תורת חסד רנא

רק במצות ל"ת אבל במ"ע מודה הרשב"א דספיקא לחומרא רק מדרבנן א"כ הכא מה שהאחין מחזירין זל"ז ביובל מספיקא דברירה לכ"ע הוי מדרבנן). והא דאמר רב יוסף אי לאו דאר"י קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבהמ"ד כו'. רב יוסף לטעמיה דבעירובין (דל"ז ע"ב) אמרינן קסבר רב יוסף מאן דאית ליה ברירה ל"ש בדאורייתא ל"ש בדרבנן אית ליה. ומאן דל"ל ברירה ל"ש בדאורייתא ול"ש בדרבנן ל"ל. ומזה מוכח דסבר רב יוסף דלמ"ד אין ברירה אין זה בתורת ספק רק דבודאי אין ברירה, ומש"ה אין לחלק בין דאורייתא לדרבנן בזה. דאי ספיקא הוי פשיטא דיש חילוק בין דאורייתא לדרבנן לענין ספיקא. וכן מר' יוחנן נמי מוכח כן, דבביצה (דל"ז ע"ב) מוכח ג"כ דר' יוחנן סבר דאף בדרבנן אין ברירה וש"מ דס"ל דאין ברירה הוא בודאי. (ול"ל דטעמא דר' יוחנן התם משום דהוי דשיל"מ וספיקו לחומרא אף בדרבנן. דז"א. דמבואר בתוס' עירובין (דמ"ה סע"ב) דספק תחומין לקולא אע"ג דהוי דשיל"מ. ועוד דלפ"ד הרמב"ן בפ"ב דפסחים ר' יוחנן לית ליה כלל חומרת דשיל"מ כו'. וכ"כ הרא"ה בבד"ה והארכתי מזה במ"א). וכן מוכח ג"כ מהא דא"ר יוחנן בגיטין (ר"ד כ"ה) דאף אחרון נמי אינו פוסל לכהונה משום דאין ברירה וע"כ דס"ל דאין ברירה הוא בודאי אף לקולא. ומש"ה שפיר קאמר רב יוסף על ר' יוחנן דאינהו לטעמייהו דס"ל דאין ברירה בודאי. ומש"ה אי לאו דאמר ר"י ק"פ כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו כו'. משא"כ הרמב"ם שפסק כר"ה בביצה דפסק הגמרא שם כוותיה דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה. ולדידהו הא דאין ברירה ספיקא הוי וכנ"ל (ולפירש"י מוכח כן ג"כ מר' יוסי במתני' דגיטין דע"ג ע"ב). א"כ ממילא לק"מ לדידהו ושפיר מייתי ביכורים אפי' אי ק"פ לאו כקנין הגוף. (ובזה מיושב קושית התוס' בגיטין דמ"ח ע"א לרבא היאך מצא ידיו ורגליו כו'. וכן הקשו התוס' בב"ק דפ"ח ע"ב לשמואל היאך מצא ידיו ורגליו. ולהנ"ל ניחא). ובזה י"ל פלוגתת הבבלי והירושלמי בפי' דמתני' דשחט גדי וטלה יאכל מן הראשון. דבגמרא דידן מוקי למתני' במלך ומלכה. אבל הירושלמי בשמעתין מפרש מתני' בכל אדם ולא במלך ומלכה. דאיתא התם תני ר"ח הנמנה על שני פסחים כאחד יאכל מאיזה שנשחט ראשון אר"י מתני' אמרה כן שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון. וכן אמר התם (בהל' א') אמתני' דיתום ששחטו עליו אפוטרופסים יאכל במקום שהוא רוצה מתני' ביתום קטן אבל יתום גדול נעשה כממנה עצמו על שני פסחים כאחד דתני ר"ח הנמנה על ב' פסחים אוכל מאיזה שנשחט ראשון. ויש לפרש בירושלמי באחד משני אופנים. או דלהירושלמי מיירי באין מקפידין אם גדי או טלה ובכה"ג לא שייך ברירה. או דהירושלמי מפרש מתני' כמ"ד יש ברירה. דהתוס' בשמעתין פירשו הא דלא משני הגמרא דמתני' כמ"ד יש ברירה היינו דא"כ הל"ל מאיזה שירצה יאכל. וי"ל דהירושלמי ס"ל דאף למ"ד יש ברירה מ"מ יאכל מאיזה שנשחט ראשון (דטפי י"ל שדעתו על הנשחט ראשון). ואיך שיהיה הדבר מבואר בירושלמי דלא בעי לפרושי כמו גמרא דידן דמתני' במלך ומלכה שהתירו משום שלום מלכות לפ"ד הרמב"ם. די"ל דמסדר הירושלמי הוא ר' יוחנן ולטעמיה אזיל דאיהו ס"ל אין ברירה בתורת ודאי וכנ"ל. וא"כ אין להתיר כאן איסור דאורייתא משום שלום מלכות. וע"כ לפרש מתני' בע"א. וסתמא דגמרא דידן דמשני במלך ומלכה ג"כ לטעמיה דסתמא דגמרא פסק הילכתא כמ"ד דבדאורייתא א"ב ובדרבנן יש ברירה. דא"ב ספיקא הוי ומש"ה התירו כאן משום