תורת חסד רמד

דריה"ג ס"ל דחב"פ אסור בהנאה ולא דרשי לך שלך יהא רק להתיר חמץ של אחרים. וחד בחמץ וחד בשאור וצריכי והיינו כהך צריכותא דאמרי ב"ה בביצה דאי כ"ר חמץ משום דחזי לאכילה. וב"ש דלא ס"ל הך צריכותא ולמדו מזה דשאור בככותבת דאל"כ ליכתוב חמץ ולא ליבעי שאור כו'. ע"כ דב"ש ס"ל כריה"ג דחב"פ מותר בהנאה. אבל ר"א דס"ל דחב"פ אסור בהנאה ע"כ ס"ל כב"ה דחמץ ג"כ בכזית. ומיושב קושיית האחרונים הנ"ל. אלא דבלא"ה נמי אין מקום לקושיית האחרונים הנ"ל. לפמ"ש בצל"ח ריש ביצה (ד"ב סע"א) דהא דאמרו דר"א שמותי הוא מתלמידי ב"ש היינו רק במה דסברי ב"ש לחומרא בזה לא יקיל ר"א כיון שהוא מתלמידי ב"ש. אבל במה דסברי ב"ש לקולא שפיר י"ל דר"א ס"ל לחומרא כב"ה. וא"כ אינו מוכרח כאן לומר דר"א יסבור כב"ש לקולא דחמץ בככותבת כו' ומלבד זה האמת יורה דרכו בפי' מתני' דהכא כמ"ש לעיל (אות ד') דר"א בא לעשות תקנה שיהיה היתר גמור אף מדרבנן והרי אם יפריש חלה פחות מכשיעור מ"מ הוי איסור דרבנן לכ"ע דח"ש בב"י אסור מדרבנן עכ"פ. ולק"מ: יא והנה בדין חמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות שעובר בב"י. נחלקו הפוסקים אי באחריות פשיעה לחוד עובר בב"י או באחריות גניבה ואבידה דוקא שדעת הבה"ג דאף באחריות פשיעה עובר בב"י. והובא ברא"ש פ"ק דפסחים סי' ד'. והר"י ס"ל דדוקא באחריות גו"א (ובתוס' שבועות דמ"ב סע"א כתב בשם הבה"ג דאינו חייב לבער אלא בקיבל אחריות דגו"א. וע"ש בדבריהם. שמתחלה כ' דעתם דאינו זקוק לבער רק בקיבל עליו אחריות אונסין ג"כ). ומדברי רש"י פ"ק דפסחים ד"ו ע"א גבי הא דיחד לו בית אינו זקוק לבער. ולפמ"ש שם הר"ן בדברי רש"י דמפרש הברייתא דמיירי בסתם דהמפקיד אצלו בסתם זקוק לבער דכיון שקיבלו ברשותו כמאן דק"ע אחריות דמי כמו באומר כנוס שורך לרשותי דחייב. אבל יחד לו בית הוי כמ"ד כנוס שורך לרשותך דפטור. עכ"ד שם ולפ"ז מוכח שדעת רש"י ג"כ דבאחריות פשיעה לחוד זקוק לבער דהא באומר כנוס שורך ברשותי אינו חייב רק באחריות פשיעה ומ"מ זקוק לבער. ואף שהתוס' בשבועות שם כתבו דאפי' ש"ש בחמץ של עכו"ם אינו זקוק לבער משום דגבי שומרים כתיב רעהו ולא עכו"ם והקדש. (ולפ"ז צ"ל דמה שאמרו בפסחים ד"ה ע"ב דחמץ של נכרים שקיבל עליו אחריות עובר בב"י היינו בהתנה בפירוש שמקבל עליו אחריות. אבל מן הסתם אף בש"ש חשיב כלא קיבל אחריות) מ"מ לפירש"י דס"ל דבאחריות פשיעה לחוד זקוק לבער י"ל דאף בחמץ של נכרים נמי מן הסתם זקוק לבער וס"ל כדברי הרמב"ם בפ"ב מהל' שכירות דאף בעבדים וקרקעות שנתמעטו מדין שומרים מ"מ חייב בפשיעה דפושע בכלל מזיק. וה"נ בחמץ של עכו"ם בסתמא מ"מ חייב באחריות פשיעה מה"ט וממילא עובר בב"י וזקוק לבער וכ"כ בש"א סי' פ"ח. והרמב"ם בפ"ד מה' חו"מ ה"ג כתב לחלק רק בין קיבל אחריות ללא קיבל והשמיט הך דיחד לו בית כו'. והלח"מ שם הוכיח מזה שדעת הרמב"ם ג"כ כדעת הר"ן אליבא דרש"י כנ"ל דברייתא מיירי בסתמא והכל תלוי בדין חיוב אחריות כו' ולפ"ז מוכח דעת הרמב"ם דבאחריות פשיעה לחוד חייב לבער. (רק דמל' הרמב"ם שכ' אם ק"ע אחריות שאם אבד או נגנב כו' מבואר להפך דדוקא באחריות גו"א חייב כמש"ש. ואולי אין זה הכרע כ"כ דהרמב"ם נקט בזה לישנא דהגמרא גבי חמירא דבני חילא דאי מיגנב או מיתביד. ופי' הרא"ש לדברי הבה"ג דאילו מיגנב או מיתביד בפשיעה קאמר. וכמו כן יתפרש הרמב"ם שדרכו למינקט ל' הגמרא). ולכאורה יש להעיר להפוסקים הסוברים דבאחריות פשיעה לחוד עוברין