תורת חסד רנג

הפסח עליו לבדו בלא חבורה. (שהרי שנינו בסיפא דמתני' שכח רבו מה אמר לו שניהם יצאו לבית השריפה. וע"כ דמיירי דליכא בעלים אחרים על הפסחים רק הוא לבדו) וכן הברייתא דמייתי הגמרא מיירי דומיא דמתני' ובכה"ג אסור לו לאכול משניהם אם לא במלך ומלכה. והירושלמי והתוספתא מיירו כשנמנה על שני פסחים עם שתי חבורות (דומיא דיתום ששחטו עליו אפוטרופסים דקאי התם. דהיינו שכל אחד מהם המנה אותו עמו על פסחו). ובזה הדין דיאכל מן הראשון וכמו שביארנו. (והא דבירושלמי אר"י ע"ז מתני' אמרה כן שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון אף דהברייתא קאי בנמנה על שני פסחים עם חבורות ולא כמו במתני' וכמבואר. מ"מ שפיר מייתי ממתני' ע"ז רק לענין זה דאף היכא דיש ברירה מ"מ יאכל מן הראשון ומתני' אתיא כמ"ד יש ברירה. (והירושלמי לטעמיה אזיל דבירושלמי ברפ"ג דגיטין מוכח דהירושלמי ס"ל דבכתיבת הגט לשמה באמר לו כתוב לאיזו שארצה אגרש ג"כ למ"ד דיש ברירה מגורשת בודאי ע"ש ובשירי קרבן). או דמיירי באין מקפידין וכנ"ל. והברייתא אתיא ככ"ע ובכה"ג שנמנה עם חבורות דבזה לכ"ע יש ברירה וכנ"ל. ועכ"פ אף היכא דיש ברירה יאכל מן הראשון והך מילתא מוכח ג"כ ממתני' וא"ש). והרמב"ם ג"כ הביא שני דינים אלו כל אחד על מקומו הראוי לו. ושניהם עולים בקנה אחד ואין כאן סתירה כלל. דבפ"ב מהל' ק"פ בדין יתום ששחטו עליו אפוטרופסין ע"ז הביא דינו של הירושלמי דביתום גדול יאכל מן הראשון וכממנה עצמו על שני פסחים. והיינו בכה"ג שממנה עצמו על הפסחים עם בני חבורה. (דומיא דיתום ששחטו עליו אפוטרופסין שכל אחד ממנה אותו עמו וכנ"ל). ובפ"ב מהל' ק"פ הביא הרמב"ם הך דינא דגמרא דידן. באומר לעבדו צא ושחוט עלי דהיינו עליו לבדו וכדמסיק הרמב"ם דבשאר כל אדם שניהם יצאו לבית השריפה. וזהו ע"כ מיירי שאין שום בעלים אחרים על הפסחים האלו (דאל"כ אמאי ישרפו). ואין כאן שום סתירה בדברי הרמב"ם. סימן מז א שם בברייתא. חמשה שנתערבו עורות פסחיהן זה בזה ונמצא יבלת באחד מהן כולן יוצאין לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני. אמר אביי לא שנו אלא שנתערבו לאחר זריקה דבעידנא דאיזריק דם מיהא חזי לאכילה. אבל נתערבו לפני זריקה חייבין לעשות פסח שני כו'. ע"ש. הנה מתחילה נבאר במה שהקשו האחרונים דאמאי לא נימא שהפסח הבעל מום יתבטל ברובא דהיתרא ולישתרי באכילה. ובעל חוות דעת ביו"ד סי' ק"א הוכיח מכאן כדעת הפוסקים דס"ל דכבש שלם הוי חתיכה הראויה להתכבד ואינה בטילה. (וזה כדעת התוס' בזבחים דע"ב ע"א ד"ה אלא למ"ד ע"ש. ודלא כהרשב"א שבב"י ביו"ד שם). ואין דבריו מחוורין כלל. חדא דהא דחהר"ל לא בטיל הוא רק מדרבנן. ובסוגיין משמע דמדאורייתא לא חזי לאכילה הפסח שנתערב כו', וכן מוכח ג"כ מהא דקאמר הגמרא מאן דמתני לאביי אמתני' כש"כ אברייתא. ואם איתא דבברייתא הא דלא בטל ברובא הוא רק מדרבנן משום חהר"ל. א"כ אדרבה בפשיטות י"ל דאביי קאמר דוקא אמתני' דהתם מדאורייתא לא חזי ומש"ה צריכין פ"ש משא"כ בברייתא דלא חזי מדרבנן י"ל דפטור מלעשות פ"ש דכיון דמדאורייתא פטור מפ"ש אין חכמים יכולין לחייבו וכמ"ש סברא זו בתוס' בפסחים (ד"פ ע"ב בד"ה נזרק ע"ש). ומלבד זה י"ל דבפסח לית ליה דין חהר"ל כלל. וכמו דאיתא ביבמות (דפ"א ע"ב) בחטאת טמאה שנתערבה בחטאות טהורות דקיי"ל דתעלה. ופי' התוס' שם ובחולין (ד"ק