תורת חסד רמז

עברי. וכמו דמפרש שמואל במתני' דשולח ביד עבדו בב"מ (דצ"ט הנ"ל) דמיירי בעבד עברי. ודוחק קצת. אך בלא"ה קשיא לר' אלעזר טובא ממתני' מפורשת פ"ג דתרומות משנה ד' דאם הרשה עבדו ושפחתו לתרום תרומתן תרומה. והתם ע"כ בעבד כנעני מיירי. דל"ל בעבדו ושפחתו העברים דשפחה עברית גדולה לא משכחת לה כלל. וכדאיתא בב"מ (די"ב ע"ב) ובגיטין (דס"ד ע"ב) דפריך הגמרא האי שפחה ה"ד אי דאתיא שתי שערות מאי בעיא גביה. ואם היא קטנה הא אין שליחות לקטנה וקטנים אין תרומתן תרומה. וע"כ דמיירי מתני' בעבדו ושפחתו הכנענים. ור' אלעזר הא ס"ל התם דשליחות עבד לא מהני לענין תרומה ג"כ ע"ש. ותיקשי ליה מתני'. וע"כ צ"ל דר' אלעזר באתקפתיה על ר' יוחנן הוה פליג נמי בהא והוה ס"ל דהך סברא דיד עבד כיד רבו מהני נמי לענין מצות ואיסורין ג"כ. ולא קיי"ל כוותיה גם בזה. וכמו שהוכחנו לעיל. ועכ"פ לפי סברת ר"א אין להקשות עליו ממשנה דפסחים ולא ממשנה דתרומות הנ"ל. ובזה יש ליישב קושיית המהרש"א בתוס' קידושין שם שהקשו על הגמרא בקידושין בריש הסוגיא דשליחות דמייתי התם דיש שליחות בקדשים ממתני' דחבורה שאבד פסחה כו'. ואמאי לא מייתי הגמ' מהך מתני' דהאומר לעבדו כו' שהיא מוקדמת במשנה במסכת פסחים ומוכח מינה דיש שליחות אף בלית ליה שותפות בגווה ומשא"כ ממתני' דחבורה שאבד פסחה לא מוכח זה. ולפי הנ"ל י"ל דהגמ' בריש הסוגיא שם בעי לאוכוחי לכ"ע ממתני' דיש שליחות בקדשים. וממתניתין דהאומר לעבדו כו' אליבא דר"א לא מוכח כלל מהכא דשלוחו כמותו די"ל דעבדו שאני דיד עבד כיד רבו והך סברא מהני אף לענין שחיטת הפסח לר"א כנ"ל. ומש"ה מייתי הגמרא ממתני' דחבורה שאבד פסחה כו'. ומ"מ לדידן שפיר מוכח ממתני' דהאומר לעבדו דשלוחו כמותו אף בלית ליה שותפות בגוויה. וכנ"ל: ד והנה בספר מחנה אפרים בהלכות שלוחין (סי' י"א) כתב שם במי שרוצה לעשות מעקה ע"י אומן נכרי יכול לברך עליו דאע"פ דאין שליחות לנכרים מ"מ פועל שאני דידו כיד בעה"ב וה"ט דשכירות ליומיה ממכר הוא וה"ל כעבד כנעני דאמרינן יד עבד כיד רבו כו'. עכ"ד המחנה אפרים. וליתא לדבריו לפ"ד הראב"ד שהבאתי לעיל והוכחתי שכ"ד התוספות ג"כ דיד עבד כיד רבו לא מהני רק לענין ממון משא"כ לענין קיום מצוה לא מהני מידי. א"כ כאן אין לו לברך כשעושה המצוה ע"י פועל נכרי. (זולת אם נימא כסברת הפ"ח דכל מידי שא"צ שליחות ממש ויכול לעשותו שלא מדעת בעה"ב יכול לברך עליו ג"כ ע"ש). וראיתי בשעה"מ בריש הלכות תרומות שהוכיח דאין שליחות לנכרים אף בפועל ג"כ ולא אמרינן דידו כיד בעה"ב. מגמ' דב"ק (ד"נ ע"א) דפריך התם בור של שני שותפין היכי משכחת לה אי דשוו שליח הא קיי"ל אין שליח לדבר עבירה. וכתב שם בחידושי הרשב"א דליכא למימר דשוו שליח נכרי דאין שליחות לעכו"ם כו'. ואם נימא דאע"ג דאין שליחות לנכרי מ"מ פועל שאני דידו כיד בעה"ב א"כ משכחת לה הכא בור של שני שותפין כששכרו פועל נכרי דידו כיד בעה"ב. אלא מוכח דלא שנא. עכ"ד השעה"מ שם. ולכאורה היא ראיה אלימתא. אך יש לדחות ראייתו מד' הגמ' דב"ק שם. דהנה בהא דקיי"ל דאשלד"ע אם זה שייך אף בנכרי (היכא שהנכרי מצד עצמו יש לו שליחות). לכאורה נראה דזה תליא בפלוגתא דרב סמא ורבינא בב"מ (דף י' ע"ב). דלרבינא דאמר דלא אמרינן אשלד"ע אלא היכא דהוי השליח בר חיובא א"כ בנכרי דלאו בר חיובא הוא ל"ל אשלד"ע. משא"כ לרב סמא דס"ל דהיכא אמרינן אשלד"ע כל היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד