תורת חסד רנט

גלי קרא אלא היכא שמצד עצמו אינו ראוי לייבום בודאי אז לא תחלוץ ג"כ. משא"כ לענין ספק שאפשר שיתברר שראויה לייבום וכנ"ל. והסברא מבוארת). ואם נימא כן. לפ"ז בפסחים שנתערבו כיון דלכתחילה בעינן שיתן הדם בזריקה. א"כ אם אינו ראוי מצד ספק ג"כ חשיב אינו ראוי לבילה ומעכב הקרבן. וכמו בהך דב"ב הנ"ל גבי בכורים דאינן ראויין לקרייה מצד ספק דהוי אינו ראוי לבילה ומעכב את הבאת הביכורים כיון דלכתחלה צריך לקרות בפועל וכנ"ל. ומבואר לנכון שיטת התוס' בזבחים ומנחות הנ"ל משיטת התוס' דשמעתין בפסחים הנ"ל, וי"ל שבחילוקי סברות אלו תליא הך דינא בשנים שנתערבו פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהם אם צריכין להביא פ"ש על תנאי וכנ"ל: ד ולכאורה יש להביא ראיה לשיטת התוס' בזבחים ומנחות הנ"ל וכדעת הש"א הנ"ל. ולא כהתוס' בשמעתין דפסחים דס"ל דהא שנדחה ספק כרת בשוא"ת הוא רק משום שרובם יעשו שלא כהוגן כנ"ל מהא דלקמן (דצ"א ע"א) דאר"י ל"ש אלא מפקח בגל עגול אבל בגל ארוך פטור מלעשות פ"ש אימא טהור היה בשעת שחיטה. והקשה הלח"מ ברפ"ד מהל' ק"פ דאמאי פטור מלעשות פ"ש ואמאי לא יביא פ"ש על תנאי דהכא ליכא רבים שיעשו שלא כהוגן ורק הוא עצמו בספק והוא בעצמו יביא פ"ש על תנאי וא"כ טפי עדיף להביא פ"ש ע"ת וכנ"ל. ולשיטת התוס' דזבחים ומנחות הנ"ל ניחא הכא דא"א להביא כלל פ"ש ע"ת וכנ"ל. אך ליישב קושיא זו לפ"ד התוס' דפסחים הנ"ל. לכאורה היה י"ל. דהנה התוס' בשבת (ד"ד ע"א) ובעירובין (דל"ב ע"ב) ובגיטין (דמ"א ע"ב) ובכמה דוכתי בהא דאמרינן אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך הקשו מהא דגבי מחוסר כפורים קעברי הכהנים בעשה דהשלמה כדי שיזכה בפסח שהוא מ"ע שיש בו כרת. ותירצו התוס' דהתם היינו טעמא משום שהוא לא פשע. ע"ש בדבריהם. ומוכח שם דהיכא שפשע אין לחבירו לחטוא בשבילו אפי' באיסורא קלילא דלכתחילה. (שהרי התוס' כ"כ אהך דעירובין שם לענין לתרום שלא מן המוקף. וע' במל"מ פ"ג מהל' תרומות הי"ז ובמגיה שם אי הוי זה איסור דאורייתא או איסור דרבנן. ועכ"פ הוי איסורא דלכתחילה והגמרא קרי ליה התם איסורא קלילא). ולפ"ז י"ל הכא דהא דקיי"ל דלכתחילה אסור ליתן בשפיכה את הניתנין בזריקה איסור זה הוא על הכהן הזורק. וא"כ צריכין להתיר לכהן לעבור על איסור זה לכתחלה כדי שיזכה חבירו במ"ע דפסח שיש בו כרת. ומש"ה לק"מ קושיית הלח"מ במפקח בגל ארוך שיביא פ"ש על תנאי. דא"א לו להביא ע"ת. דהמפקח בגל שטימא א"ע בידים בע"פ (כמבואר שם) והכניס א"ע לספק זה במזיד חשיב פושע לענין זה שלא הביא פסחו וא"כ אסור לכהן לעבור בשבילו אף איסורא קלילא דלכתחילה ליתן בשפיכה את הניתן בזריקה מחמת הספק וכנ"ל. וממילא א"א לו להביא פ"ש על תנאי וכמבואר. והתוס' לא אמרו רק בחמשה שנתערבו עורות פסחיהם דלא פשע ושרי להכהן לעבור בשבילו איסור דלכתחילה מש"ה אתו עלה רק משום שרובם יעשו שלא כהוגן כו'. (ומשא"כ בשנים שנתערבו פסחיהם י"ל שפיר שיביאו פ"ש ע"ת). וע' בתוס' יומא (דכ"ט ע"ב) ומנחות (דמ"ט ע"ב) אי פ"ש צריך לשוחטו ג"כ אחר תמיד של בין הערבים והיאך הכהן עובר בעשה דהשלמה כו'. ע"ש. (מיהו זה ודאי דהך דחמשה שנתערבו פסחיהן מיירי מסתמא אף דליכא כהן ביניהם. וכדמוכח בתחילת הסוגיא דקאמר דלא אפשר משום חזה ושוק דכהנים אכלי ליה ופריך ונייתי כל חמשה חד כהן דלא עביד פסח ונימני אכולהו כו'. והרי אותו כהן שבודאי לא עשה פסח איהו מצי לשחוט פ"ש כדינו. ומה שצריך