בב"י ומה"ט בעכו"ם שהפקיד חמצו אצל ישראל בסתם ג"כ חייב לבער משום אחריות פשיעה דחייב מסתמא דאע"פ שנתמעט מדין שומרים מ"מ פושע בכלל מזיק כנ"ל. א"כ תיקשי הכא בסוגיין דקשו בה אמוראי במאי פליגי ר"א ור"י במתני' דכיצד מפרישין כו'. והא יש לפרש פלוגתייהו בהכי. דר' יהושע דאמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י כו' היינו משום דהכא גבי חלה אין עליו שום חיוב אחריות ואפי' אחריות פשיעה ליכא אף דפושע בכלל מזיק מ"מ בחלה מזיק גופיה נמי פטור כדקיי"ל בחולין (ד' ק"ל ע"ב) דמזיק מתנות כהונה פטור. ובגמרא התם פריך ממתני' דפאה בעה"ב שהיה עובר ממקום למקום כו' ולכשיחזור לביתו ישלם ד"ר אליעזר אר"ח מדת חסידות שנו כאן. אמר רבא תנא תני ישלם ואת אמרת מדת חסידות שנו כאן. ועוד מדר"א ליקו וליתוב כו'. הרי מבואר מכאן דר' אליעזר פליג בזה וס"ל דמזיק מתנות כהונה חייב. א"כ י"ל במתני' דהכא דר"א לטעמיה ס"ל דעוברין בב"י על חלה טמאה שנתחמצה משום דס"ל דבחלה מזיק חייב וה"ה פושע שהוא בכלל מזיק. וכמו בחמצו של עכו"ם דמן הסתם עובר עליו הישראל בב"י אף שנתמעט מדין שומרין מ"מ פושע בכלל מזיק דחייב וממילא עובר בב"י משום אחריות פשיעה וה"נ בחמץ של חלה לר"א דעובר בב"י מה"ט. אך לכאורה י"ל דהא דפושע הוי בכלל מזיק לפ"ד הרמב"ם וסיעתו זהו רק לענין השומר שקיבל עליו לשמור ופשע בו דאף שנתמעט מדין שומרים מ"מ פושע כה"ג בכלל מזיק וחייב. אבל אינש דעלמא שאינו שומר עליו פשיטא דפטור אף מפשיעה (וכמ"ש הש"ך בסי' ס"ו ס"ק קכ"ו ע"ש). והכא בעל העיסה לא קיבל עליו לשמור החלה והוי כאינש דעלמא דפטור אף מפשיעה. מיהו יש לפקפק בזה דכיון דרחמנא רמי עליו מצות נתינה שיתננה לכהן מסתמא מחוייב הוא בקיומו עד שעת נתינה לכהן. ולא דמי לאינש דעלמא בזה (ומה"ט יש סוברים דחייב אפי' באחריות אונסין עד שתבוא ליד כהן כמשי"ת בסמוך). ושפיר י"ל בזה דפושע בכלל מזיק וכנ"ל. (ובזה היה יש ליישב דברי הרמב"ם בפירוש המשנה בפאה שם שכתב דכשיחזור לביתו יצטרך לשלם במדת חסידות. ולכאורה דבריו תמוהין דלמאן קאמר זה. דאי לחכמים דר"א הא מבואר בהדיא בגמרא דחולין שם דא"צ לשלם אף במדת חסידות. ואי לר"א קאמר הא ר"א ס"ל דחייב לשלם מדינא ולא ממדת חסידות כדאמר התם תנא תני ישלם ואת אמרת מדת חסידות כו'. וכן משמע נמי בירושלמי דפאה פ"ה סוף ה"ג דאמר רחב"א למדת הדין נצרכה. וע"ש במפרשי הירושלמי. ולפי הנ"ל י"ל דהרמב"ם הכריח דעתו דר"א ממדת חסידות קאמר מהך דסוגיין דלא מוקי הגמרא פלוגתייהו דר"א ור"י בהכי וכמו שהקשינו לעיל והוכיח מזה דר"א ממדת חסידות קאמר אבל מדינא מודה דמזיק מתנות כהונה פטור. וא"כ ל"ל הכא דלר"א עובר בב"י משום אחריות פשיעה דהא מדינא מזיק נמי פטור לדידיה. ואף דהגמרא בחולין פריך תנא תני ישלם ואת אמרת מדת חסידות שנו כאן ועוד מדר"א ליקו וליתוב אלא מסיפא כו'. הא מצינו בכ"ד בגמרא דלא חש לשנויי קושיא קמייתא וכמ"ש התוס' בפ"ק דשבת ד"י ע"א ד"ה טריחותא. ובכתובות דצ"ה ע"א ד"ה התם ובשאר דוכתין וה"נ י"ל הכא. וגמרא דידן ס"ל בדר"א דלא כמשמעות הירושלמי הנ"ל. ומיושב בזה קושיית התוס' בחולין שם ד"ה תנא וכן בב"ק שם. כן היה י"ל ביישוב דברי הרמב"ם בפי' המשנה דפאה הנ"ל. מיהו י"ל ג"כ בע"א. ובש"ס דפוס ווילנא חדשים מקרוב באו הגיהו מד"ע בפי' הרמב"ם שם דלא יצטרך לשלם אף ממדת חסידות. ולגירסא זו קאי לדברי חכמים דר"א. אך ידוע דאין לשבש גירסות מדעתנו). מיהו לקושטא דמילתא י"ל