תורת חסד רמה

דבלא"ה לק"מ אמאי לא מפרש הגמרא טעמא דר"א במתני' דעוברים בב"י על החלה שנתחמצה משום דר"א לטעמיה דס"ל מזיק ג"כ חייב ופושע בכלל מזיק כנ"ל. כיון דמ"מ ה"ל ממון שאין לו תובעין אין לומר שמשום זה יתחייב בב"י. ולא דמי לשומר שחייב באחריות פשיעה שבעל הפקדון יכול להוציא ממנו בדיינים חיוב תשלומין דידיה בעד פשיעתו. וגורם לממון כזה הוי כממון לענין ב"י. משא"כ גבי חלה דמזיק או פושע צריך לשלם רק מחמת חיוב המצוה. ובסברא זו ניחא ג"כ מה שקשה לפ"ד הברכי יוסף ביו"ד סי' שכ"ג באשה שהפרישה חלתה והניחתה אצלה ובא העוף ואכלה שהיא מחוייבת להפריש חלה פעם אחרת. וכמ"ש הרמב"ם בפ"ו מה' בכורים דראשית הגז חייב באחריותו דכתיב ביה נתינה. וכתב שם המל"מ דאע"ג דקיי"ל דמזיק מתנות כהונה פטור התם במתנות מבוררות בדבר פרטי וכבר נפסד משא"כ בראשית הגז דאף שנאבד יכול להפריש מהנשאר. ולפ"ז ה"נ בחלה דכתיב תתנו תרומה לה'. ולא הוי כדבר פרטי. מחוייבת להפריש פעם אחרת כדין ראשית הגז. עכ"ד הבר"י שם. ולפ"ז קשיא לכאורה במתני' אמאי אמר ר' יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י ולמה לא יעבור עליו בב"י משום שחייב באחריותו אפי' באחריות אונסין עד שתבא ליד כהן לפ"ד הבר"י הנ"ל. ולפי דברינו ניחא. דלא דמי חיוב אחריות שמחמת חיוב המצוה לחיוב אחריות של תשלומין מאדם לחבירו שיוצא בדיינין דהא דגלי קרא לענין ב"י דגורם לממון כממון דמי. היינו דוקא בחיוב תשלומין שבין אדם לחבירו ולא גורם לממון שבא רק מחמת קיום המצוה וכנ"ל. ובזה יש לבאר דברי הירושלמי בפ"ב דפסחים ה"ב. דאיתא התם אית תנא תני לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל רואה אתה לגבוה. ואית תנא תני אפי' לגבוה כו'. א"ר בון בר חייא קומי ר"ז תיפתר בקדשים שהוא חייב באחריותן וכר"ש. ולכאורה יש לתמוה דלמה צריך לאוקמי כר"ש הא בחמץ לענין ב"י רבנן דר"ש נמי מודו דגורם לממון כממון דמי משום דכתיב לא ימצא כדאיתא בגמרא דפסחים (ד"ה סע"ב) וכמו בחמץ של נכרים שקיבל עליו הישראל אחריות דעובר בב"י מה"ת. והירושלמי לא פליג בזה ולמה ליה להירושלמי הכא לאוקמי כר"ש. ולפי דברינו י"ל דדוקא לר"ש דס"ל בעלמא דהגל"מ כממון דמי בקדשים שחייב באחריותן ג"כ חשוב ממונו ועובר בב"י משא"כ לדידן דבעלמא קיי"ל דהגל"מ לאו כממון דמי רק בחמץ דגלי קרא דלא ימצא דעובר בב"י. ומוקמינן ליה אמאי דמסתבר טפי דהיינו חיוב אחריות של תשלומין מאדם לחבירו. משא"כ בחיוב אחריות שמחמת קיום המצוה אינו עובר עליו בב"י כנ"ל וא"ש: יב והנה מהך ירושלמי לכאורה יש ראיה לשיטת רש"י דטעמא דר"א הכא דעובר בב"י על חלה טמאה הוא משום דס"ל טוה"נ ממון. ולא משום הואיל ואי בעי מיתשיל עליה דבדבר שאינו שלו לא אמרינן הואיל לכ"ע. דלשיטת הרי"ף והתוס' והרא"ש הנ"ל דטעמא דר"א הכא דעובר בב"י הוא משום הואיל וא"ב מיתשיל עליה. תיקשי אמאי לא משני הירושלמי הכא רומיא דהנך ברייתות דהך ברייתא דתניא אתה רואה של גבוה מיירי בהקדש שבא ליד גיזבר דלא מצי מיתשיל עליה. והך ברייתא דתניא אפי' לגבוה מיירי בהקדש שלא בא ליד גיזבר שיכול לישאל עליו. ומש"ה עובר בב"י משום הואיל וא"ב מיתשיל עליה (וכמ"ש התוס' בפסחים דמ"ו ע"ב ד"ה הואיל. מיהו לאידך תירוצא דהתוס' דשאני הנהו כו' אע"ג דא"ב מיתשיל עליה חשבם הכתוב של גבוה כו'. לפ"ז הוה ניחא הכא. ומ"מ אינו מיושב לגמרי). או איכא לשנויי דשתי הברייתות מיירו בהקדש שלא בא ליד גיזבר. וחדא כר"א דאית ליה הך הואיל. ואידך ברייתא כר' יהושע דלית ליה הואיל. מיהו בזה י"ל דכבר הבאתי לעיל דר"א ס"ל דאין שאלה בהקדש רק דמ"מ יש שאלה בחלה וכנ"ל. וא"כ ליכא לאוקמי הברייתא דאסור לראות של גבוה כר"א דעובר בב"י משום הואיל וא"ב מיתשיל עליה. דז"א דהא ר"א ס"ל דאין שאלה בהקדש כלל. ויותר מזה נראה כמ"ש לעיל (בסוף אות ה') לחלק בין חלה להקדש עפ"י דברי המחנה אפרים שהוכיח מדברי הרמב"ם דנדרי הקדש אין ניתרין בחרטה בעלמא רק צריכין פתח דוקא וממילא לא הוי בידו לישאל עליו דשמא לא ימצא פתח לנדרו. משא"כ בתרומה וחלה כיון דס"ס יפריש אחרת ממילא יכול לישאל עליו ע"י חרטה לחוד והוי שפיר בידו לישאל עליו ומש"ה אמרינן בזה הואיל וא"ב מיתשיל ועובר עליו בב"י. וא"ש הכא דברי הירושלמי לשיטת הרי"ף וסיעתו. ובלא"ה בסברת התוס' לחלק בין שבא ליד הגיזבר כו' יש להאריך בזה. ושאין ד"ז מוסכם ויבואר אי"ה במ"א. ועוד יש כמה הערות בסוגיא זו. ולאפס פנאי לא נפניתי כעת להאריך יותר: סימן מה א פסחים דף פ"ח ע"ב. מתני'. האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח כו'. הנה מבואר בגמרא ריש פ"ב דקידושין דמ"ע דשחיטת הפסח שיכול לקיים ע"י שליח הוא משום דגלי קרא דשלוחו כמותו ובתוס' שם (ריש דף מ"ב) הוכיחו ממתני' דהכא דמצי משוי שליח אף היכא דלית ליה שותפות בגויה דהא קתני במתני' ויאמר אם גדי אמר לי רבי גדי שלו וטלה שלי כו' משמע שאין לו שותפות עם רבו ואפ"ה שוחט הפסח עבור רבו אלמא דמצי משוי שליח אף היכא דלית ליה שותפות בגויה. עכ"ד התוס' שם. ויש לבאר דהא מתני' דהאומר לעבדו מיירי בעבד כנעני מדפריך עלה בגמ' אהא דאמר טלה שלי הא מה שקנה עבד קנה רבו. ומוכח מזה דבעבד כנעני מיירי (וכמו בכל דוכתא דתני עבדו סתמא דהיינו עבד כנעני). וא"כ היאך שוחט את הפסח עבור רבו מדין שליחות והא אין שליחות לעבד. אלא דהא לק"מ דבמילתא דאיתא בדנפשיה יש שליחות לעבד וכדאיתא בגיטין (דכ"ג רע"ב) דאר"א אר"י אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין. מתקיף לה ר"א טעמא במילתא דליתיה הא במילתא דאיתיה כשר כו' אמרי דבי ר' ינאי לא מה אתם בני ברית אף שלוחכם ב"ב. ומבואר מזה דעבד נעשה שליח במילתא דאיתא בדנפשיה וא"כ לענין שחיטת הפסח שפיר עבד נעשה שליח משום דאיתא בדנפשיה במצות הפסח. כדתנן הכא דאומר טלה שלי. ואף דלקמן (דצ"א ע"ב) פליגי תנאי אי נשים בראשון חובה או רשות. וממילא דה"ה דפליגי נמי בעבדים אי חייבין בפסח. דהא גמרינן עבד מאשה בגז"ש דלה לה לכל מילי. (וכן מפורש ג"כ בתוס' ביבמות דף ע' ע"ב סד"ה אלמא. דבהך פלוגתא תליא ג"כ אם עבדים חייבים בפסח). מ"מ י"ל דאף למ"ד דעבד אינו חייב בפסח מ"מ כיון דמצי לאכול הפסח (וגלי קרא דעושין אותו טפילה כמו באשה שם) מש"ה מיקרי לענין זה איתא בדנפשיה. וכמו בעכו"ם ונכרי לענין תרומה דחשיב ליה הגמ' איתא בדנפשיה (כדאיתא בגיטין שם ובקידושין דמ"א סע"ב). אף שהם אין חייבין בתרומה רק שאם תרמו תרומתן תרומה וה"ה בעבד לענין שחיטת הפסח דחשיב בזה איתא בדנפשיה ושפיר נעשה שליח לשחיטת הפסח. (וואף שחיטת קדשים גופה כשירה ג"כ בעבדים כדתנן ברפ"ג דזבחים). רק דאכתי קשה על ר' אלעזר דמתקיף לה על ר' יוחנן בגיטין שם טעמא במילתא דליתיה הא במילתא דאיתיה