ולא תליא בבר חיובא ממילא לדידיה בנכרי נמי שייך אשלד"ע מה"ט. וכן מבואר מדברי הש"ך ביו"ד (סי' ק"ס ס"ק כ"ב) ע"ש. אך המל"מ בפ"ה מהלכות מלוה ולוה הי"ד חולק וס"ל דאף לרב סמא דס"ל דכל היכא דאי בעי עביד כו' אמרינן אשלד"ע אף שאין השליח בר חיובא וכמו בכהן שאמר לישראל קדש לי גרושה מ"מ השליח יודע שהמשלח מוזהר בזה וסובר המשלח שלא יעשה השליח שליחותו דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ומש"ה אשלד"ע. אבל בנכרי דלא שייך ה"ט שאינו יודע שהישראל מוזהר ע"ז ה"ז דומה לחצר דבע"כ מותיב ביה ולא אמרינן ביה אשלד"ע. עכ"ד המל"מ. ונראה דאשתמיטתיה להמל"מ דברי התוס' בריש שבועות (ד"ג ע"א ד"ה ועל) שהוכיחו שם התוס' דאפילו ר"א מחייב היכא דניקף בר חיובא אע"ג דמקיף לאו בר חיובא. מדלא קאמר בב"מ שם דאיכא בינייהו (בין רבינא ורב סמא) דאמר לנכרי אקיף לי גדול. (והיינו דלרב סמא בנכרי נמי שייך אשלד"ע. משא"כ לרבינא). הרי דפשיטא להו להתוס' דלרב סמא אף בנכרי נמי אמרינן אשלד"ע. וכד' הש"ך ולא כדעת המל"מ הנ"ל. (אלא דצ"ל בד' התוס' שהקשו דהל"ל דאיכא בינייהו דאמר לנכרי אקיף לי גדול. ואינו מובן כלל דהיאך ה"מ למימר הך א"ב התם. הא אף למ"ד דבנכרי לא שייך לומר אשלד"ע מ"מ הא בלא"ה אין שליחות לנכרי. ולכאורה היה י"ל מזה ראיה לדברי המחנה אפרים הנ"ל דבפועל נכרי הוי ידו כידו. ולפ"ז הוה מצי הגמ' למימר הכא א"ב בין רבינא לרב סמא ישראל ששכר פועל נכרי להקיף לחבירו דבזה יהיה חייב לרבינא כיון דבנכרי לא אמרינן אשלד"ע כנ"ל. אך ראיתי בנתיבות המשפט בסימן קפ"ב שפירש בדעת התוס' כאן בע"א ואכמ"ל). ועכ"פ זה מוכח בבירור מדברי התוספות בשבועות דלרב סמא אמרינן אף בנכרי אשלד"ע ודלא כהמל"מ הנ"ל. ומעתה מיושב קושיית השעה"מ ע"ד המחנה אפרים הנ"ל. דס"ל דבפועל נכרי אמרינן דידו כיד בעה"ב. דא"כ מאי פריך הגמרא בב"ק בור של שני שותפין היכי משכחת לה. ולא משני לה בכה"ג כששכרו פועל נכרי דהוי ידו כידו ומשום אשלד"ע ליכא בנכרי. דזה אינו. דאי הוה משני הכי אכתי תיקשי הניחא לרבינא אלא לרב סמא מאי איכא למימר דלדידיה הא בנכרי נמי אמרינן אשלד"ע כנ"ל. (ומכש"כ דא"ש טפי לפ"ד הש"ך ר"ס קפ"ב דס"ל דקיי"ל להלכה כרב סמא. והגמרא בב"ק שם בעי לשנויי אף אליבא דהלכתא כרב סמא). ובזה ודאי מודה המחנה אפרים דלענין אשלד"ע לא מהני אף פועל ג"כ וכדמוכח בכמה דוכתי. (והשעה"מ גופיה נמי הבין כן בד' המחנ"א הנ"ל. דאל"כ היה לו להקשות עליו בפשיטות מגמרא דב"ק הנ"ל. דאמאי לא מוקי בור של שני שותפין כששכרו פועל ישראל. וע"כ דלענין אשלד"ע לא מהני פועל אף להמח"א הנ"ל). ויש להביא ראיה לד' המח"א הנ"ל דבפועל נכרי יש שליחות מדברי התוס' בריש תמורה (ד"ב סע"ב) שכתבו שם וז"ל דע"כ אם ישראל מתפיסה צריך שיאמר נכרי כל הרוצה להמיר יבא וימיר ואם הנכרי עצמו אינו עושה תמורה היאך אפשר לעשות שליח. עכ"ל התוס'. ולכאורה דבריהם תמוהין דהיאך תליא זה מה שהנכרי אינו עושה שליח משום שבעצמו אינו עושה תמורה. והא בלא"ה אין שליחות לנכרי. אף במידי דאיתיה בדנפשיה. ואף אנן לדידהו נמי אין שליחות כדאמרינן בב"מ (דף ע"א סע"ב). ולד' המח"א ניחא, דהתוס' נקטו ה"ט להשמיענו דאף בפועל ובשכר דבכה"ג יש שליחות אף בנכרי מ"מ לענין תמורה אינו יכול לעשות שליח אף בכה"ג כיון שבעצמו אינו עושה תמורה. (רק דלכאורה לפ"ז תיקשי ממ"ש התוס' בגיטין (דכ"ג ע"א ד"ה נכרי) דהגמרא המ"ל התם משום דאין