תורת חסד רמא

שפי' בא"ז ח"ב סי' רל"ג ע"ש. ומלבד זה הא ל"ת דיו"ט נאמרה ג"כ קודם הדיבור רק שנשנית ג"כ אחר הדיבור וע"ש בא"ז שכתב לענין לאו דשבת שנדחה מחמת עשה דקודם הדיבור כיון שהלאו נאמר גם קודם הדיבור כו' ואכמ"ל. ואם נקיים הנחה זו דחלה טמאה אחר שנתחמצה יש לשורפה ביו"ט. לפ"ז יתחדש לנו בזה דבחלה טמאה אף בז' ש"פ ג"כ לא שייך בה שום טוה"נ דלא חזיא כלל להכהן מאחר שאם תתחמץ ביו"ט ויהא זקוק לשורפה ביו"ט אז לא יהיה רשאי ליהנות ממנה כלל. ובהיות כן שוב לק"מ קושיית הפ"י והש"א הנ"ל מדר' יהושע אדר' יהושע בדין טוה"נ ממון. דש"ה דהטוה"נ לא שויא מידי וכנ"ל. ובעיקר הסברא דאמר הגמרא הכא בטעמו דר"א דעובר בב"י משום דטוה"נ ממון. וע"ז קשיא לן דמה שייך כאן טוה"נ כיון דלא שויא מידי משום דלא חזיא לשום כהן כלל כנ"ל. הנה יש מקום לומר בזה דתליא זה בפלוגתא דר"י ור"ש בחמץ שעבר עליו הפסח אי אסור מדאורייתא. דאם נימא דר"א ס"ל כר"ש דחמץ אחר הפסח שרי מדאורייתא. יש להסביר סברת הגמרא דר"א ס"ל דעובר בב"י משום דטוה"נ ממון. דאף דכעת הטוה"נ לא שויא מידי ולא חזיא כלל להכהן. מ"מ אם נחליט כאן שאינו עובר עליו בב"י ויהיה רשאי להשהות אצלו החלה טמאה שנתחמצה עד אחר יו"ט. א"כ ממילא שוב יהיה לו להבעלים טוה"נ מחלה זו. דהכהן יתן לו ש"פ בעד זה שישהנה אצלו עד אחר הפסח ואז יתן לו ותהיה מותרת לו בהנאה אח"כ. רק מחמת שאנו אומרים שעובר עליו בב"י וצריך לבער אותה תיכף מחמת זה ממילא לא חזיא ליה ושוב אין לו להבעלים טוה"נ בזה. וא"כ הדבר תלוי בעצמו. שאם נאמר שעובר עליו בב"י עי"ז שוב אין כאן טוה"נ כלל. ואין לו לעבור בב"י. משא"כ אם נאמר שאינו עובר עליו בב"י ממילא שוב יש כאן טוה"נ ואז שוב יש לו לעבור בב"י. ובכל כה"ג א"א לנו להקל ולומר שלא יעבור בב"י מחמת שאין לו טוה"נ כיון שזהו כמאמר סותר עצמו. ומצינו סברות כאלה בכ"ד. וכל זה אליבא דר"ש דחמץ אחר הפסח מותר מה"ת. משא"כ לר"י דס"ל דחמץ אחר הפסח אסור מה"ת ואפי' חמץ של עכו"ם כדאיתא בדכ"ח ע"ב) בודאי אין כאן שום דין טוה"נ כלל דלא שויא מידי ולא חזיא לכהן כלל בשום אופן דאף אם נימא דאינו עובר עליו בב"י מ"מ אם ישהא אותה עד אחר הפסח ג"כ תהיה אסורה בהנאה. מיהו י"ל דר"א ס"ל כר"ש דחמץ אחר הפסח מותר מדאורייתא אלא דא"כ מנליה להגמרא דר' יהושע ס"ל טוה"נ א"מ. ודילמא ר' יהושע ס"ל כר"י דחמץ אחר הפסח אסור מה"ת ומש"ה אין כאן טוה"נ כלל. אם לא נימא דהגמרא חשב זה לדוחק לאוקמי פלוגתא דר"א ור"י בפלוגתא דר"י ור"ש בחמץ אחר הפסח מה שלא שמענו כלל לר"א ור"י שיפלגו בזה. או דבאמת הכוונה כך דבכה"ג דהכא סבר ר' יהושע דטוה"נ א"מ וכנ"ל ביישוב קושיית הש"א והפ"י כנ"ל: ואולם מה שהקשה בזה בהא דאמר הגמרא דר"א ור"י פליגי בטוה"נ אי הוי ממון דר"א סבר ממון ור"י סבר טוה"נ א"מ ולחדש ביניהם פלוגתא חדשה. והרי יש לפנינו אוקימתא רויחא. דר"א ור"י כל חד לטעמיה אזיל הכא. דהנה ריה"ג ס"ל דחב"פ מותר בהנאה ואמרינן (בדף כ"ג ע"א) דטעמא דריה"ג מקרא דלא יראה לך שלך יהא. ורבנן שלך אי אתה רואה כו'. ואידך חד בחמץ וחד בשאור וצריכי. ופירש"י