תורת חסד רמג

מה"ת לענין ב"י דכיון דחב"פ אינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו להתחייב עליו. א"כ י"ל שזהו דוקא למי שעובר הלאו דב"י בשיעור שלם. לגבי דידיה עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו כיון שעבר בעצמו הלאו שאמרה תורה. משא"כ בח"ש שמצד עצמו אינו איסור תורה רק משום דחזי לאיצטרופי וכל עוד שלא נצטרף אינו איסור א"כ כל שאינו איסור בעצם עדיין לא עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וחשוב עדיין אינו שלו. וממילא לא יהיה חזי לאיצטרופי אח"כ בהדי ח"ש אחרינא כיון שזה הח"ש אינו שלו כלל. ולא ישוב אליו עוד להיות שלו ולהשלים החיוב. והיאך נימא בזה שיהיה ח"ש אסור מה"ת משום דחזי לאיצטרופי. הא אדרבה י"ל דמה"ט לא יהיה חזי לאיצטרופי מחמת שכל שלא נשלם השיעור שהוא האיסור בעצם עדיין לא עשאו הכתוב כאילו ברשותו כלל. ולפי סברא זו י"ל שהר"י בתוס' פסחים הנ"ל ג"כ ס"ל כן לדינא דמה"ט ח"ש בב"י מותר מה"ת. ומ"מ שפיר מוכיח הר"י שם שהמשהא חב"פ ע"מ לבערו אינו עובר עליו. דאל"כ אמאי מעל לריה"ג הא מיד כשיפדה אותו הוא שלו ועובר בב"י. ול"ל בזה שיפדה אותו פחות פחות מכשיעור. ז"א. דהא דחב"פ אינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו זהו לדידן דחב"פ אסור בהנאה ואינו ברשותו רק שעשאו הכתוב כו'. ומש"ה ח"ש שבב"י שרי מה"ת הכא דלא חזי לאיצטרופי וכנ"ל. משא"כ אליבא דריה"ג דס"ל דחב"פ שרי בהנאה והוי ברשותו ממש לדידיה ולא שעשאו הכתוב כאילו ברשותו. א"כ ממילא לדידיה ח"ש ג"כ אסור מה"ת בב"י דהא חזי לאיצטרופי מאחר שהוא ברשותו. ואם ישלים לכשיעור יעבור עליו ואסור מה"ת כמו בכל איסורים דחזי לאיצטרופי. וא"כ אמאי אוכל חמץ של הקדש מעל לריה"ג וע"כ מוכיח שהמשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר וא"ש. ובהיות כן מיושב בפשיטות קושית האחרונים במתני' דכיצד מפרישין הנ"ל שיפריש חלה פחות מכזית דליכא איסור דאורייתא משום ב"י וכקושית התמ"א הנ"ל דשיעור חלה טמאה א' ממ"ח דהחשבון עולה דשיעור חלה הוא פחות מככותבת ור"א מתלמידי ב"ש דס"ל חמץ בככותבת וכנ"ל. והשתא ניחא ולק"מ דאדרבה כיון דר"א מתלמידי ב"ש וס"ל חמץ בככותבת וממילא ר"א ס"ל ג"כ כריה"ג דחב"פ מותר בהנאה (כיון דלב"ש לית להו צריכותא משום דשאור לא חזי לאכילה, וא"כ ממילא אייתר חד לך בחמץ למידרש שלך יהא כריה"ג וכמ"ש לעיל). ולדידיה ח"ש בב"י אסור מה"ת כמו שביארנו. ומש"ה ליכא תקנתא לר"א שיפריש חלה פחות מכשיעור דהא לדידיה ח"ש אסור מה"ת בב"י אך לפ"ז שוב הדק"ל קושייתנו הנ"ל דאמאי לא אמר הגמרא פלוגתא דר"א ור"י בהכי. דר"א דס"ל הכא דעובר בב"י משום דטוה"נ ממון היינו לטעמיה דס"ל כריה"ג דחב"פ שרי בהנאה. וא"כ הך חלה טמאה חזיא להכהן להסיקה תחת תבשילו אף אחר שתתחמץ. ושפיר שייך כאן טוה"נ משא"כ לר' יהושע דס"ל דחב"פ אסור בהנאה וממילא לא חזיא מידי להכהן ואין כאן טוה"נ כלל. ואמאי לא מוקי הגמרא כן פלוגתא דר"א ור"י במתני': וליישב קושיא זו היה י"ל שמכאן ראיה לדברי הרמב"ם (פ"א מהחו"מ ה"ג) שפסק דלוקין על לאו דב"י בקנה חב"פ או חימצו שעשה מעשה וס"ל דלאו דב"י לא חשיב ניתק לעשה ולוקין עליו. וכבר האריכו בזה האחרונים. מה שקשה לדעתו מהוכחת הר"י בתוס' פסחים הנ"ל דאמאי מעל אוכל חמץ של הקדש לריה"ג הא אסור לפדותו שלא יעבור בב"י. ומזה הוכיח הר"י דמשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו כיון דלאו דב"י נל"ע כו' ולד' הרמב"ם דס"ל דלאו דב"י לא הוי נל"ע א"כ הדק"ל