תורת חסד רנב

ע"ב שהביא בשם הריטב"א גופיה כאן להיפך וז"ל שם עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע לאו דוקא בהאי לישנא קאמר דהא קיי"ל האומר תרומת הכרי הזה בתוכו לא אמר כלום כו'. אלא הכא במאי עסקינן שאמר לצפונו או לדרומו עכ"ל. ותמוה שהריטב"א סותר א"ע. ובלא"ה נראה להכריח לפירש"י בכמה דוכתי גבי הלוקח יין מבין הכותים כו' ומיחל ושותה מיד דהמעשר שני הואיל ויכול לתקנו באמירה בעלמא לא התירו לו לסמוך על ברירה. וע' ברש"י בחולין די"ד סע"א שכ"כ רש"י בביאור יותר (ולא כהריטב"א בסוכה דכ"ד ע"א) וכ"כ בפי' הרא"ש בנדרים דמ"ו רע"ב דביש בה דין חלוקה כיון דאפשר בחלוקה לא סמכינן אברירה. וע"ש בפירש"י. ולפ"ז הכא א"א לומר דהא דר"ג לא סיים מקום למעשרות שלו הוא משום דס"ל יש ברירה דז"א. דכיון שיכול לתקן זה באמירה בעלמא שיאמר לצפונו או לדרומו אין לסמוך על ברירה לרש"י והרא"ש כנ"ל וע"כ דבאמת אמר לצפונו או לדרומו כדעת הריטב"א בב"מ או כפי' התוס' בקידושין וכנ"ל). ונראה ליישב. דהנה התוס' בגיטין (דכ"ה ע"ב ד"ה לאיזו) וכן בב"ק דס"ט רע"ב פירשו דאפי' למ"ד בעלמא דיש ברירה התם גבי כתיבת הגט לשמה מודה דאין ברירה משום דוכתב לה לשמה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה כו' עכ"ל. ומהרש"ל ביש"ש הקשה על דבריהם דא"כ מאי מקשה התם רב הושעיה לר"י בגיטין (דכ"ה ע"א) ממתני' דפסחים האומר לבניו כו'. ודילמא ר"י נמי רק בכתיבת הגט ס"ל דאין ברירה משום דוכתב לה לשמה צריך להיות מבורר בשעת כתיבה משא"כ בעלמא ס"ל כמ"ד יש ברירה. (והג"פ בסי' קכ"ב רצה לפרש בדברי הגמרא שם שזה שהשיב לו ר"י לר"ה מה ענין פסחים אצל גיטין היינו דגיטין שאני והא דמסיק הא איתמר עלה כו' הוא שינויא אחרינא. ומ"מ אין זה במשמע דברי הגמרא שם). אמנם פשוט הוא דלק"מ. די"ל דהך דפסחים דמיא נמי לגיטין. (וכן מצאתי סברא זו בפ"י). דבפסח נמי בעינן שיהא מבורר בשעת שחיטה לשמה ולשם בעליו. ואף דאמרינן בריש זבחים דבקדשים סתמא כשר דסתמא לשמה קאי היינו היכא שכבר הוקדש לעולה או לחטאת מסתמא להכי קיימא. אבל הכא שלא נתברר כלל קודם השחיטה מי הם הבעלים לא שייך לומר בזה סתמא כשר דודאי צ"ל הבעלים מבוררים בשעת שחיטה (ושחטו שלא למנוייו פסול) וא"כ דמי לגיטין דמהראוי לומר בזה אין ברירה אף למ"ד דבעלמא יש ברירה. ולפ"ז ממילא מיושב קושיית השעה"מ הנ"ל מדר"ג אדר"ג. די"ל דר"ג בעלמא ס"ל יש ברירה רק הכא בפסחים איהו נמי ס"ל אין ברירה משום דבפסח צ"ל הבעלים מבוררים בשעת שחיטה ודמי לגיטין ומש"ה בזה אין לסמוך על ברירה ולק"מ. והשתא ניחא ג"כ קושייתנו לדעת התוס' דס"ל דבדבר העומד להתברר לכ"ע יש ברירה. וא"כ הכא כשנמנה על שני פסחים כאחד ג"כ הא הדבר עומד להתברר ולמה לא סמכינן הכא אברירה. די"ל דמ"ש שם התוס' בעירובין ובגיטין דבדבר שעומד להתברר לכ"ע י"ב. היינו במה דמיירי התם לענין נתינת הגט על תנאי דמהיום אם מתי דהוי כמו ברירה דעלמא וא"צ להיות מבורר בשעתו עת חלות הגירושין רק שאם נודע אח"כ אימת חלו הגירושין ג"כ מהני כמו בכל תנאים דעלמא שדנין דין ברירה לענין חלות הדבר מחמת תנאי שלו. אבל לענין כתיבת הגט לשמה דבעינן שיהא מבורר לשמה בשעת כתיבתו דוקא דכתיב וכתב לה לשמה בזה אף שהדבר עומד להתברר אח"כ לא מהני דמ"מ בשעת כתיבה לא היה אז מבורר לשמה. ולפ"ז ה"נ בשחיטת הפסח שצ"ל מבורר בשעת שחיטה כמו בכתיבת הגט שצ"ל מבורר בשעת הכתיבה וכנ"ל. מש"ה לא