תורת חסד רנז

בחמשה שנתערבו פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן וכן במתני' בשכח מה א"ל רבו בנתערבו לפני זריקה הרי יש להם תקנה שישאלו לחכם ויוציאום לחולין ואמאי יצאו קדשים לבית השריפה. וגם אם ישאלו עליהם ויצאו לחולין הרי אז יוכלו להמנות על פסחים אחרים שלא נשחטו עדיין. ובגמרא בשמעתין מבואר בהדיא דאף שנתערבו קודם זריקה נמי דינא הכי שיצאו כולם לבית השריפה ולית להו תקנתא אחריתי. (רק דבנתערבו קודם זריקה חייבין אח"כ לעשות פ"ש כמבואר בסוגיא). וראיתי בספר טורי אבן בר"ה (דכ"ח ע"ב) שחולק ע"ד התוס' דכריתות וס"ל דאפילו לאחר שנשחטו ונזרק דמן כהלכתן ג"כ מהני שאלה ולדבריו תיקשי טפי בשמעתין דאף בשנתערבו אחר זריקה אמאי לא ישאלו עליהם ויצאו לחולין. והיה י"ל דמכאן ראיה להט"ז ביו"ד (סי' שכ"ג סק"ב) שהאריך להוכיח דהא דמהני שאלה בתרומות ובהקדשות הוא רק כשמוצא לו החכם פתח חרטה בגוף הקדשו מצד עצמו אבל לא מחמת שהתערובת גורם לו להתחרט על הקדשו זה אינו מועיל כלום רק בעינן פתח חרטה בעצם ההקדש וכמו בשאר נדרים ע"ש. וא"כ י"ל הכא דמיירי שאין לו פתח חרטה בגוף ההקדש רק שמתחרט מחמת התערובת וזה לא מהני וא"ש. אבל הא ברמ"א שם בשם תשובת מיימוני מבואר דס"ל דיכול לישאל מחמת התערובת. והט"ז חולק על הרמ"א בזה. (ובתשו' חו"י סי' ק"ל ובתשו' בית יעקב סי' ק"י ושאר אחרונים סתרו דברי הט"ז בזה והעלו כהרמ"א ע"ש). אך בט"א שם העיר בזה דהיאך יהיה רשאי לישאל על הקדשו אחר שחיטת הקרבן והוי חולין למפרע דא"כ גורם למפרע איסור שחיטת חולין בעזרה דהוי איסור עשה. ואף דאמרינן במנחות (דמ"ח ע"א) לעולם דפריק להו גוואי וחולין ממילא קהוויין, זהו רק לענין פדיון דכי פריק להו נעשה חולין מכאן ולהבא ולא למפרע ועד השתא שם קודש עליו וכשהכניסו בעזרה היה קודש עדיין. אבל בשאלת חכם שעוקר את הנדר מעיקרו ונמצא שהיה חולין למפרע בשעה שהכניסו לעזרה ובשעת שחיטתו שחט חולין בעזרה ועשה איסור. עכ"ד הט"א שם. ולפ"ז י"ל דהך מילתא אי שרי לישאל על הקדשו אחר שחיטתו תליא בפלוגתא אי חולין בעזרה דאורייתא. דלמ"ד חולין בעזרה דאורייתא אסור לישאל עליו אחר שחיטתו דמשוי ליה למפרע חב"ע שהוא איסור דאורייתא. משא"כ למ"ד דאיסור הבאת חולין בעזרה גופה לאו דאורייתא כדאיתא בנזיר (דכ"ט ע"א). וי"ל דסוגיא דידן אזלא כמ"ד חשנב"ע דאורייתא ומש"ה א"א לעשות תקנה זו לישאל על פסחיהם שלא יעברו על איסור חב"ע למפרע. ואף שמבואר מדברי התוס' דכריתות הנ"ל דיכול לישאל אחר שחיטתו ג"כ כנ"ל. היינו דבדיעבד אם עבר ונשאל עליו מהני ויוצא לחולין. אבל לכתחילה אסור לעשות תקנה זו. ומש"ה לא הזכירו כאן הך תקנתא. (וכדאמרו בביצה די"ז רע"ב ושאר דוכתי. תקנתא דאיסורא לא קתני). ועוד יש לומר דאף למ"ד חולין בעזרה לאו דאורייתא. מ"מ לפמ"ש במ"א לפ"ד התוס' בזבחים (דמ"ז ע"א) ובפסחים (דס"ו ע"א ד"ה תוחב) דבשחיטת קדשים בעינן שיהיה הסכין כלי שרת. ע"ש. וא"כ כשישאל לחכם ומשוי ליה למפרע חולין א"כ הרי עבר על איסור מעילה בקדשים ששחט בהמת חולין בכלי שרת דקיי"ל דמעל. ולולא דברי התוספות דכריתות הנ"ל. היה י"ל דמה"ט בדיעבד נמי אינו מועיל שאלה כלל בקרבן אחר שחיטתו כיון שעי"ז יהיה עובר למפרע באיסור מעילה ובאיסור חב"ע. וכמו שיש סוברים בנדר של דבר איסור שאף אם התירוהו אינו מותר כדאיתא ביו"ד סימן רכ"ח סט"ו ע"ש. ובזה היה ניחא בקרא דזה הדבר דכתיב