תורת חסד רנו

ע"ב) ובמנחות (דנ"ט ע"ב) דרבא משני התם הא מני חנן המצרי הוא דלית ליה דחויין ורב אשי משני התם כל שבידו לא הוי דיחוי. ומוכח דרבא לא ס"ל סברא זו. (ועוד דלפמ"ש התוס' בזבחים די"ב ע"ב בהא דנקט ר' יוחנן שם אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר בו שידחה דוקא בכה"ג קאמר ר"י אבל אילו הפריש קרבן לאחר שהמיר היה הקרבן כשר כיון שבידו לתקן ולחזור כו' משא"כ בנראה ונדחה לא מהני אע"פ שבידו לתקן כו'. מיהו י"ל בזה דבלא"ה ע"כ לחלק בזה להתוס' שם בין שבידו לגמרי והוא בקל לתקנו כו' ואכמ"ל. וע' בתוספות ובר"ן פ"ג דסוכה (דל"ג) בבעיא דהתם בנקטם ראשו ועלתה בו תמרה כו' ותו דהתוס' גופייהו בקידושין (ד"ז ע"ב) ובסנהדרין (ר"ד מ"ז) פירשו דלאו דוקא הפריש קרבן והמיר דה"ה המיר ואח"כ הפריש קרבן כו' ע"ש). אלא היה נראה לומר דהא דאיתיביה רבא לר"נ ממתני' דא' ברבוא ימותו כולן שפיר קמותיב ליה דאע"פ שי"ל שאינו ראוי להקרבה משום שנדחה ואינו חוזר ונראה מ"מ אמאי ימותו כולן ירעו עד שיסתאבו לבתר דמית חד מינייהו דאמרינן דאיסורא מית ואינך כולהו אינם פסולים להקרבה רק משום דיחוי וא"כ הל"ל דהשאר ירעו עד שיסתאבו. (וע' במל"מ ספ"ג מהלכות שגגות בדין דיחוי בקרבן אם דמיו כשרין להביא מהם קרבן כו'"). ולפ"ז לק"מ בסוגיין דפסחים בחמשה שנתערבו פסחיהן דקתני שיצאו כולם לבית השריפה דהכא שכבר נשחטו הפסחים ע"כ יצאו כולן לבית השריפה. דאפי' אם היינו אומרים דאיסורא נשרף והני כולהו דהיתרא נינהו לכאו"א את שלו. מ"מ כולהו פסולין להקריב ולזרוק משום שכבר נדחו הפסחים הכשרים אחר שנתערבו עם הפסול ושוב אין חוזרין ונראין כנ"ל. (ואם נתערבו אחר זריקה נדחו מאכילה כו'). רק דיש לפקפק בזה. דעדיין תיקשי לדידן לפום הלכתא דקיי"ל לדינא כהך ברייתא דחמשה שנתערבו פסחיהן כו'. ואנן קיי"ל דכל שבידו לא הוי דיחוי אף בנראה ונדחה. והרי הכא הוי בידו לשרוף אחד מהן ויותרו השאר. ועוד דמלשון רש"י בזבחים שם דאיתיביה רבא לר"נ כו' ואמאי ימותו כולן ופירש"י נימא דאיסורא מית והשאר יקרבו. מבואר מדבריו דבכה"ג חזו להקרבה ולא אמרינן דנדחו כו'. (מיהו לפירש"י בזבחים שם בלא"ה לק"מ בסוגיין דפסחים וכמ"ש לעיל בתחילת דברינו ולהרמב"ם שפיר י"ל כנ"ל, וע' בתוספות חולין דצ"ה ע"א ד"ה ה"נ כו'. שכתבו וז"ל וכ"ת דהתם נמי אם פירשו מעצמם שרי אלא דלכתחילה הוא דאסור לעשות כן גזירה שמא יקח מן הקבוע דא"כ אמאי ירעו עד שיסתאבו כיון דפירשו מעצמם מותרים עכ"ל. וכ"כ הרא"ש שם. משמע דס"ל דכשפירשו מעצמם שרי להקריבם ולא אמרינן דנדחו כו'. אך בפסחים ד"ט ע"ב מבואר בלשון התוס' דאמאי ימותו כו'). וכ"ז ביארתי לרווחא דמילתא מה שי"ל הסברות בזה. אבל עיקר קושיית האחרונים הנ"ל כבר ביארתי לעיל שאין התחלה לקושייתם כלל. ולא דקו שפיר בהך מילתא. ה והנה דרך אגב נבאר. במ"ש לעיל דהרמב"ם ס"ל כדעת הרא"ש בטעם ההיתר שמתירין התערובת בנפל אחד מהן ותולין לומר דאיסורא נפל שהוא מטעם ס"ס וכנ"ל. דעפ"ז יתיישב קושיא אלימתא על הרמב"ם. במ"ש הרמב"ם (בפט"ו מהל' מ"א ה"ט) דחמץ בפסח הוי דשיל"מ. ומבואר הקושיא בתשובת הרשב"א (סי' ל') מהא דאמרינן בגמ' דע"ז (דע"ד ע"א) וליתני ככרות של בעה"ב לענין חמב"פ כו'. דמשמע דככרות של נחתום לא הוו במשהו. ולהרמב"ם דחמב"פ הוי דשיל"מ אפילו פירור בעלמא נמי לא בטיל אף ביבש ביבש. ומה שייך למיתני שם