סמכינן הכא אברירה אף שהדבר עומד להתברר אח"כ וכנ"ל. (והתוס' דשמעתין דפסחים בד"ה והתניא שכתבו ולא מצי לשנויי דמתני' קסבר די"ב כו'. לרווחא דמילתא כ"כ אף אם לא נסבור סברא הנ"ל. מ"מ ל"ל כן במתני' שם): ד ועתה נבא לבאר דעת הרמב"ם בה' ק"פ הנ"ל. דהרמב"ם בפ"ט מהל' מעשר שני ה"ז כתב וז"ל והצנועין היו מניחין את המעות ואומרין כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות הללו שהרי א"א לפדותו במחובר. עכ"ל. ומבואר מדבריו דמה שלא היו אומרים כל המתלקט היינו רק מה"ט שאין פודין במחובר. וקשה דהא בלא"ה נמי א"א לומר כל המתלקט משום דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה וכדאיתא בב"ק דס"ט. דכל המתלקט הוא רק למ"ד יש ברירה כו'. וראיתי בשעה"מ שפי' דברי הרמב"ם דס"ל כדעת התוס' הנ"ל דבדבר שעומד להתברר יש ברירה אף בדאורייתא. וההיא דכל המתלקט נמי ס"ל להרמב"ם דחשיב עומד להתברר. וכן הוכיח ג"כ מדברי הרמב"ם בהל' עירובין שסובר סברת התוס' הנ"ל. ולפ"ז הכא בנמנה על שני פסחים כאחד שפסק הרמב"ם דשניהם יצאו לבית השריפה אף דהכא ג"כ הדבר עומד להתברר צ"ל ג"כ כמ"ש לעיל דהכא אף שהדבר עומד להתברר אח"כ לא מהני כיון שלא היה מבורר בשעת שחיטה ודמי לכתיבת הגט שצ"ל מבורר בשעת כתיבה דוקא. (ואף שהרמב"ם פסק בהל' גירושין באומר ללבלר כתוב לאיזו שארצה אגרש דהוי ספק מגורשת. מ"מ י"ל בדעת הרמב"ם דאף דבעינן שיהא מבורר בשעת כתיבה לשמה. מ"מ הכא מידי ספיקא לא נפקא דאין ברירה ספיקא הוא כנ"ל. ושמא י"ל כיון שאח"כ איגלאי מילתא שהוברר למפרע חשיב כמו הוברר בשעת מעשה והוי ספק מגורשת). ובזה יהיה רווחא שמעתתא. שלא יהיה סתירה ומחלוקת בין הבבלי והירושלמי הכא. דבגמרא דידן קיי"ל דאם נמנה על שני פסחים כאחד אסור לאכול משניהם. ובירושלמי איתמר דהנמנה על שני פסחים כאחד אוכל מן הראשון. וכן איתא ג"כ בתוספתא. די"ל דאין כאן פלוגתא כלל ומא"ח ומא"ח ולא פליגי. דהנה לפי דברינו שביארנו דהא דאמרינן הכא אין ברירה אף דבעלמא קיי"ל דבכה"ג יש ברירה אף בדאורייתא כיון שהדבר עומד להתברר וכנ"ל. רק דבשחיטת הפסח שצ"ל מבורר בשעת שחיטה לשם הבעלים מש"ה לא מהני כאן מה שהדבר עומד להתברר אח"כ דמ"מ בשעת השחיטה לא היה מבורר וכמו בכתיבת הגט לשמה וכנ"ל ומעתה יצא לנו לחדש לדינא ולחלק בדבר זה. בממנה עצמו על שני פסחים כאחד. דדוקא אם שחטו שני פסחים כאחד עליו לבדו ואין שם בעלים אחרים. וא"כ כל שאין לו שום בעלים מבוררים כלל בשעת שחיטה ה"ל כמו שחטו שלא למנוייו דפסול. ומש"ה אמרינן בזה אין ברירה ולא מהני מה שעומד להתברר אח"כ. דמ"מ בשעת שחיטה לא היו לו שום בעלים מבוררים כלל. ומש"ה שני הפסחים פסולים ויצאו לבית השריפה. אבל כשנמנה על שני פסחים עם שתי חבורות בזה שפיר י"ל דיש ברירה ואוכל מן הראשון. דהא תנן דפסח ששחטו למנוייו ושלא למנוייו כשר וא"כ כש"כ דלא בעינן שיהיו כל בעליה מבוררין. וכל שיש לו בשעת שחיטה איזה בעלים מבוררים הרי הפסח אינו נפסל כלל משום ששאר הבעלים אינם מבוררים דלא גרע זה משחטו למנוייו ושלא למנוייו כנ"ל. ולגבי הבעלים האוכלים שצריך שיתמנה על הפסח שיאכל ממנו הא לענין זה הוי כמו ברירה דעלמא ומאחר דכאן הוי דבר העומד להתברר בודאי בכה"ג לכ"ע יש ברירה וכנ"ל ויאכל מן הראשון. וזה ברור בסברא. ומעתה מבואר דהבבלי והירושלמי והתוספתא לא פליגי אהדדי לדינא. דגמרא דידן דקאי אמתני' דאמר לעבדו צא ושחוט עלי כו' דמיירי ששוחט