תורת חסד רנח

א"א להביא פ"ש על תנאי שלמים משום דהכא יהיו השלמים פסולים כשנתנן בשפיכה כיון דאינם ראויים לזריקה מחמת ספק וכנ"ל. והוכיח כן דבהכי ניחא הא דמסיק הגמרא בשמעתין הא דאימור דאמרינן דיעבד כו' אהך שינויא דפסח בשפיכה ושלמים בזריקה ולא אסיק הכי אשינויי קמאי שאמר מתחילה משום דבפסח א"צ סמיכה וכן משום דפסח במתנה א' כו'. דבזה אכתי תיקשי דכיון דסמיכה וכן מתן ד' אין מעכבין בדיעבד א"כ משום זה אין לו ליכנס לספק כרת. אבל להך שינויא דפסח בשפיכה כו'. דבזה מעכב אף בדיעבד באינו ראוי לזריקה מש"ה א"ש דמה"ט אין לו תקנה לעשות פ"ש. רק דזה גופא בעי טעמא אמאי לא אמרינן כן לענין מתן ד' דבאינו ראוי למתן ד' יהיה מעכב אף בדיעבד (וכמו שהוכיח שם הש"א דבדיעבד אף באינו ראוי כלל למתן ד' אינו מעכב). ואפשר שבזה יהיה מיושב מ"ש התוס' ברפ"ד דזבחים (דל"ו ע"ב ד"ה מניין). דאליבא דב"ה דמכשרי אף בחטאת שנתנה במתנה אחת מקרא דוכפר א"כ למה איצטריך קרא בשאר קרבנות להכשיר מודם זבחיך ישפך כו'. ולהנ"ל י"ל דמקרא יתירא ילפינן דבדיעבד כשר ולא בעינן אף שיהא ראוי למתן ד'. וכדגלי קרא כן גבי סמיכה. (וכעין זה כתבו התוס' ביבמות סוף דק"ד לענין נקטעה יד העדים ושמא יש שום ייתור דמחייב כו'). או י"ל ולחלק בהך כללא דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. דהיינו דוקא במה דליכא ילפותא מקרא לפסול בדיעבד בזה אמרינן מסברא דכשאינו ראוי למעשה זה מעכב אף בדיעבד. וכמו שהסבירו זה התוס' בכ"ד. אבל היכא דגלי קרא בהדיא דאינו מעכב בזה כשר בדיעבד אף כשאינו ראוי למעשה זה כלל. וכלל זה צ"ב מכ"ד. ועוי"ל בזה כמה סברות ואכמ"ל. ויהיה מאיזה טעם שיהיה מ"מ זהו ודאי דבאינו ראוי למתן ד' אינו פוסל בדיעבד וכמ"ש הש"א הנ"ל: ב אך יש לבאר מתחילה שיטת התוס' בסוגיין דפסחים. דלית להו הך סברא בכאן לומר דבכה"ג אם נתנן בשפיכה לא יצא מטעם שאינו ראוי לזריקה מחמת ספק וחשיב אין ראוי לבילה ומעכב. (מלבד מה שי"ל בזה אם הך דכל שאינו ראוי לבילה כו' כללא הוא. וע' בתוספות קידושין דכ"ה רע"ב וביבמות דק"ד ע"ב ובמנחות די"ח ע"ב וחולין דפ"ג ע"ב ובנדרים דע"ג ע"א וברשב"ם ב"ב דקמ"ב ע"ב ד"ה יכיר. ובחה"ר ריש סוכה). דהנה במה שהוכיחו התוס' בזבחים ובמנחות שם דבאינו ראוי מחמת ספק ג"כ חשיב אינו ראוי לבילה ומעכב מגמרא דב"ב דפ"א ע"ב הנ"ל. לכאורה יש לזה סתירה מדברי הגמרא ביבמות (דמ"א ע"ב) בהא דאמרינן שם דכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה ופריך הגמרא מהא דהספיקות חולצות כו' שקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזו קידש כו' ומשני הכי השתא התם אם יבא אליהו ויאמר דהא קידש בת חליצה וייבום היא כו'. משמע דמשום ספק חשיב שפיר ראויה לייבום. ולכאורה זה סותר להך דב"ב הנ"ל דמשום ספק ג"כ חשיב אינו ראוי לבילה כו'. (וע' בתוס' יבמות דל"ה ע"ב ד"ה תיגלי ושם דס"ז ע"ב ד"ה אין חוששין). ובפי"א דיבמות (דצ"ט ע"ב) במתני' דכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה כו' ואין מוציאין שלהם מידם. ופירש"י שם דאין יכולין לעשות שליח לכהן אחר דכיון דלא מצי עביד מספק שליח נמי לא מצי משוי. והתוספות שם חלקו עליו בזה וס"ל דשאני הכא דאם יבא אליהו ויאמר שכהן הוא היה ראוי לעבוד כו' חשיב ראוי לעבוד (וכמו חולה וזקן כו') ושכ"מ בירושלמי ע"ש. וכן מצינו עוד דמשום ספק חשיב ראוי בבכורות (דל"ד ע"א) לענין שימור דתרומה תלויה דר"י דריש דשאינה ראויה לך