תורת חסד רמו

כשר כו'. מאי טעמא לאו משום דכתיב גם אתם מה אתם ישראל כו'. וקשה דלמאי דס"ל לר"א באתקפתא דאין עבד נעשה שליח כלל אף במילתא דאיתא בדנפשיה. א"כ תיקשי ליה ממשנה מפורשת כאן דעבד נעשה שליח לרבו בשחיטת הפסח משום דאיתא בדנפשיה וכנ"ל. מיהו הא נמי לק"מ דאף לר"א דס"ל דאין שליחות לעבד כלל. היינו לגבי אחרים. אבל לגבי רבו הא קיי"ל דיד עבד כיד רבו וכדאיתא בב"מ (דצ"ו סע"א) לענין שאלה בבעלים דפשיט ליה רבא לרב עיליש התם דאף למ"ד דשלוחו אינו כמותו לענין זה מ"מ באומר לעבדו צא והשאל עם פרתי חשיב שאלה בבעלים משום דיד עבד כיד רבו. וכן קיי"ל בטוש"ע חו"מ סי' שמ"ו ס"ו ע"ש. וא"כ ה"נ י"ל לר"א בגיטין דעבד אינו נעשה שליח כלל אף במילתא דאיתא בדנפשיה. מ"מ עבדו שלו שאני דיד עבד כיד רבו והוי כמותו לענין שחיטת הפסח ג"כ. אלא דלפ"ז הדק"ל ע"ד התוספות דקידושין הנ"ל שפירשו בגמרא שם דל"ל דאה"נ דהיכא דלית ליה שותפות בגויה לא מצי משוי שליח דהא תנן בפסחים האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח כו'. והשתא מה הוכחה היא זו. דילמא עבדו שאני דיד עבד כיד רבו אבל שלוחו לא מהני היכא דלית ליה שותפות בגויה. וכמו לענין שאלה בבעלים דשלוחו אינו כמותו ועבדו כמותו. ושוב מצאתי בשעה"מ פ"ב מהל' ק"פ שהקשה כן ע"ד התוס' דקידושין הנ"ל. ונדחק לתרץ דהתוספות ס"ל דמתני' דהאומר לעבדו סתמא מיירי בין בעבד עברי ובין בעבד כנעני. ובע"ע הוא מטעם שליחות ושפיר הוכיחו התוס'. והא דפריך עלה בגמ' דמה שקנה עבד קנה רבו היינו משום דבעבד כנעני נמי מיירי. עכ"ד. ודבריו דחוקים. דסתם עבד ששנינו במשנתנו בכ"מ הוא עבד כנעני. (וע' בגמ' דחגיגה ד"ד סע"א דפריך הגמ' וליתני עבדים סתמא. וע' בנקוה"כ ביו"ד סי' א'. ואף שי"ל דהיכא דתני עבדים בהדי נשים אז מיירי בעבד כנעני שהוא דומיא דאשה. מ"מ חזינן בכ"ד דאף היכא דתני עבד לחודיה ג"כ מסתמא מיירי בעבד כנעני). ואף שמצינו נגד זה בב"מ (דצ"ט ע"א) דמפרש שמואל התם מתני' דשולח ביד עבדו בעבד עברי. (ורב מפרש שם ג"כ בעבד כנעני) ועוד מצינו בתמורה (דף ל' ע"א) אמר שמואל בר"י לעולם עבדי וכי קתני בע"ע. ושם מוכח דרק בע"ע מיירי ולא בעבד כנעני ע"ש. מ"מ לא מצינו כזה שיהיה הכרח לפרש עבדו האמור במתני' שיהיה כולל שניהם דוקא ע"ע וע"כ ולהוכיח מכל חד דין חדש בפ"ע. זהו דוחק עצום ול"נ לפרש כן: ב ולכאורה נראה ליישב בפשיטות, דהתוס' בקידושין הנ"ל ס"ל כדעת הראב"ד שהובא בש"מ בב"מ שם שהשיג על הרי"ף שם שהוכיח מהך דרבא דפשיט ליה לרב עיליש דיד עבד כיד רבו דמי מכלל דשליח אחר לא הוי כבעלים לענין הפרת נדרים ג"כ וכר' יאשיה והראב"ד דחה דבריו דרבא אפילו לר' יונתן פשיט ליה דעבד דליתיה בכל המצות ולענין נדרים נמי לא הוי כמותו אפ"ה לענין ממונא יד עבד כיד רבו דמי אבל שליח י"ל דהוי כמותו לכל מילי. ומבואר מדבריו דהא דיד עבד כיד רבו דמי לא שייך רק לענין ממונא דלענין זכות וחוב שבממון הוי ידו כידו אבל לענין איסורא לא מהני כלל הא דידו כידו ושליחות ממש בעינן. ונראה שהתוס' בקידושין שם נמי ס"ל הכי ושפיר הוכיחו ממתני' דהאומר לעבדו דשלוחו כמותו אף בלית ליה שותפות בגויה. דל"ל דעבדו שאני משום דיד עבד כיד רבו, דז"א דלענין מ"ע דשחיטת הפסח לא מהני כלל הא דהעבד ידו כידו (וכמו לענין איסורא כנ"ל). וע"כ שהוא מטעם שליחות ממש רק שעבד כנעני ג"כ נעשה שליח בשחיטת הפסח כמו אחר כיון דהוי מילתא דאיתא בדנפשיה וכנ"ל. (וקצת מוכח כן דלענין שחיטת הפסח לא מהני כלל הא דיד עבד כיד רבו רק מתורת שליחות ממש וכנ"ל. שהרי בב"מ (דף י' ע"א) אמרינן ג"כ דיד פועל כיד רבו. ומבואר בפוסקים דפועל דמי לעבד דיד עבד כיד רבו. ולפ"ז תיקשי בהא דברפ"ב דקידושין דיליף דשלוחו כמותו מקרא דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כל הקהל שוחטין והלא אין שוחט אלא אחד אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו. והשתא דילמא לעולם שלוחו אינו כמותו רק שבשחיטת הפסח יהיה האחד השוחט נשכר לפועל למלאכת השחיטה לכל ישראל ויד פועל כיד רבו דמי. אלא ודאי דלענין מ"ע דשחיטת הפסח לא מהני כלל הא דידו כידו ומהני רק מתורת שליחות ממש כמו שליח דעלמא וכנ"ל). וכן יש להוכיח כדעת הראב"ד מגמרא דמנחות (דצ"ג ע"ב) ת"ר ידו ולא יד עבדו ידו ולא יד שלוחו כו' צריכא דאי כתב רחמנא חד ה"א למעוטי עבד דלאו בר מצות הוא כו'. והשתא למה לא אמר הגמ' נמי סברא להפך דאפילו אם נמעט יד שלוחו מ"מ לא ידענא למעט יד עבדו דעדיף טפי דיד עבד כיד רבו דמי. אלא משום דלענין מצות ואיסורים לא שייך כלל הך סברא דיד עבד כיד רבו דליתא רק לענין ממונא וכנ"ל. (ובשבועות דל"ה ע"א שלח ביד עבדו כו' ת"ל אם לא יגיד כו' אם לו לא יגיד כו'. משמע דממעטינן שליח ועבד מחד קרא. אך ברמב"ם פ"ט מהל' שבועות ה"ו מבואר דהעדים חייבין בשבועת העדות ע"י שלוחו. ולא הזכיר דאינו חייב אלא בבא בהרשאה. וכדאמרו בשבועות (דל"ג ע"ב). ולכאורה היה י"ל דהרמב"ם הוה קשיא ליה מהא דבב"ק (דף ע' ע"א) דבבא בהרשאה גופיה אמרו דשלוחא שווייה. וכמו שעמדו בזה התוס' בשבועות שם. ותירוצם לא ניחא ליה. רק הוא מפרש בגמ' דלא נתמעט אלא עבדו. אבל שלוחו כמותו. והא דאמרו שם בבא בהרשאה היינו דשלוחא שווייה משא"כ באחר כמשמעות לשון מנה לפלוני כו'. ומיהו יותר י"ל שהרמב"ם מחלק בין אם עשאו שליח רק להשביע את העדים דלא מהני ובין אם עשאו שליח לגבות הממון דקאי בחריקיה. ולעולם שליח ועבד שוין בד"ז. ומצאתי כעין זה בלח"מ (פ"ז מהלכות שבועות ה"ו). (וראיתי במראה הפנים על הירושלמי בפ"ד דשבועות שמפרש במתני' דלא מיעט כאן רק עבדו דוקא אבל ע"י שלוחו ישראל יכול להשביע העדים. וזהו כמ"ש בתחילה בכאן. מיהו יותר נראה לפרש כמ"ש פה וכדעת הלח"מ. ובתוס' ר"ע איגר על המשניות בשבועות לא הרגיש בכ"ז). וכן משמע ג"כ לדעת הפוסקים הסוברים באה"ע (סימן קמ"א סל"א) דעבד פסול להיות שליח הולכה בגט ג"כ וכדעת רש"י והתוס' והרא"ש בספ"ב דגיטין שם. ומשמע ודאי דפסול אף להוליך גט לאשת רבו מיד רבו מדלא חילקו בדבר. (וגם ממה שהקשו התוספות והרא"ש שם דכ"ג רע"ב דליתני במתני' עבד וכש"כ נכרי ע"ש. (והיא הוכחת רב אמי שם בגמ'). ואם איתא דלאשת רבו יכול להוליך גט מיד רבו. א"כ המ"ל דמש"ה לא קתני במתני' עבד משום דלא פסיקא ליה). דאף דיד עבד כיד רבו מ"מ לא מהני זה בגט דלענין איסורא לא שייך כלל הא דידו כידו רק לענין ממונא וכנ"ל וכדעת הראב"ד וכד' התוס' כנ"ל: ג אלא דלפ"ז הדק"ל מה שהקשינו לעיל לר"א דמתקיף לה על ר' יוחנן בגיטין שם. וס"ל דאין שליחות לעבד אף במילתא דאיתא בדנפשיה. א"כ תיקשי ליה ממתני' דפסחים דהאומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח. והא אין שליחות לעבד לדידיה. ומשום דיד עבד כיד רבו זה לא מהני כלל לענין מ"ע דשחיטת הפסח. דזה לא שייך רק לענין ממונא וכנ"ל. ולכאורה היה י"ל דר' אלעזר היה מפרש במתני' דפסחים האומר לעבדו דמיירי בעבד