בשחוטי חוץ דגלי קרא שיש שאלה בהקדש כנ"ל. ולמה נכתב זה בשחוטי חוץ דוקא. ולהנ"ל ניחא דבנשחט בעזרה לא מהני שאלה אחר שחיטתו וכנ"ל: סימן מח א שם בגמרא. אמר מר ופטורין מלעשות פסח שני והאיכא חד דלא נפיק. משום דלא אפשר כו' ע"ש עד סוף הסוגיא. הנה יש לבאר לדינא בשנים שנתערבו פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהם מה דינם. אם נימא דה"נ המה פטורים מלעשות פסח שני. והברייתא דנקט חמשה שנתערבו פסחיהם לאו דוקא וה"ה לשנים שנתערבו נמי דינא הכי. (ואפשר דלרבותא נקט חמשה דאע"ג דרובא דהיתרא נינהו מ"מ כולם יצאו לבית השריפה). או דילמא י"ל דבשנים שנתערבו פסחיהם יהיה הדין שצריכין להביא פ"ש על תנאי כו'. והיינו ע"פ דברי התוס' בסוגיין (דפ"ט סע"א ד"ה ה"מ) שהקשו וכי בשביל דשמא יהיה נותר כו' או לא יעשו מתנות כהלכתן יכנס לידי ספק כרת. ותירצו התוס' וז"ל. דטוב שידחה ספק כרת בשוא"ת ממה שיעשו רובם שלא כהוגן כי כבר רובם עשו פסח. עכ"ל התוס'. ולפ"ז י"ל דבשנים שנתערבו פסחיהן שפיר צריכין להביא פ"ש על תנאי שלמים (או מותר הפסח). ואף שאחד מהם יעשה שלא כהוגן לענין מצותו לכתחילה מ"מ הכי עדיף טפי שלא יכנס אחד מהן לידי ספק כרת כסברת התוספות. (ומ"ש התוס' דטוב שידחה ספק כרת בשוא"ת ממה שיעשו רובם שלא כהוגן כו'. אף שזה אינו מילתא דפסיקא כ"כ שיש כאן רוב במספר האנשים בחמש חבורות שנתערבו פסחיהן. דהא אפשר במציאות שיהיו אנשים רבים בחבורה אחת יותר מבכל הד' חבורות הנותרות מ"מ בתר רוב חבורות אזלינן שרוב הפסחים שלהם כו'). אך לפמ"ש התוס' בזבחים (דע"ה ע"א) ובמנחות (דס"ב ע"ב) שהקשו במי שאינו יכול לסמוך על קרבנו כמו ערל וטמא נהי דסמיכה לא מעכבא מ"מ נימא כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. וכן הקשו שם בהני שאין יכולים לסמוך על קרבנם מחמת ספק שיש בקרבן דג"כ חשיב בזה אינו ראוי לבילה והוכיחו כן מגמרא דב"ב (דפ"א ע"ב) גבי ביכורים דכשאינו יכול לקרות מחמת ספק חשיב ליה התם אינו ראוי לבילה ומעכב את הבאת הביכורים. וה"נ כשאינו ראוי לסמוך מחמת ספק ג"כ יהא מעכב את הקרבן. ותירצו התוס' דבזה גלי קרא דאפילו אינו ראוי כלל לסמיכה אינו מעכב. ע"ש. ולפ"ז י"ל הכא דפסח בזריקה ושלמים בשפיכה רק דכל הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא. די"ל דמ"מ ראוי לזריקה בעינן אבל היכא שאינו ראוי לזריקה מחמת ספק בקרבן אם הוא פסח או שלמים. (והניתנין בשפיכה שנתנן בזריקה לא יצא). א"כ חשיב אינו ראוי לבילה מחמת ספק (וכמו שהוכיחו התוספות מגמרא דב"ב הנ"ל). ובזה הוא מעכב דכיון שאינו ראוי כלל לזריקה בכה"ג אם נתנו בשפיכה ג"כ לא יצא. שהרי בזה אין לנו גילוי מקרא לומר דלא ניבעי כלל גם שיהא ראוי לזריקה וכדגלי קרא בסמיכה כנ"ל. והא דאמר הגמרא בשמעתין אימור דאמרינן דיעבד לכתחילה נמי. היינו דזהו ממילא דכיון דלכתחילה צ"ל בזריקה דוקא מש"ה בעינן שיהא ראוי לזריקה אף לענין דיעבד ג"כ. וכמו לענין כל הראוי לבילה כו' דהיינו כיון דלכתחילה מצוה לבלול מש"ה אף בדיעבד בעינן עכ"פ שיהא ראוי לבילה. ולפ"ז אף בשנים שנתערבו פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן ג"כ פטורים מלעשות פ"ש. מאחר שאי אפשר להביא פ"ש על תנאי שלמים שהרי משום הספק אם הוא פסח או שלמים א"א ליתן הדם לא בזריקה ולא בשפיכה וכנ"ל. ושוב מצאתי שכבר קדמני בסברא זו בספר שאגת אריה (סי' ל"א) דכאן