תורת חסד רנה

אם נפל בו מום. (דכל האחרים בלא"ה אסורים לו מחמת שלא למנוייו ואין נכנסין כלל בגדר הספק אצלו ואין שום נפקותא לדידיה לדון עליהם כלל). ובזה לא יצורף אליו הרוב כלל נגד הבע"מ. מאחר שאין לדון על שום אחד מהן שאסורים לו בלא"ה. והספק הוא רק על שלו אם הוא בע"מ או לא והוי ספק השקול. ואין ענין הרוב שייך להספק כלל בכה"ג. ועוד דבלא"ה נמי אין סברא לתלות על כאו"א שהוא מן הרוב רק היכא שכולם מעורבין יחד הרוב עם המיעוט משא"כ הכא שהמה מחולקים כל אחד לחבורה שלו והאסור לזה מותר לזה. וכל אחד נידון בפ"ע ובין הרוב לא יתחשב ואין ענין לאחד עם חבירו. והיה י"ל עוד דאף גם בשאר מומין שע"כ היה בו המום קודם שלקחוהו וי"ל על שעת הלקיחה כל דפריש מרובא פריש שהרוב אינם בע"מ. מ"מ יש לדון בזה ג"כ מאחר שעכשיו אין המיעוט נגרר אחר הרוב כנ"ל לא נידון למפרע לומר שבשעת לקיחתו היה פריש מרובא די"ל דבכה"ג לא תלינן להיתר על כאו"א ולדון למפרע מחמת הרוב מה שהיה מקודם שנודע הספק כו'. וי"ל ע"ז. אמנם קושטא הוא דבברייתא נקט שנמצא יבלת באחד מהם. וכ"ה ברמב"ם. ויבלת אפשר שנתהוה אחר לקיחתו כנ"ל. ובזה לא שייך כלל לומר מרובא פריש וכנ"ל: ג ואחר שביארנו כאן דלא שייך הכא שום ביטול איסור בהיתר. ומדאורייתא אסורין לאכול מן התערובת של הפסחים. הנה בזה מיושב ג"כ קושיא אחרת בברייתא דהכא דקתני שיצאו כולם לבית השריפה. והקשו האחרונים (ובישועות יעקב האריך בזה). מהא דאמרינן בזבחים (דף ע"ד ע"א) בטבעת של ע"ז שנתערבה בק' טבעות ונפל אחד מהם לים הגדול הותרו כולן דאמרינן הך דנפל היינו דאיסורא. וא"כ ה"נ כשהוציאו לבית השרפה אחד מהפסחים הללו נימא דהשאר הותרו כולן דהך שנשרף היה הבעל מום. ואין לדחות קושיא זו עפמ"ש התוס' בזבחים שם דדוקא נפל ממילא אבל הפילה קנסינן שוגג אטו מזיד דז"א. דהתם בזבחים איתיביה רבא לר"נ ממתני' דאפילו אחד בריבוא ימותו כולן אמאי נימא דאיסורא מית. והתוס' שם (ר"ד ע"ב) פירשו במתני' דזבחים דימותו היינו דהורגין אותם בידים. ופירש שם הבה"ז ושאר מפרשים הא דאיתיביה רבא לר"נ ממתני' היינו דכיון דמצוה להורגן אף שהורגן במזיד הוי כמו נפלה ממילא דלא שייך לקונסו דמצוה עביד (ודלא כדעת הר"י קורקוס שבכ"מ פט"ו מהלכות תרומות ה"ב). וא"כ ה"נ בחמשה שנתערבו פסחיהם אמאי יצאו כולם לבית השריפה. הא בנשרף אחד מהן נימא דאיסורא נשרף ולישתרו כולהו. דכיון שזה שנשרף היה מצוה לשורפו והוי כנפלה ממילא וכנ"ל. מיהו לפירש"י בזבחים שם במסקנא דאמר אנא נמי תרתי קאמינא היינו שימכור הטבעות הנשארים שנים שנים. ניחא הכא. דכאן א"א לאכול משני פסחים כאחד. ומש"ה אין להם תקנה ולק"מ. אבל לפ"ד הרמב"ם שם שמפרש בגמרא התם דאם נפלו שנים מהאיסור מותר ליהנות מהשאר אף אחד אחד, א"כ הדק"ל הכא אמאי יצאו כולם לבית השריפה הא כיון שנשרפו שנים מהם סגי והני תלתא הנשארים יהיו מותרים רק לפי מה שביארנו לעיל. דכאן בסוגיין דמספקינן שמא הפסח שלו בעל מום והשאר בלא"ה אסורים לו מחמת שלא למנוייו ונמצאו כולן אסורים לו. א"כ בפשיטות לק"מ מהך דזבחים הנ"ל. דהתם ידוע שהטבעת של ע"ז הוא רק אחד מהן וכולם הם של היתר וכשנפל אחד מהן לים תלינן דאיסורא נפל והותרו כולם. משא"כ הכא לא שייך לומר דאיסורא נשרף כיון שיש ספק שמא כולם המה איסור לדידיה וכנ"ל. מיהו כבר ביארנו לעיל דהך ברייתא דחמשה שנתערבו עורות