ובש"א תירץ לד' הרמב"ם דס"ל דח"ש בב"י מותר מה"ת. ומש"ה חזי לפדותו פחות פחות מכשיעור. ועדיין אין זה מספיק כ"כ. דלכאורה דברי התוס' מוכרחין כמ"ש שם (דכ"ט ע"א ד"ה אין) דאף אי אסור לפדותו רק מדרבנן ג"כ לא מעל דכיון דאמרו רבנן אין פודין לא שויא מידי. ע"ש. וכאן לענין ב"י אף דנימא דח"ש שרי מה"ת מ"מ מדרבנן אסור ואכתי אמאי מעל. אלא י"ל כמ"ש במ"א לד' הרמב"ם דס"ל דזה תליא בפלוגתא דתנאי. דכבר הקשו הש"א והשעה"מ ועוד אחרונים לדברי הר"י דמשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו ממתני' דכיצד מפרישין כו' דפירש"י ולהשהותה לשורפה לערב א"א שלא תחמיץ. ולד' הר"י הנ"ל הא מצי שפיר להשהותה עד הערב כדי לשורפה. אם לא נימא דמודה הר"י דביו"ט שא"א לשורפו אז עובר עליו אף שבדעתו לשורפו אחר יו"ט. ולא קאמר הר"י רק במשהא ע"מ לבערו תיכף). וע"כ י"ל דהרמב"ם לטעמיה דס"ל דתשביתו דקרא הוא ביטול בלב וכשיטת רש"י. ומש"ה ס"ל דלאו דב"י לא הוי נל"ע כיון דמשעה שמתחיל הלאו דב"י אז ליתא לעשה כלל. דאחר זמן איסורו לא מצי לבטלו (ועדיף יותר מלאו שקדמו עשה. דכאן העשה ול"ת הם בזמנים מחולפים. ובעידנא דאיתא להאי ליתא להאי). משא"כ לריה"ג דס"ל דחב"פ שרי בהנאה ולדידיה הוי חמץ ברשותו של אדם ומצי לבטלו גם אחר זמן איסורו. וא"כ עשה דתשביתו איתא כל ימי הפסח שיכול לבטלו בלבו ולדידיה הוי לאו דב"י שפיר ניתק לעשה ואין לוקין עליו (ואף דהעשה דתשביתו איתיה ג"כ מקודם בע"פ משש ולמעלה מ"מ הרמב"ם פוסק דלאו שקדמו עשה ג"כ אין לוקין עליו). ומש"ה א"ש דלריה"ג אוכל חמץ של הקדש מעל דיכול לפדותו ע"מ לבערו וכדברי הר"י דאליבא דריה"ג הוי לאו דב"י שפיר ניתק לעשה כנ"ל. משא"כ לדידן לוקין על לאו דב"י ולא הוי נל"ע וכנ"ל. ומעתה מיושב ג"כ קושייתנו דאמאי לא אמר הגמרא דפלוגתת ר"א ור"י הוא משום דר"א ס"ל כב"ש דחמץ בככותבת וממילא סבר כריה"ג דחב"פ שרי בהנאה. ומש"ה יש בו שפיר טוה"נ דיכול הכהן להסיקה תחת תבשילו כנ"ל. דז"א. דהא ע"כ ר"א לא ס"ל כריה"ג רק כחכמים דחב"פ אסור בהנאה. דאי ס"ל כריה"ג א"כ הוי לאו דב"י נל"ע ושרי להשהות חמץ ע"מ לבערו וכנ"ל. וא"כ מאי קאמר הכא כיצד מפרישין כו'. הא בפשיטות מצי להשהותה ע"מ לשורפה לערב. אע"כ ס"ל כחכמים דחב"פ אסור בהנאה. וממילא לא הוי לאו דב"י נל"ע כלל. כיון דאחר זמן איסורו לא מצי להשביתו ולבטלו וכנ"ל. ומש"ה אסור להשהות חמצו ע"מ לשורפו. וכיון דמוכח דר"א ס"ל כחכמים דחב"פ אסור בהנאה. א"כ תו ל"ל בטעמיה דר"א דעובר בב"י משום טוה"נ שיסיקנה הכהן תחת תבשילו. דז"א דאסור להסיקה תחת תבשילו מאחר דס"ל דחב"פ אסור בהנאה וע"כ דר"א ור"י לאו בהכי פליגי. ולק"מ. ולפ"ז ממילא מיושב ג"כ קושיית הת"מ והח"ס שהבאתי לעיל שהקשו דכיון דשיעור חלה טמאה א' ממ"ח אף בעיסת בעה"ב. וא"כ מעיסה של שיעור חלה הוי החלה דידיה פחות מכביצה והוא פחות מככותבת דכותבת יתירה מכביצה כנ"ל. ור"א שמותי הוא מתלמידי ב"ש דס"ל חמץ בככותבת וא"כ הוי פחות מכשיעור דשרי בב"י מה"ת כנ"ל. ולפי דברינו זהו ג"כ מיושב שפיר ולק"מ. דמאחר דמוכח דר"א ס"ל כחכמים דחב"פ אסור בהנאה ולא כריה"ג דשרי חב"פ בהנאה. דהא לריה"ג שרי להשהות חב"פ ע"מ לבערו כנ"ל. וא"כ בפשיטות מצי הכא להשהותה עד הערב ולשורפה ואמאי אמר ר"א ל"ת לה שם עד שתאפה. אע"כ דס"ל כחכמים דחב"פ אסור בהנאה. ומש"ה לא הוי לאו דב"י נל"ע ואסור להשהות חמץ ע"מ לשורפו כנ"ל. וכיון דס"ל כחכמים דריה"ג ממילא ע"כ ס"ל כב"ה דחמץ בכזית ולא כב"ש דחמץ בככותבת. דכבר ביארנו לעיל דחכמים