תורת חסד רמח

שליחות לעכו"ם. והא איכא נ"מ לדינא בשליח בשכר שיש לו דין פועל. ומ"מ בגט לא מהני משום דלאו בר היתרא הוא. וי"ל דהתוס' התם עדיפא קמשנו). ואמנם כבר ביארנו לעיל דאף אם נימא לדינא סברת המח"א הנ"ל דבפועל עכו"ם יש שליחות משום דידו כידו מ"מ כ"ז לענין ממון ולא לענין מצות ואיסורין. וכד' הראב"ד והתוס' לענין יד עבד כיד רבו וכנ"ל. ואין לברך כשעושה מעקה ע"י פועל נכרי (אם לא דנימא כסברת הפר"ח הנ"ל). ואין להאריך: ה אך צריך לבאר לפי דעת הראב"ד הנ"ל דס"ל דהא דיד עבד כיד רבו הוא רק לענין ממונא אבל לענין מצות ואיסורים לא מהני זה כלל ובעינן שליחות ממש דלכאורה יש להביא ע"ז סתירה מה"ת. ומראש צורים נראה שהרי אמרו שקיים אאע"ה כל התורה כולה עד שלא ניתנה (כדאיתא בשילהי קידושין וביומא דכ"ח ע"ב). ומעתה היאך שלח אאע"ה את עבדו אליעזר להשיא את רבקה ליצחק ולקדשה בשבילו. והא אין שליחות לעבד בגיטין וקידושין ומצאתי בספר המקנה בק"א לאהע"ז (בסימן ל"ה ס"ה) שהקשה כן ותירץ דעבדו דידיה שאני דיד עבד כיד רבו, והוא לא ראה דברי הראב"ד הנ"ל דיד עבד כיד רבו לא מהני רק לענין ממון כנ"ל. וא"כ הדק"ל. (ואין לומר דקידושין דמי לממון דהאיש קונה. דז"א. דפשיטא דעיקר קידושין הוי בכלל מילתא דאיסורא). ואף שמגוף הכתובים שבתורה לא קשיא כלל. דהיה י"ל דאליעזר לא קידשה לרבקה כלל עד שהביאה ליצחק. אבל הא איתא במסכת כלה מניין לברכת חתנים מן התורה שנאמר ויברכו את רבקה. ובתוס' בפ"ק דכתובות (ד"ז ע"ב ד"ה שנאמר) למדו מזה לדינא שיש לברך ברכת אירוסין לאשה המתקדשת ע"י שליח שהרי אליעזר שליח היה. וכ"פ בש"ע אה"ע ר"ס ל"ד. ואף דמסקי שם התוס' דאסמכתא הוא ופשטיה דקרא לא איירי בברכת אירוסין. מ"מ מוכח מזה שהיה המעשה דאליעזר קידשה שם לרבקה קודם שהביאה ליצחק, דאל"כ לא שייך להסמיך כלל על קרא זה אם איתא שלא היה שם קידושין כלל (וגם הא בב"ח באה"ע בסי' ל"ד מבואר שדעת הפוסקים דהוי דרשא גמורה מקרא דרבקה ולא אסמכתא ע"ש). וכן מהא דיליף הגמרא בכתובות (דנ"ז ע"ב) דנותנין לבתולה י"ב חודש משתבעה הבעל אחר הקידושין) ויליף לה ג"כ מקרא דרבקה דכתיב ויאמר אחיה ואמה תשב הנערה אתנו ימים כו'. מכאן מוכח ג"כ שאליעזר קידשה לרבקה שמה בבית אביה. והדק"ל לפ"ד הראב"ד הנ"ל היאך היה יכול לקדשה והא אין, שליחות לעבד וכנ"ל. אלא דהך מילתא י"ל דתליא בפלוגתא שנבוכו בו הראשונים והאחרונים, אם אאע"ה אחר שנימול וקיים כל התורה כולה אם כבר יצא מכלל ב"נ ודינו כישראל לכל דבר, או שהיה להם עדיין דין ב"נ עד מ"ת, וכמו שהאריך בזה בפרשת דרכים והבאים אחריו. והנה אם נימא כדעת האומרים דעדיין היה לו לאברהם דין ב"נ וגם נימא כדעת המ"ב שהובא במג"א (סי' תמ"ח ס"ק ד') ובש"ך חו"מ (סי' רמ"ג סק"ה) דס"ל דאע"ג דאין שליחות לעכו"ם ה"מ עכו"ם לישראל או ישראל לעכו"ם אבל עכו"ם לעכו"ם עושה שליח. א"כ לפ"ז שפיר נעשה אליעזר שליח לאברהם מאחר שהיה אז דין ב"נ לשניהם וב"נ נעשה שליח לחבירו. וכעין זה כתב בספר פנים יפות על הא דאיתא במכילתא פ' בא על פסוק כל מלאכה לא יעשה בהם כו' ולא יעשה נכרי מלאכתך דר"י. והרמב"ן כתב שהיא אסמכתא דאמירה לנכרי שבות. ובספ"י שם כתב דכיון שפרשה זו נאמרה להם כשיצאו ממצרים קודם מ"ת ואז היה לישראל דין ב"נ ונכרי לנכרי נעשה שליח ואסור מה"ת כו'. עכ"ד. (ומ"ש שם משום דבנכרי דלאו בר חיובא הוא לא שייך לומר אשלד"ע. הנה זהו לרבינא משא"כ לרב סמא וכנ"ל. אבל