תורת חסד רמב

שיעור שרי מה"ת א"כ יש תקנתא הכא שיפריש חלה פחות מכשיעור. ודחקו בזה דחכמים לא רצו לשנות את מדתם כו' (וע' בריש ס' או"ח). ויותר י"ל בזה לפמ"ש בנו"ב (מ"ת חיו"ד סי' ר"א) דמצות הפרשת חלה יש בה שני ענינים. דלהפקיע איסור טבל אפי' כל שהו סגי לפטור העיסה כמו בתרומה. אמנם הענין הב' והוא לקיים מצות נתינה לכהן זה יש לו שיעור מה"ת. עכ"ד. וכתב ע"ז שהוא דבר חדש. ובאמת כבר קדמו בזה בס' תוס' רי"ד בקידושין (דנ"ח) והובא במל"מ בפ"ו מה' מתנות עניים ע"ש. ולפ"ז י"ל הכא דמש"ה לא אמרו כאן תקנה זו שיפריש חלה פחות מכשיעור דבזה הוא מבטל בידים מ"ע דנתינת חלה לכהן שצריך ליתן כשיעור מה"ת. אמנם בתשובה מאהבה הביא הקושיא דמתני' באופן אחר. והוא דכיון דשיעור הפרשת חלה טמאה הוא א' ממ"ח אפי' בעיסת בעה"ב. והעיסה שלשין בפסח צריך שתהא לא יותר משיעור חלה דהיינו מ"ג ביצים וחומש ביצה. וא"כ שיעור החלה מעיסה זו הוי פחות מכביצה. וכיון דר"א הוא מתלמידי ב"ש וב"ש ס"ל דחמץ בככותבת. ואמרינן ביומא (דע"ט ע"ב) דככותבת הוא יותר מכביצה. וא"כ ממילא הוי ליה שיעור חלה הכא פחות מכשיעור לענין ב"י. (והובא קושיא זו ג"כ בתשובת ח"ס חא"ח סי' קכ"ז, יעו"ש מה שתירץ). ולכאורה היה י"ל שמזה גופה הוי הוכחה דר"א לא ס"ל כב"ש דחמץ בככותבת רק כב"ה דחמץ ג"כ בכזית. וממילא מיושב ג"כ קושייתנו דאמאי לא אמר הגמרא דבהא פליגי ר"א ור"י. דר"א ס"ל כב"ש דחמץ בככותבת. וממילא ס"ל כריה"ג דחב"פ מותר בהנאה. ומש"ה יש כאן טוה"נ לבעלים דהחלה חזיא לכהן להסיקה תחת תבשילו אף אחר שתתחמץ. משא"כ לר' יהושע וכנ"ל. דז"א דהא מוכח מדר"א ג"כ דלא ס"ל בהא כב"ש דחמץ בככותבת. וע"כ דלאו בהא פליגי. ומיהו עדיין אינו מיושב לגמרי. חדא דהא הוכחה זו דר"א לא ס"ל כב"ש דחמץ בככותבת זהו רק למ"ד ביומא דככותבת יתירה מכביצה וכנ"ל. אבל לרב זביד ביומא שם (דע"ט סע"ב) דס"ל דככותבת חסירה מכביצה. א"כ אזדא לה הוכחה הנ"ל והדק"ל דנימא פלוגתת ר"א ור"י היינו בהכי דר"א ס"ל כריה"ג דחב"פ מותר בהנאה וכנ"ל. ומ"מ שיעור חלה לר"א הכא אף דהוי פחות מכביצה פורתא מ"מ הוי יותר מככותבת והוי שיעור שלם לענין ב"י וכמבואר. (אלא דלזה היה י"ל בהא דבסוגיין בפסחים דמ"ח סע"א א"ל ר' ירמיה לר"ז מילתא דקשיא לן ואתי כמה שני במאי פליגי ר"א ור"י כו' היינו ר' ירמיה לטעמיה הוא דקאמר הכי. דביומא (דע"ט ע"ב) אמר ר' ירמיה גופיה דככותבת הגסה הוי יתירה מכביצה. וא"כ לפ"ז ממילא מוכח הכא דר"א לא ס"ל כב"ש דחמץ בככותבת וכנ"ל. ומש"ה קשיא ליה כמה שני במאי פליגי ר"א ור"י כו'. כיון דל"ל דפלוגתייהו אי חמץ שיעורו בככותבת וכנ"ל משא"כ אליבא דרב זביד הנ"ל שפיר היה י"ל דפלוגתייהו דר"א ור"י הכא היינו בסברא הנ"ל). ועוד דכל הוכחה זו הוא רק לפ"ד הסוברים דח"ש בב"י מותר מה"ת. אבל להסוברים דח"ש בב"י אסור מה"ת א"כ ליתא כלל להוכחה הנ"ל דאף אם יפריש חלה פחות מכשיעור ג"כ יהיה עובר באיסור ב"י מה"ת ותו דאפי' להסוברים דח"ש בב"י מדרבנן אסור מ"מ לפי מה שהעליתי לעיל (אות ד) דבמשנתנו רצו לעשות תקנה שיהיה היתר לגמרי אף מדרבנן וכל שיש עדיין איזה איסור דרבנן בדבר לא רצו לומר תקנה זו. וא"כ בלא"ה להפריש ח"ש עדיין יש איסור ב"י דרבנן. ותו דאף אם לא נימא כן רק דדי בתקנה להנצל מאיסור תורה ג"כ אינו מתיישב בכנ"ל וכמו שיבואר בסמוך: ומקודם נבאר קצת בדין חצי שיעור לענין ב"י אי אסור מה"ת. דהאחרונים הוכיחו מדברי התוס' בפסחים (דכ"ט