פסחיהם מיירי שלא נתערבו רק העורות אבל גוף הפסחים לא נתערבו וכאו"א מבורר בפ"ע וניכר להחבורה שלו. וא"כ אם יהיו תולין לומר שזה שנשרף הוא הבע"מ ממילא יהיו הנשארים מותרים דכולם הם תמימים כיון דתלינן שזה הבע"מ הוא הנשרף ואינו ביניהם אבל זה אינו. דהתם בזבחים שפיר תלינן דהך דנפל היינו דאיסורא כיון שאינו ידוע כלל איזו מהן של ע"ז ואיזו מהן נפל. אבל הכא הפסחים הנשארים שכל אחד יודע ומכיר את פסחו אצלו שלא נשרף לא שייך לומר שעי"ז שנשרף אחד מהן עי"ז נתלה לומר שהבע"מ נשרף ושלו אינו בע"מ. שהספק מתחילה על כאו"א שמא שלו הוא בע"מ והיאך נוציאו מספיקו ע"י מה שנשרף אחד מהפסחים האחרים. ולא יפעול זה מאומה על הספק שבו בעצמו, ופשוט. וחוץ מזה י"ל עוד ע"פ דברי התוס' בזבחים שם בהא דאמרינן דכשנפל אחד מהן לים הגדול הותרו כולן. דהא דתולין לומר דאיסורא נפל היינו משום דמדאורייתא ברובא בטיל ובאיסור דרבנן תולין להקל. א"כ הכא בחמשה שנתערבו פסחיהם דאין כאן ביטול ברוב ומדאורייתא אסורים (וכמבואר לעיל) לא תלינן לומר דאיסורא נשרף ומש"ה כולם יצאו לבית השריפה. אלא דלכאורה נראה שהתוס' בזבחים שם שכ"כ דהא דתולין להקל היינו משום דמדאורייתא ברובא בטיל. אף דמרא דשמעתתא שם הוא רב ורב ס"ל כר"י דמין במינו לא בטיל. (כדאיתא בפסחים דכ"ט ע"ב ובע"ז דע"ג ע"ב ובחולין ד"ק ודק"ח ע"א). וע"כ דהתוס' שם קיימי בשיטת הסוברים דאף לר"י דמין במינו לא בטיל היינו דוקא בלח אבל ביבש ביבש מודה דבטיל. אבל להסוברים דאין חילוק בין לח ליבש למ"ד מב"מ לא בטיל א"כ ע"כ צ"ל דהא דאמר רב גופיה בטבעת של ע"ז שנתערבה בטבעות כו' תולין להקל הוא מטעמא אחרינא אמנם הרא"ש בחולין פג"ה (סי' ל"ז) פירש בהך דזבחים דתולין להקל הוא מטעם ס"ס דדילמא דאיסורא נפל ואת"ל דלאו דאיסורא נפל כיון שאינו אוכל כולן כאחד אמרינן הנשאר הוא האיסור כו'. ע"ש. וי"ל שהרמב"ם ג"כ ס"ל הכא בטעם ההיתר כדעת הרא"ש בזה. וכ"כ הכ"מ בפ"ז מהלכות ע"ז בהלכה י' ע"ש. דלהרמב"ם ס"ל טעם ההיתר כד' הרא"ש. (דהקושיא בסוגיין מזבחים הנ"ל הוא ג"כ רק לפ"ד הרמב"ם. וכמ"ש לעיל). ולפ"ז היכא דליכא ס"ס אין תולין להקל. וממילא לק"מ בסוגיין דפסחים דכאן ליכא ס"ס רק ספק אחד. דבשלמא התם הוי שפיר ס"ס ויש נ"מ בין הספיקות. דלפי ספק הא' דילמא דאיסורא נפל שרי לאכול את הנשארים אף כולם כאחד. משא"כ לפי הספק הב' הנ"ל. אבל הכא בפסחים אין שום נ"מ לדידיה אם הנשרף היה הבע"מ או שהבע"מ עדיין ישנו רק הוא מן האחרים ולא זה שלו. דהכל הוי רק ספק אחד אם הפסח שלו הוא בעל מום או לא. ובכה"ג אין תולין להקל: ד דמילתא נבאר ליישב עוד באופן אחר קושיית האחרונים מגמרא דזבחים הנ"ל מהא דאיתא בזבחים (דע"ג ע"ב) אמר רבא השתא דאמרו רבנן לא נקריב אי נקריב לא מרצה. והיינו דכיון דנדחה אינו חוזר ונראה אע"ג דנדחה רק מדרבנן. (דהתם הא דאמרינן דאפילו אחד ברבוא ימותו כולן ולא בטלי ברובא הוא רק מדרבנן כמבואר בסוגיא שם). ולפ"ז קשה בהא דאיתיביה רבא לר"נ ממתני' דאחד ברבוא ימותו כולן אמאי נימא דאיסורא מית. מה קושיא. דהא מ"מ פסולים להקרבה כיון שנדחו מתחילה ושוב אינו חוזר ונראה וראיתי להצ"ק שם שכתב ליישב זה משום דכל שבידו לא הוי דיחוי. ואין דבריו מספיקין. דמ"מ קשה על רבא דהוא איתיביה לר"נ הכא. והרי רבא גופיה לא ס"ל הך סברא דכל שבידו לא הוי דיחוי כדמוכח בזבחים (דל"ד