במתני' חב"פ בין הדברים חשובים דחשיב התם דמחמת חשיבותם לא בטלי. והרשב"א בתשובתו שם תירץ דבמתני' דהתם חשיב דברים שאסורים במשהו אף בהנאה וחמב"פ במשהו אוסר רק באכילה אבל אינו אוסר במשהו בהנאה אא"כ היה דבר חשוב כמו ככרות של בעה"ב כו'. וכ"כ הר"ן בע"ז שם. אמנם שיטת הרי"ף והרמב"ם דחמב"פ אוסר במשהו אף בהנאה. וא"כ הדק"ל מאי פריך הגמרא וליתני ככרות של בעה"ב לענין חמב"פ. וכבר יישבנו זה לנכון בעז"ה במ"א (וע' סי' י"ט). והארכתי שם לברר הדברים. וכעת נלע"ד ליישב ע"פ דברינו הנ"ל. וכמ"ש הכ"מ דהרמב"ם ס"ל בטעם ההיתר דטבעת של ע"ז שנתערבה בטבעות ונפל אחד מהן לים הותרו כולן, הוא מטעם ס"ס שמא האיסור הוא שנפל ושמא האיסור הוא בהנשאר וכנ"ל. ולפ"ז היכא דליכא ס"ס לא הותרו כולן והשתא א"ש דלא תיקשי להרמב"ם מגמ' דע"ז הנ"ל. דניחזי אנן. דאי טעמא דחמב"פ במשהו הוא מטעם דשיל"מ א"כ פשיטא דלא חל חובת ביעור על תערובת זה. דלענין ביעור אינו דבר שיל"מ דהא אם יבערנו לא יהיה עוד בעולם. ורק לענין אכילה שייך דשיל"מ אם יהא רשאי לקיימו שיוכל אח"כ לאוכלו אחר הפסח. ומעתה בככר של חמץ שנתערב בככרות של מצה ונפל אחד מהן לים הותרו כולן וכמו בטבעות וכנ"ל. (וכדפסק הש"ע ביו"ד סי' ק"י ס"ז דאף בדשיל"מ מהני נפל אחד מהן לים כו' ולא כמ"ש שם הש"ך ס"ק נ"ז בדעת הרמ"א ע"ש). משא"כ בככרות של בעה"ב דלא בטיל מטעם חשיבות א"כ בזה חל ג"כ חובת ביעור על כל התערובת כיון דהככר של חמב"פ חשיב ולא בטיל. והשתא ממילא אפי' נפל אחד מהן לים מ"מ כולן אסורים. דכאן ליכא ס"ס רק ספק אחד שמא האיסור הוא שנפל אבל אם האיסור עדיין בתערובת ל"ל אכל חדא מינייהו שזהו של היתר והאיסור בהנשאר וכסברת הרא"ש הנ"ל. דהא כל שהאיסור ישנו בעולם צריך לבערו בכל מקום שהוא וממילא צריך לבער כל התערובת. וא"כ פריך הגמרא שפיר דליתני במתניתין ככרות של בעה"ב לענין חמב"פ שאסור במשהו מטעם חשיבות. ואע"ג דבלא"ה נמי הוי במשהו מטעם דשיל"מ מ"מ הא נ"מ לדינא דמטעם חשיבות אפילו נפל אחד מהן לים או שנאבד אחד מהן מ"מ כולן אסורין. (ובלא דברינו הנ"ל אין לתרץ כאן בפשיטות דיש נ"מ לענין חיוב ביעור דז"א. דהגמרא פריך שם דליתנייה במתני'. ובמתני' קתני בהדיא אלו אסורים ואוסרים בהנאה כו'. משא"כ לדברינו א"ש דיש נ"מ טובא לענין איסור הנאה גופיה): ו ועדיין צריך לבאר בשמעתין. לפמ"ש התוס' בכריתות (די"ג סע"ב) דקדשים לאחר שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן ליתא בשאלה. ומבואר מדבריהם דאחר שחיטה קודם זריקה עדיין יכול לישאל עליה על הקדישו ולהוציאו לחולין. וכן משמע ג"כ מהא דדרשינן בנדרים (דע"ח ע"א) וב"ב (דק"כ ע"א) מגז"ש דזה הדבר דכתיב גבי שחוטי חוץ לומר שיש שאלה בהקדש. ופירש הרשב"ם שם שאם שחט קדשים בחוץ ונתחייב כרת יכול לישאל לחכם ולהתירו ונעשה חולין למפרע ופטור מכרת. וכ"כ הרא"ש והר"ן בנדרים שם. אלא דמהתם היה י"ל דרק בשחוטי חוץ מהני שאלה משא"כ היכא שנשחט הקרבן בפנים כהלכתו וכדינו אז לא מהני שאלה. מ"מ מדברי התוס' דכריתות הנ"ל מבואר דאף שנשחט כהלכתו מ"מ קודם זריקה יכול לישאל עליו. וכ"כ המל"מ ד"ז מדברי התוספות הנ"ל. (ובמה שהוקשה המל"מ בזה מהא דאמרינן בנדרים (דנ"ט ע"א) דתרומה ביד כהן דלא מצי מיתשיל עליה כבר הארכתי מזה במ"א דלק"מ וכן מהקדש שבא ליד גזבר דל"מ שאלה. ג"כ אינו סותר לזה. וע' בסימן). וא"כ הכא בשמעתין