סע"ב) שכתבו ומכאן הוכיח ר"י שהמשהא חב"פ ודעתו לבערו אינו עובר עליו באותה שהייה דאי אמרת עובר אכתי אמאי מעל לריה"ג הא מיד כשיפדה אותו הוא שלו ומודה ריה"ג דשלך אי אתה רואה א"ו לא עבר כו' עכ"ל. ומזה הוכיח שם הצל"ח ושאר אחרונים דהתוס' ס"ל דח"ש אסור בב"י מה"ת דאל"כ מאי מוכיח ר"י הא יכול ליתן ההקדש לפדותו לכמה אנשים לכל אחד פחות מכזית כו'. ובש"א (ס"ס פ"א) הקשה ע"ד הר"י דס"ל דלאו ב"י נל"ע ואין בו מלקות. ולענין איסור ח"ש אסור ג"כ מה"ת בב"י וא"כ במאי פליגי ב"ש וב"ה בריש ביצה בשיעורו של חמץ לענין ב"י כו'. ומאי נ"מ מפלוגתייהו (וכבר כתב במ"א ליישב זה בכמה אופנים). והנה מלבד שבפשוט אין שום ראיה כלל מדברי התוס' הנ"ל דס"ל ח"ש אסור בב"י מה"ת. דלעולם י"ל דהר"י נמי ס"ל דח"ש בב"י אסור רק מדרבנן. ומ"מ מוכיח הר"י שפיר דמשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו דאל"כ אסור לפדותו מחמת ב"י ואמאי מעל. ואף לפדות פחות מכזית מ"מ איכא איסור דרבנן. וכבר כ' התוס' (שם ע"א ד"ה אין) דאפי' אי מדאורייתא שרי לפדותו רק מדרבנן אסור ג"כ לא מעל. דכיון דאמרו רבנן אין פודין לא שויא מידי. ומש"ה הוכיח הר"י דהא דשרי לפדותו אף מדרבנן היינו משום דמשהא חמצו ע"מ לבערו אף מדרבנן ליכא איסורא. וממילא לק"מ מריש ביצה דהא נ"מ טובא לענין ב"י בין כשיעור שאסור מה"ת ובין פחות מכשיעור שאסור מדרבנן. אך אף מלבד זה ג"כ י"ל דאין ראיה כלל מדברי התוס' לענין דינא דח"ש אסור מה"ת לענין ב"י. דבגוף הענין להסוברים דח"ש בב"י מותר מה"ת. מצינו בזה ה' סברות. ונסדרם א' לא' א' די"ל דהא דח"ש אסור מה"ת היינו רק באיסורי אכילה דומיא דכל חלב דגמרינן מיניה איסור חצי שיעור משא"כ לענין מלאכת שבת או לענין תולש שער בנזיר י"ל דח"ש שרי מה"ת וה"ה בב"י בחמץ. כמ"ש בתשו' ח"צ סי' פ"ו. ובמל"מ רפי"ח מה"ש צידד להפך מדברי רש"י והג"א בשבת. ובתוספתא דביצה מוכח כהח"צ בזה. וכמ"ש המפרשים שם. ב', דלענין ב"י בפחות מכשיעור י"ל דהוי כמו פירורים דממילא בטלי. ולפי סברא זו י"ל דמש"ה הכא גבי חלה אף ח"ש אסור בב"י מה"ת דבזה לא אמרינן פירורין ממילא בטלי. דהחלה יש לה חשיבות מחמת המצוה ובלא החלה כל העיסה אסורה באכילה. ול"ש בזה לומר פירורין ממילא בטלי. ג', די"ל כמ"ש הש"א והפמ"ג דהא דח"ש אסור מה"ת משום דחזי לאיצטרופי היינו באיסורי אכילה דכשישלים לשיעור כזית בכא"פ חייב ונמצא אח"כ דהך ח"ש שאכל כבר באיסורא אכל למפרע ג"כ כיון דאיהו מצטרף ומשלים לשיעור אכילה דחיובא. אבל לענין ב"י דאפי' אם ישלים לכשיעור אח"כ אינו עובר אלא מכאן ולהבא ולא למפרע וממילא לא שייך בזה חזי לאיצטרופי ושרי ח"ש מה"ת. עכ"ד. ד', מ"ש ג"כ בתשו' ח"צ שם דאיסור ח"ש בכל האיסורין שאסור מה"ת היינו דוקא בעושה מעשה שמחשיבו לח"ש. אבל לענין ב"י בחמץ בפחות מכשיעור שאינו עושה מעשה אלא מניחו ואינו מבערו ולא אחשביה כלל לח"ש מש"ה שרי מה"ת. עכ"ד. ולפי סברא זו י"ל בקנה חב"פ או חימצו דעושה מעשה ואחשביה בזה אסור מה"ת אף בפחות מכשיעור. ולפי זה י"ל דגם הר"י בתוס' הנ"ל מודה דבמשהא חב"פ אין איסור תורה בח"ש. רק באוכל חמץ של הקדש דצריך לפדותו מיד ההקדש בזה אף אם יפדה פחות מכזית ג"כ אסור מה"ת כמו בקונה חב"פ דעושה מעשה להחשיבו וכנ"ל. משא"כ במשהא בשוא"ת. וממילא לק"מ קושיית הש"א מהך דריש ביצה. דנ"מ טובא לענין ב"י בין כשיעור לפחות מכשיעור לענין משהא חמצו וכנ"ל. ה', יש עוד סברא לומר דח"ש שרי