תורת חסד רנ

היה שלוחו של יצחק בזה מקודם. דא"כ תיקשי להסוברים דאין שליח ראשון עושה שליח שני בקידושין והובא שם ברמ"א בס"ו). ולפ"ז מיושב שפיר דעת הראב"ד הנ"ל דיד עבד כיד רבו לא מהני רק לענין ממונא ולא לענין איסורא ושליחותו של אליעזר היינו משום שבשעת הקידושין כבר היה משוחרר וכנ"ל. ואדרבה לפ"ז מכאן ראיה להראב"ד דאי נימא דמטעם דיד עבד כיד רבו מהני לענין שליחות קידושין ג"כ. א"כ הדק"ל היאך שיחרר אברהם את אליעזר עבדו בחנם מאחר דבלא"ה הוי שפיר שליח לקידושין אף בהיותו עבד וכנ"ל: סימן מו א שם במתני' שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון. בגמרא פריך והתניא אין נמנין על שני פסחים כאחד ומשני מתני' במלך ומלכה כו'. ופירש"י במלך ומלכה שאין מקפידין אם גדיים או טלאים הילכך אין כאן דין ברירה דתרווייהו ניחא להו לפיכך יאכלו מן הראשון עכ"ל. וע' בתוס'. אבל הרמב"ם ברפ"ג מהל' ק"פ כתב הטעם בזה דמלך ומלכה יאכלו מן הראשון משום שלום מלכות והתוי"ט העיר בזה (דמשום שלום מלכות לא היו מתירים איסור דאורייתא. והא דאמרינן בגיטין דנ"ו ע"א סבור רבנן לקרוביה משום ש"מ כו' יש לחלק בזה כדמחלק הגמ' בברכות דל"ב סע"ב א"ר יוסף לא שנו כו'). די"ל דהא דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה זה גופיה חומרת חכמים להחמיר בשל תורה אבל מדאורייתא יש ברירה ומש"ה הקילו כאן משום שלום מלכות. או י"ל דלעולם מדאורייתא אין ברירה והכא כל הנמנה על פסחו ע"ד רבנן הוא נמנה כו', עכ"ד התוי"ט. ודבריו דחוקים. אך י"ל בזה דהרמב"ם לשיטתו הוי כאן רק איסור דרבנן ומש"ה משום שלום מלכות הקילו. דהנה ידוע מה שנחלקו בפירושא דמילתא בהא דאין ברירה אם זהו בתורת ספק אם הוברר הדבר למפרע. או דפירושא דאין ברירה היינו בתורת ודאי דלא אמרינן ברירה. (וע' בתוס' גיטין דע"ג ע"ב ד"ה תנא מ"ש שם על פירש"י. ושם דמ"ז ע"ב ד"ה טבל. ובתוס' עירובין סוף דף ל"ז). ואנן קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה. ויש מהפוסקים שכתבו בהדיא הטעם משום דהא דאין ברירה הוי ספיקא וממילא ספיקא דאורייתא לחומרא ודרבנן לקולא. וכן מוכח מדברי הרמב"ם בפ"ג מהל' גירושין ה"ד שפסק באומר ללבלר כתוב גט לאיזו שארצה אגרש וכתב לו ע"ד כן וגירש בו אחת מהן ה"ז ספק מגורשת. וביאר דבריו הר"ן בפ"ג דגיטין דלחומרא אמרינן אין ברירה אבל לא לקולא וה"ז ספק גירושין וכ"כ הכ"מ שם. וכ"כ הה"מ בפ"ח מהל' גירושין ה"ד בדעת הרמב"ם דאין ברירה ספיקא הוא. (וע' ברמב"ם בפ"ד מהל' סוטה הי"א ובפי"ב מהל' נזקי ממון ה"ז. ע"ש). ובזה מיושב ג"כ קושיית הק"ע בפירוש הירושלמי בגיטין על הרמב"ם סוף פ"ח מהל' כלים שכתב הרמב"ם אמר לאומן עשה לי שני זוגין אחד לדלת ואחד לבהמה כו' שניהם מקבלין טומאה עד שיפרש ויאמר זה לכך וזה לכך עכ"ל. וד"ז הוא מתוספתא דכלים דפליגי בה ר"ש ורבנן ופסק כרבנן דר"ש. ובירושלמי מפרש טעמיה דר"ש משום דסבר אין ברירה ע"ש. וא"כ הרמב"ם שפוסק בכמה דוכתי דבדאורייתא אין ברירה ה"ל למיפסק הכא נמי כר"ש. ודוחק לומר דהרמב"ם ס"ל אין ברירה לחומרא ולא לקולא. עכ"ד הק"ע. והניח בקושיא על הרמב"ם והוא לא ראה דברי הר"ן והכ"מ הנ"ל שכ"כ בהדיא בדעת הרמב"ם דס"ל אין ברירה לחומרא ולא לקולא ולק"מ על הרמב"ם הכא ג"כ. (אך דברי הקה"ע בכאן בלא"ה תמוהין הרבה מתרי טעמי וקושייתו אינה כלום כמו שביארתי שם במקומו ואכמ"ל). והנה נודע דעת הרמב"ם דס"ל דהא