ליתן בשפיכה את כל החמשה פסחים היינו רק כדי שיזכו הם כו'). והא דאמרן הכא בחמשה שנתערבו פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהם דמתירין כאן להכהן לעבור בשבילו איסור דלכתחלה כיון דלא פשע. אף דקיי"ל בפסחים (דע"א ע"ב) בשחטו בשבת ונמצא בעל מום חייב ופירש"י דהוי שוגג ולא אנוס דה"ל לבקורי. מ"מ חשיב רק שוגג ולא פושע. ולא דמי לפושע גמור שכתבו התוס' בשבת שם ובש"ד שלא התירו לאחרים לחטוא בשבילו כדי שיזכה הוא וכנ"ל וכמבואר. אלא שעכ"ז יש לפקפק על תירוץ זה. דאף לדברי התוס' דהיכא שפשע אין אומרים לאדם חטא באיסורא קלילא כדי שיזכה חבירך. מ"מ גבי מפקח בגל י"ל דאין להחשיבו פושע לענין זה. דמי לא עסקינן שהיה מפקח בגל משום מצות פ"נ שמא ימצאנו חי ויוציאנו משם. ובכה"ג שעושה משום מצוה י"ל דחשיב כאנוס אף שעשה בידים. ושרי לחבירו לחטוא בשבילו באיסורא קלילא. דהתוס' בשבת שם כתבו גבי שפחה שנהגו בה מנהג הפקר דהם דומין לאנוסים לענין זה ע"ש. ומכש"כ די"ל כן באנוס מחמת מצוה. וכנ"ל: ה והנה ראיתי בשעה"מ שם שכתב ליישב קושיית הלח"מ הנ"ל. משום דבמפקח בגל א"א להביא פ"ש ע"ת משום חזה ושוק. דהא בסוגיין מתחלה משני הגמרא דאי נייתי כהן דעבד פסח דילמא האי פסח הוא ונאכל שלא למנוייו ואי דלא עבד פסח דילמא האי שלמים הוא כו' רק דהגמרא פריך דנימני להכהן אכולהו דממ"נ איכא חד פסח כו'. ובמפקח בגל לא שייך זה. וא"כ א"א להביא פ"ש ע"ת משום חזה ושוק. (ומיירי מסתמא דהמפקח בגל הוא ישראל. ואם היה כהן באמת מביא פ"ש ע"ת כו' ע"ש). ולכאורה קשה עליו מדברי התוס' בסוגיין שהקשו דנייתי כהן קטן ותירצו דהגמרא עדיפא פריך כו'. וא"כ הדק"ל ממפקח בגל שיביא פ"ש ע"ת וניתי כהן קטן שיאכל בחזה ושוק אמנם לפמ"ש בס' כו"פ ביו"ד סי' ק"א בפי' דברי התוס' הנ"ל דאף דאסור למיספי לקטן איסור בידים מ"מ הכא הוי איסור דרבנן דמדאורייתא ברובא בטיל החזה ושוק של פסח חד בתרי באינך ארבעה דשלמים דמותרים להכהן ורק מדרבנן אסור דהוי חהר"ל ולא בטיל ומש"ה שרי ליתן לקטן. ולפ"ז לק"מ ממפקח בגל דהתם אסור ליתן החזה ושוק אף לכהן קטן דשם ליכא תערובות רק ספיקא. אבל עיקר דברי הכו"פ תמוהין מכמה טעמים. חדא דהרי שיטת התוס' דאפי' איסור דרבנן אסור למיספי לקטן (וכמ"ש בתוס' ר"ה דל"ג ע"א ד"ה תנ"ה. ובכמה דוכתי). וא"כ לא הועיל כלום הכו"פ בתירוצו. וגם עיקר קושייתו ע"ד התוס' דפסחים ליתא דבהדיא כתבו התוס' בפסחים (דפ"ח ע"א ד"ה שה לבית) דשרי להאכיל לקטן פסח שלא למנוייו משום דלא אסור למיספי איסורא לקטן רק דומיא דשרצים ונבילות אבל במקום חינוך מצוה שרי. (ולדברי התוס' האלו נתכוין המג"א בסי' שמ"ג ס"ק ג' ולא כמו שהבין הכו"פ דכוונתו על התוס' דסוגיין. יעו"ש). (ואף שקצת יש לחלק דאע"ג דשרי להאכיל לקטן פסח שלא למנוייו משום חינוך מצוה מ"מ הכא דכבר עבד פסח ראשון אין להאכילו בפ"ש דבכה"ג ליכא חינוך מצוה. אבל אינו מוכרח. דכיון דבקטן לא אסרה תורה שלא למנוייו. שרי להאכילו אף מפ"ש כדי לתקן הגדולים מכרת). ומלבד כל זה דברי הכו"פ תמוהין. דבחזה ושוק דהכא ליכא דין חהר"ל כלל. (וכמ"ש לעיל בסי' שלפני זה באות א' ע"ש). דדמי לחתיכת חטאת טמאה בחתיכות חטאות טהורות דבטילה ולא הוי חהר"ל. בין להטעם שכתב הסה"ת והרשב"א ובין להטעם שכתבו התוס' והרא"ש שהבאתי לעיל. וה"ה הכא דשייך ה"ט ג"כ. וע"כ דלאו משום חהר"ל אסור הכא. רק י"ל דמכאן יהיה ראיה להסוברים דקבוע שאינו ניכר בכה"ג ג"כ לא בטיל. או