טפי טעם להתיר כיון שאינו עושה בשביל השחתה רק בשביל מצוה. ולמה התירו יותר לעבור באיסור צב"ח דאורייתא שזהו איסור מוחלט. וגם הי' י"ל בזה כמ"ש הר"ן בגיטין פרק השולח אהא דר"א ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה אע"ג דהוי מצוה דרבנן ושיחרור עבדו הוא איסור עשה דאורייתא. דכיון שלא אסרה תורה אלא במתנת חנם וכאן עושה בשביל המצוה דרבנן שרי. וה"נ הכא כשעושה משום מצוה דרבנן אין זה השחתה בעלמא. וכעין זה מבואר בתוס' כתובות (ד"ז ע"א) לענין מלאכת יו"ט דאמרינן מתוך שהותרה לצורך כו' ובלבד שיהא צורך מצוה כו' דאף משום מצוה דרבנן שרי וחשיב צורך היום ע"ש. וי"ל בזה. (ול"ל דאם לישווייה גיסטרא יש בזה ג"כ איסור צב"ח מלבד איסור דלא תעשון. דזה אינו דכבר הוכיח בתשובת נו"ב מ"ק חיו"ד סימן פ"ג דכיון שממיתה בזה לא שייך איסור צב"ח. ע"ש. וכ"כ בתשובת עה"ג). א"ו דאיסור דלא תעשון הוא אפי' עושה כן בשביל מצוה וכנ"ל. ומש"ה התירו צב"ח דאורייתא ולא לאו דלא תעשון דחמיר טפי (ורבא דמשני התם שינויא אחרינא מ"מ לא פליג על אביי בעיקר ד"ז דבכה"ג אסור מלא תעשון כו'(: ב ולכאורה יש להוכיח עוד מהא דאיתא בסנהדרין (דע"א ע"א ודקי"ג ע"א) דתניא ר"א אומר כל עיר שיש בה אפי' מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת ואמרינן מ"ט דא"ק ואת כל שללה תקבוץ ושרפת באש והיכא דאיכא מזוזה לא אפשר דכתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם. והרי איסור זה נלמד ג"כ מהך קרא דלא תעשון כן דמיניה ילפינן איסור נותץ אבן מהיכל. ואם נימא לענין נותץ אבן מהיכל דאם עושה לצורך מצוה אחרת שרי כיון שאינו עושה דרך השחתה א"כ ה"נ לענין איסור לאבד כתבי הקודש דנפ"ל ג"כ מהך קרא יהא שרי לשורפם בעיר הנדחת כיון דיש מ"ע בשריפתן ושורף בשביל המצוה ובכה"ג ליכא איסור מקרא דלא תעשון. א"ו מוכח דאיסור דלא תעשון כן הוא אף בעושה זה לצורך מצוה אך יש לדחות ראיה זו בשני אופנים. חדא דמבואר מדברי הרמב"ם (פ"ו מהלכות יסוה"ת ה"ז וה"ח) שכתב בנותץ אבן מן ההיכל וכן בשורף עצי הקדש. שהאיסור בזה הוא רק כשעושה דרך השחתה. אבל באיסור מאבד או שורף כתבי הקודש לא כ"כ שם. ומשמע דאיסור זה הוא