דספיקא דאורייתא לחומרא. הוא רק מדרבנן אבל מה"ת כל הספיקות מותרים (זולת היכא דאיתחזק איסורא), וע' ברמב"ם בספ"ט מהל' ט"מ וסוף הל' כלאים. ולפ"ז מבואר דלפ"ד הרמב"ם הא דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה מאחר דהך מילתא דאין ברירה לפ"ד הרמב"ם הוי ספיקא וכל ספיקא דאורייתא אינו אסור רק מדרבנן לדעתו כנ"ל. ומש"ה ניחא לדבריו הכא במלך ומלכה שהתירו משום שלום מלכות כיון דה"נ הוי רק איסור דרבנן מחמת ספיקא דברירה כנ"ל. ומיהו בגיטין שם שפסק הרמב"ם דהויא ספק מגורשת מה"ת. (וכמבואר ברמב"ם בפ"י מהל' גירושין ה"ג דכ"מ שאמרו ספק מגורשת הולד ספק ממזר. ע"ש). התם ספק דברירה אוסרתה מה"ת דאיתחזק איסורא דא"א. וספיקא דאורייתא במקום חזקת איסור אסור מה"ת אף לפ"ד הרמב"ם. ואין להקשות דה"נ גבי פסח בשחט גדי וטלה כיון דחד מינייהו בודאי אסור משום שלא למנויו א"כ הוי איקבע איסורא כמו חתיכה משתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן שאסור מה"ת אף לפ"ד הרמב"ם. דז"א. דהספק דברירה הוא רק על פסח זה שאוכל עכשיו אם נימא כעת בהחלט דהוברר הדבר למפרע שהיה דעתו עליו מתחלה משא"כ על השני שלא יאכל ממנו ליכא הך ספיקא. וממילא הוי כאן בגדר ספק חתיכה אחת ולא חתיכה מב' חתיכות דהתם שתי החתיכות שקולים בספק זה משא"כ כאן. ושפיר יאכלו הכא מן הראשון ב אך היש"ש בב"ק הקשה ע"ד הר"ן שמפרש בדעת הרמב"ם דס"ל דאין ברירה ספיקא הוי ממ"ש הרמב"ם בפי"א מהל' שמיטה ויובל דהאחין מחזירין זה לזה ביובל. ומזה מוכח דאין ברירה הוא בתורת ודאי ולא בספק דאין מוציאין ממון מספק. והב"ש בסי' קל"א ס"ד דחה דבריו ע"פ דברי הרשב"א בחי' שכ' דכיון דמ"ע של תורה הוא להחזיר ביובל אזלינן מספיקא לחומרא. וכן מוכח ג"כ מדברי הגמרא (דכ"ה ע"א) דאמר שם ואי אשמעינן שדה משום דלחומרא. ופירש"י ואי נמי מספקא ליה היו מחזירין דהוי לחומרא. ואדרבה י"ל דמזה יש ראיה לפי' הר"ן בדעת הרמב"ם הנ"ל דאין ברירה הוי ספק. דבזה יתיישב קושיית היש"ש והבה"ז בהא דבגיטין (דמ"ח סע"א) אמר רב יוסף אי לאו דאר"י קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבהמ"ד דאר"י האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ואי ס"ד לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יב"נ. והקשו היש"ש והבה"ז על הרמב"ם שפסק דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ופסק ג"כ דהאחין מחזירין זל"ז ביובל א"כ היאך מצא ידיו ורגליו דלא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יב"נ. וכקושיית רב יוסף על ר' יוחנן. ולפי דברינו י"ל דלק"מ על הרמב"ם דהוא ס"ל דאין ברירה הוי ספיקא ומש"ה בדאורייתא א"ב ובדרבנן י"ב. והרמב"ם לטעמיה דספיקא דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן. א"כ הא דאחין מחזירין זה לזה ביובל הוא רק חומרא דרבנן מחמת ספיקא דברירה לקיים מצות החזרה ביובל (ואח"כ כל אחד חוזר ונוטל חלקו) וא"כ שפיר מייתי ביכורים דמדאורייתא א"צ להחזיר כלל ביובל רק מדרבנן כנ"ל. ואף דלענין הבאת בכורים הוי ספיקא לקולא שלא יביא (וע' ב"ב דפ"א ע"ב). מ"מ כאן עיקר הספק אם צריכין להחזיר ביובל וכיון שמה"ת ספיקא לקולא א"צ להחזיר ממילא הקרקע שלו בתורת ודאי וחייב להביא בכורים בלא ספק כלל. (ולפ"ד הפמ"ג באו"ח סי' י"ז וסי' שד"ם דאף לדעת הרשב"א דס"ל ספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת זהו