שלום מלכות ולק"מ: ג אך דברי הרמב"ם צריכין ביאור. ממה שתמהו עליו דלכאורה פסקיו סותרין זא"ז. דברפ"ג מהל' ק"פ פסק הרמב"ם בגמרא דידן דדוקא במלך ומלכה יאכל מן הראשון משום שלום מלכות אבל בשאר כל אדם בשחט גדי וטלה שניהם יצאו לבית השריפה. ובפ"ב מהל' ק"פ הי"א פסק הרמב"ם כדברי הירושלמי וז"ל שם. בד"א ביתום קטן אבל ביתום גדול נעשה כממנה עצמו על שני פסחים ואינו אוכל אלא מן הנשחט ראשון עכ"ל. והיאך מזכי שטרא לבי תרי וסותר ד"ע. וראיתי בס' אור חדש שתירץ דהרמב"ם בפ"ב מהל' ק"פ מיירי באינו מקפיד ובפ"ג שם מיירי במקפיד. ואין דבריו מספיקין. מאחר שדברי הרמב"ם נאמרו בסתימות כאן וכאן והיאך כתב בסתם דברים סותרים ולא ביאר דבריו אף ברמז לומר דכאן מיירי במקפיד וכאן מיירי באינו מקפיד. והעיקר חסר מן הספר. (וגם מ"ש בס' הירושלמי החדשים בהג"ה בצידו לתרץ דעת הרמב"ם דבפ"ב מהל' ק"פ מיירי בטלה וטלה דוקא. ולא בגדי וטלה. ג"כ לא משמע כלל כן מדבריו). ונראה לבאר דברי הרמב"ם כאן באופן אחר דהנה התוס' בעירובין (דל"ז ע"א) וכן בגיטין (דכ"ה ע"ב ד"ה ר"י) כתבו דאף למ"ד דל"ל ברירה זה רק בדבר שאפשר שלא יבא לידי בירור אבל היכא שהדבר עומד להתברר בודאי לכ"ע יש ברירה. (וע"ש במהרש"א דר"י נמי לא פליג ע"ז) והמהרש"ל ביש"ש החזיק ג"כ בסברא זו וכתב שזה כלל גדול בדיני ברירה. ולפ"ז קשה בשמעתין בגמרא דפסחים הנמנה על שני פסחים כאחד שלא יאכל משניהם משום דאין ברירה. והרי כאן עומד הדבר להתברר בודאי דהא מחוייב במ"ע דאכילת הפסח וע"כ יאכל אחד מהם ויתברר הדבר למפרע על איזה מהם היה דעתו בשעת שחיטה ובכה"ג לכ"ע יש ברירה. (ואף שי"ל קצת ולחלק דדוקא התם שהדבר עומד להתברר בעצם עכ"פ מש"ה בזה לכ"ע יש ברירה. אבל הכא שהדבר עומד להתברר מחמת מ"ע דאכילת הפסח. והרי אם נימא דאין ברירה ויהיה אסור לו לאכול משניהם א"כ שוב לא יבא הדבר לידי בירור כלל על איזה מהם היה דעתו בשעת שחיטה כיון שלא יאכל משניהם. וא"כ הדבר תלוי בעצמו דאי נימא אין ברירה לא יבא הדבר לידי בירור. ובכה"ג שפיר אמרינן אין ברירה. ומ"מ אין סברא לומר כן). ועוד צ"ל מה שהקשה בשעה"מ בפ"ה מהל' עירובין ע"ד הריטב"א בפ"ק דקידושין (דכ"ו ע"א) דמייתי שם מתני' דמעשר שני דאמר ר"ג עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע כו'. והקשה הריטב"א דאמאי לא סיים מקום למעשרות שלו דהא תנן האומר תרומת הכרי הזה בתוכו כו' לא קרא שם עד שיאמר בצפונו או בדרומו. ותירץ הריטב"א דכי בעינן סיום מקום ה"מ למאן דל"ל ברירה אבל ר"ג סבר יש ברירה וכשאוכל ומשייר שיעור מעשר אמרינן הוברר הדבר למפרע שהוא מה שהפריש. עכ"ד. והקשה ע"ז השעה"מ משמעתין בפסחים בברייתא במלך ומלכה שאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח כו' באו ושאלו את ר"ג א"ל מלך ומלכה שדעתן קלה יאכלו מן הראשון אנו לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני. והרי הא דאין נמנין על שני פסחים כאחד אינו אלא למ"ד אין ברירה וכדפירש"י וא"כ מוכח דר"ג גופיה סבר אין ברירה וקשיא דר"ג אדר"ג. עכ"ד השעה"מ. (ואולי י"ל דתרי ר"ג הוו. דר"ג שהיה בזמן הבית שהקריבו הפסח אין זה ר"ג שהיה בימי ר"א ור' יהושע שהיו אחר החורבן. מיהו ר' אליעזר ור' יהושע היו גם בשעת החורבן כדאיתא בגיטין (דנ"ו סע"א). ולפמ"ש התוס' בקידושין דכ"ו סע"ב שא"צ לקבוע מקום בצפונו או בדרומו רק בעיקר ההפרשה משא"כ ר"ג שהיה צריך לקיים רק מצות ביעור. א"כ לק"מ. וראיתי בשט"מ בב"מ בדי"א