לא תשמור ור"א הא נמי ראויה היא שמא יבא אליהו ויטהרנה, (ואנן קיי"ל התם כר"ג דאל יחדש בה דבר. וע"ש בדל"ג ע"ב וי"ל בזה). ובירושלמי בריש חגיגה גבי טומטום שנקרע בשאר הימים דחייב אפילו למ"ד בנטמא דפטור דאר"י תמן ראוי היא קריעה הוא שגרמה כו' ע"ש. ומבואר ג"כ דמחמת ספק חשיב ראוי. אלא דהתם שאני דהוי ספק שבידו לברר וגם נתברר אח"כ ממילא איגלאי מילתא למפרע וחשיב ראוי. ולא דמי לכל הנך דלעיל. אמנם כדי ליישב כל הסתירות שהבאתי בזה ההכרח לחלק בענין זה ולכאורה י"ל ע"פ מ"ש המל"מ (בפ"ט מהלכות אישות ה"ו בסופו) שמחלק שם בין ספק במציאות דחשיב שפיר מצי עביד דבזה שייך לומר אם יבא אליהו ויאמר כו' שיבורר המציאות. ובין ספיקא דדינא דלא שייך לומר אם יבא אליהו כו'. (וע"ש בדברי המגיה שבמל"מ מ"ש מהרמב"ם פ"ט מהלכות יסוה"ת). והמל"מ כתב כן לחלק מסברא דנפשיה ולא הביא שום ראיה ע"ז. אך יש להוכיח כדבריו דבסברא זו יתיישבו כל הסתירות הנ"ל. דבהך דב"ב (דפ"א ע"ב הנ"ל). התם הוי ספיקא דדינא בקונה שני אילנות אי קנה קרקע מש"ה ספק כזה חשיב אינו ראוי לבילה. משא"כ בהך דיבמות דמ"א ע"ב ודצ"ט ע"ב דהתם הוו ספיקי המציאות חשיב שפיר ראוי כיון שאם יבא אליהו ויברר המציאות או באיזה אופן שיתברר המציאות שראוי הוא מש"ה השתא נמי לא הוי בגדר אינו ראוי לבילה אף שעדיין מחוסר הבירור. (וכן בתרומה תלויה דבבכורות דל"ד ע"א הנ"ל). ולפ"ז הכא בשמעתין בחמשה פסחים שנתערבו שיביאו פ"ש על תנאי ומספק יתן הדם בשפיכה. ולא הוי כאן אינו ראוי לבילה כיון דמה שאינו ראוי ליתן בזריקה הוא מחמת ספק המציאות וכנ"ל. חשיב זה ראוי. ובזה א"ש שיטת התוס' בשמעתין בפסחים שפירשו דהא דאין מביאין פ"ש על תנאי הוא רק משום שיעשו רובם שלא כהוגן. ולפ"ז י"ל דבשנים שנתערבו פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהם דצריכין להביא פ"ש על תנאי וכנ"ל: ג ואמנם שיטת התוס' בזבחים ובמנחות הנ"ל דס"ל באינו ראוי לסמיכה מחמת ספק המציאות חשיב ג"כ אינו ראוי לבילה והוכיחו כן מהך דב"ב הנ"ל. ומזה מוכח שהתוס' לא ס"ל לחלק בזה בין ספק המציאות ובין ספיקא דדינא. (והוא שיטה אחרת דלא כדמבואר מדבריהם בשמעתין דפסחים הנ"ל. ותימה על המל"מ שם שכתב חילוק זה בפשיטות ולא העיר מדברי התוס' האלו). ולפ"ז ע"כ צ"ל חילוק אחר בענין זה ליישב כל הסתירות הנ"ל. והיינו די"ל דהיכא דחזינן שהתורה רצתה במעשה זה בפועל שיעשנו במצוה זו לכתחילה עכ"פ רק דבדיעבד אינו מעכב מעשה זה את המצוה ומ"מ אמרינן דראוי לאותו מעשה בעינן לעיכובא. בזה מסתבר לומר דבעינן שיהא בידו ממש לעשות מעשה זה שהצריכה התורה. (וע' ברשב"ם ב"ב דפ"א ע"ב ד"ה כל), וכל שאין בידו לעשות כן אף שזהו רק מחמת ספק מ"מ סוף סוף הרי אין בידו לעשות ואין להכשיר בדיעבד. משא"כ לענין מה דגלי קרא דכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה דהוי רק כמו תנאי במצוה וגזה"כ הוא. (אבל בפועל א"א כלל להיות שניהם כאחד חליצה וייבום רק אחד מהם או זה או זה). בזה י"ל להיפך דלא גלי קרא רק אם המניעה שאינו עולה לייבום היא מניעה בעצם ובהחלט שאינו ראוי לייבום בשום אופן מצד עצמו אז אינו עולה לחליצה ג"כ. משא"כ אם המניעה שאינו עולה לייבום הוא רק מצד הספק שלא ידענו אם ראויה היא לייבום או לא ואפשר שיתברר שהיא ראויה לייבום, באופן זה לא התנתה התורה ע"ז לתלות חליצה במעשה הייבום בפועל ולא בעינן כלל שיהא בידו ממש לייבם. (כיון שבמקום חליצה א"א להיות שם ייבום. ולא