כאן א"צ לזה כלל. דבפשיטות נראה דבב"נ יש שליח לד"ע ג"כ. וכן מפורש במ"ר פ' נח דבז' מצות ב"נ מתחייב ג"כ כשעושה ע"י שליח. והובא בתומים בסי' ל"ב). וכן מתרצים בזה קושיית העולם בחולין (די"א ע"א) דיליף הגמ' דאזלינן בתר רובא מפסח דאמר רחמנא ועצם לא תשברו בו וניחוש שמא ניקב קרום של מוח כו'. ומקשים דהא איכא לברורי ע"י שיאמר לנכרי לשבור העצם ואמירה לנכרי שרי מה"ת ותירץ. ג"כ דילפינן מפסח מצרים דאז היה להם דין ב"נ ונכרי לנכרי יש שליחות ואסור מה"ת כו'. אלא דכל זה הוא להסוברים דעד מ"ת היה להם דין ב"נ. אבל רוב הגדולים הסכימו דאאע"ה כבר יצא מכלל ב"נ והיה דינו כישראל לכל דבר. וא"כ הדק"ל היאך נעשה אליעזר עבד אברהם שליח לקידושין. וגם בעיקר דברי המ"ב הנ"ל דס"ל דנכרי לנכרי יש שליחות חלקו עליו האחרונים. (וגם דלכאורה קשה להסוברים דישראל עד שעת מ"ת היה להם דין ב"נ. א"כ היאך יליף הגמרא שליחות בקדשים מקרא דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל דכתיב גבי פסח. והא קרא בפסח מצרים כתיב ואז היה להם עדיין דין ב"נ שאין לו שליחות כלל. ואף להמ"ב דנכרי לנכרי יש שליחות. מ"מ קשה דבהדיא מוכח ברפ"ב דקידושין דלישראל ילפינן מהכא שליחות ולא לנכרי. וזה מוכח מהצריכותא דעביד התם לכל קראי דשליחות ע"ש. ואפשר לומר דבכל מצוה שנצטוו ישראל קודם מ"ת באותה מצוה היה להם דין ישראל גמור ואכמ"ל). ובלא"ה נמי לא נראה כלל לומר דאליעזר נעשה שליח לקידושין מחמת שהיה להם דין ב"נ אחד לחבירו דאין זה שייכות לקידושין דליתא בב"נ. אמנם י"ל באופן אחר. דאף שאאע"ה קיים כל התורה והיה דינו כישראל גמור. מ"מ בזה לא שייך לומר שהיה לו ליזהר ג"כ שלא יהיה שליחות הקידושין ע"י עבד. מאחר דקיי"ל דהשתא נמי הוי עבד שפיר שליח במילתא דאיתא בדנפשיה. רק דבגיטין וקידושין אין העבד נעשה שליח לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין. וזהו השתא לדידן שניתנה לנו התורה ואנו מצווים וחייבין בתורת גיטין וקידושין והעבד אינו בכלל חיוב זה מן התורה. אבל אז קודם מ"ת שהאבות גופייהו נמי לא היו מצווים ועושים ומעצמם קיימו את התורה עד שלא ניתנה. וא"כ כל שהעבד ג"כ מעצמו נוהג כן ומקיים ג"כ כל התורה ואף תורת גיטין וקידושין והרי הוא בתורת גיטין וקידושין כמותם. ולמה לא יוכל להעשות שליח קידושין ג"כ. (וכעין מ"ש במ"ב סי' צ"ו סברתו דנכרי לנכרי נעשה שליח משום דמקרא ילפינן גם אתם דומיא דאתם והרי כאן השליח דומה למשלח כו' ולענין הך דאמרן י"ל דכ"ע מודו בזה). וראיה לסברא זו. מהא דאמרינן בחולין (דצ"א ע"א) וטבוח טבח פרע להם בית השחיטה. (ולפמ"ש התוס' שם בתירוץ קמא (בד"ה כמ"ד) היו צריכין דוקא שחיטה ממש). והשתא מה אהני יוסף בזה במה שצוה לפרוע להם ביה"ש ושיראו אחיו שנשחטה. הא המה היו סבורין שכולן מצריים ושחיטת נכרי פסולה (וגם השבטים קיימו כל התורה כידוע). א"ו דכיון דפסול שחיטת נכרי הוא משום שאינו בר זביחה. וזה שייך רק לדידן השתא שאנו מצווים על השחיטה והנכרי אינו בכלל זה. משא"כ קודם מ"ת שכולם לא היו מצווים ועושין המצות מעצמן ממילא כל שנשחט כהלכתו היה כשר לדידהו. ומה שייך לפסול הנכרי משום שאינו בר זביחה כיון שהם עצמן ג"כ אינם מצווים בזה. וה"נ י"ל כן לענין שליחות העבד בקידושין. ולק"מ: ו ועוד י"ל בזה באופן אחר. לפמ"ש בפדר"א ס"פ ט"ז שאחר שאליעזר גמל חסד עם יצחק בנישואיו הוציאו אברהם לחירות כו'. ולכאורה קשה דכיון שאאע"ה