ע"א) ובזבחים (דע"ב) הטעם דלא הוי חהר"ל כיון דאפי' אם תתבטל בחטאות טהורות אינה ראויה אלא לכהנים ואין מחזיקין טובה זה לזה שכולן שוין כו'. וה"נ י"ל בפסח שאינו נאכל אלא למנוייו ולכולן יש להם חלק בו. אלא שאפשר לחלק קצת דכהנים בחטאות יד כולן שוה ממש משא"כ בפסח שאפשר שלאחד מהם יהיה בו חלק יותר משל חבירו ובכה"ג יהיה שייך ביניהם החזקת טובה זה לזה. אבל בפשיטות יותר תיקשי לפ"ד הסה"ת שכתב הר"ן בפג"ה שם דס"ל הטעם דחטאת לא הוי חהר"ל כיון שאינה ראויה אלא לזכרי כהונה ואינה ראויה להתכבד לכל אדם. וכ"כ הרשב"א בתה"א. וא"כ כש"כ פסח שאינו נאכל אלא למנוייו בלבד דלא הוי חהר"ל מה"ט כיון שאינה ראויה להתכבד לכל אדם. (ועוד דהא בברייתא קתני חמשה שנתערבו פסחיהם. ולא חמש חבורות שנתערבו כו'. וא"כ מי לא עסקינן שהיו יחידים בלא חבורות. דאף דפליגי תנאי לקמן (דצ"א ע"א) אי שוחטין את הפסח על היחיד מ"מ אם נשחט על היחיד כשר לכ"ע. (והרמב"ם פסק כמ"ד שוחטין על היחיד). והשתא בחמשה יחידים שנתערבו פסחיהם יהיה שרי לכאו"א לאכול מפסחו מחמת ביטול ברוב. דכאן לא שייך כלל חהר"ל. דאין היתר לאכול רק לו ולא לשום אדם דהוי שלא למנוייו). א"ו דהכא בלא"ה מדאורייתא לא שייך ביטול ברוב כלל וכמ"ש לקמן. ולא שייך כלל לדין חהר"ל, והיה מקום לומר בהפך דאדרבה מסוגיין יהיה הוכחה כדעת הרשב"א שבב"י הנ"ל דס"ל דכבש שלם לא הוי חהר"ל. והיינו די"ל דהא דהפסח הבעל מום לא בטיל ברובא הוא משום דא"א להקטיר האימורין דעולין לגבי מזבח אין מבטלין זא"ז. (כמבואר בזבחים דפ"א ע"ב ובמנחות דכ"ב ע"ב). ואימורין עולין לגבי מזבח נינהו. וכיון דא"א להקטיר האימורין ממילא הבשר אסור באכילה רק שהחוו"ד שם דחה זה משום דדמי לאימורין שנטמאו או שנאבדו דמותר לאכול הבשר. ולכאורה משמע כדבריו בפסחים (דנ"ט ע"ב) דאמרינן כיון דלא אפשר עשאום כמי שנטמאו או שאבדו כו'. אבל ז"א. דלפמ"ש התוס' ביומא (דכ"ט ע"א) ובמנחות (דמ"ט סע"ב) דלא אמרינן כן אלא היכא דהוה חזי מעיקרא והשתא לא מצי לקרוביה הוי כנטמאו או אבדו משא"כ אם לא חזו מעיקרא להקרבה לא מישתרי הבשר בלא הקטרת אימורין. וא"כ לק"מ הכא. אך לפמ"ש התוס' בזבחים (דע"ז ע"ב סד"ה הא עבר) דאיברי בעל מום שנתערבו בתמימים בטלין מה"ת ואי משום דעולין אין מבטלין זא"ז בעלי מומין לאו עולין נינהו ועוד דאפי' עולין בדבר שאינו מתערב מבטלין זא"ז מדאורייתא כמו במין במינו לר"י דבדבר שאינו מתערב בטל מדאורייתא עכ"ד התוס' שם. וא"כ הדק"ל הכא. מיהו מ"ש התוס' דבדבר שאינו מתערב בטיל כמו במב"מ לר"י. כבר כתבו התוס' במנחות (דכ"ב ע"ב) שחזר בו ר"ת מחילוק זה לומר דדוקא בדבר לח המתערב לא בטיל משא"כ בדבר יבש בטיל אלא דאין חילוק בין לח ליבש ע"ש. וכ"כ בזבחים (דע"ג ע"א ד"ה רי"א). וכ"ד רש"י ביבמות (דפ"א ע"ב. וע"ש בתוס' ד"ה רי"א ובריש דפ"ב שם דהתוס' שם מחלקים בין דבר המתערב כו'). ואמנם מ"ש התוספות בזבחים (דע"ז ע"ב הנ"ל) בשינויא קמא דבע"מ שנתערבו בתמימים בטלי שפיר משום דבע"מ לאו עולין נינהו ומבואר דלהתוס' פשיטא להו דאע"ג דאם נימא שיתבטלו הבע"מ א"כ יהיו עולין וקרבין ע"ג המזבח ג"כ ועולין אין מבטלין זא"ז. מ"מ כיון דקודם שנתבטלו פסולין להקרבה לא הוו עולין ובטלי שפיר בכה"ג ובתר מעיקרא אזלינן בזה ולא בתר השתא. וצ"ב דמהיכא פשיטא להו כן. אך לכאורה מוכח כן בפשיטות מסוגיא דזבחים דע"ב ע"א