דהצריכותא היא כדאמרינן בביצה (ד"ז ע"ב) אליבא דב"ה התם דאי כתב רחמנא חמץ משום דחזי לאכילה אבל שאור אימא לא. וא"כ לב"ש בביצה התם דס"ל דחמץ בככותבת משום דאל"כ ליכתוב רחמנא חמץ ולא ליבעי שאור כו' דלא ס"ל הך צריכותא רק ס"ל דשאור אתי בק"ו מחמץ. והא דכ"ר שאור לומר לך שיעורו של זה לא כשיעורו של זה. ממילא מוכח דב"ש ע"כ ס"ל כריה"ג דחב"פ מותר בהנאה מקרא דלך שלך יהא. כיון דלית להו סברת הצריכותא הנ"ל ואייתר להו חד לך להיתר הנאה דחב"פ. וכבר ידוע דר"א שמותי הוא מתלמידי ב"ש ואזיל בשיטת ב"ש (כמ"ש התוס' בשבת דק"ל ע"ב ובנדה ד"ז ע"ב בשם הירושלמי דתרומות. ובתוס' ביצה דל"ד רע"ב הביאו דהירושלמי שם רמי אהדדי מדר"א אדב"ש ע"ש). וא"כ מסתמא ר"א ס"ל כב"ש דחמץ בככותבת. וממילא ס"ל נמי כריה"ג דחב"פ שרי בהנאה וכמבואר. והשתא י"ל דמש"ה ר"א לטעמיה הכא שפיר ס"ל דעוברין בב"י על חלה טמאה שנתחמצה משום דטוה"נ ממון. דודאי יש כאן טוה"נ גמורה דהא היא ראויה להכהן ליהנות ממנה להסיקה תחת תבשילו אף אחר שתתחמץ כיון דחב"פ שרי בהנאה לדידיה. (בין אם נימא דאחר שנתחמצה יש חיוב לשורפה אף ביו"ט משום שני עשה שיש בשריפתה דוחין לעשה ול"ת דיו"ט. ובין אם נימא שישרפנה אחר יו"ט עכ"פ בשעת שריפתה יכול להסיקה תחת תבשילו לר"א כיון דחב"פ שרי בהנאה לדידיה. רק קודם שתתחמץ אסור לו לשורפה ביו"ט אף להסיקה תחת תבשילו. כמ"ש התוס' במתני' בד"ה לא תקרא. משא"כ אחר שנתחמצה כיון שמחוייב לשורפה ממילא יכול להסיקה תחת תבשילו). משא"כ ר' יהושע לטעמיה דס"ל דחב"פ אסור בהנאה (כדמוכח לעיל בפ"ק די"ג ע"א ע"ש. וע' בתוס' דכ"א ע"ב סד"ה עבר זמנו כו' ע"ש), ולדידיה בכאן יהא הכהן מחוייב לשורפה בלא שום היתר הנאה. וממילא אין כאן שום טוה"נ כלל. ואף בז' ש"פ אם נימא דמחוייב לשורפה ביו"ט מחמת השני עשה כנ"ל. א"כ ג"כ לא יהיה לו שום היתר הנאה כשישרפנה ביו"ט וליכא שום טוה"נ לבעלים. ומש"ה אמר ר' יהושע לא זהו חמץ שמוזהרים עליו בב"י כו'. ולמה לא מוקי הגמרא פלוגתייהו בהכי דר"א ור"י לטעמייהו אזלי. רק י"ל דמשום דבמתני' תנן בן בתירא אומר תטיל לצונן ומשמע דהוא ס"ל ג"כ כר"א דעובר עליו בב"י (וכמבואר בר"ן). ולפמ"ש בהקדמת הרמב"ם לפיה"מ דסתם בן בתירא הוא ר' יהודה בן בתירא (ובמשנה שבמשניות הגירסא כאן בהדיא ריב"ב). והא ריב"ב ס"ל דחב"פ אסור בהנאה. דכן מוכח לפירוש התוס' ברפ"ב דפסחים (דכ"א רע"ב ע"ש). מיהו לפירש"י שם שפי' דריב"ב ס"ל כב"ש דמצוה לבערו מן העולם א"כ אין ראיה מהתם דלעולם י"ל דבשעת ביעורו שרי בהנאה להסיקו תחת תבשילו. וגם לפ"ד ה"ע שכ' דסתם בן בתירא הוא ר' יהושע בן בתירא ג"כ ליכא הוכחה כלל (לגירסת הגמרא). אלא די"ל משום דבברייתא דמייתי בגמרא (בדמ"ח ע"א) אמר רבי הלכה כר"א. והרי רבי ס"ל ודאי דחב"פ אסור בהנאה כדמוכח לעיל בפ"ק (די"ג סע"א). ומיהו ג"כ אינו מספיק. דלפירש"י דלמסקנא נמי טעמיה דר"א הכא משום דטוה"נ ממון. ורבי גופיה ס"ל בקידושין דטוה"נ אינה ממון. וע"כ דס"ל כר"א ולא מטעמיה (וכמ"ש בש"א סי' ס"ג והובא לעיל) וא"כ ה"נ י"ל דטעמיה דר"א משום דס"ל כריה"ג דחב"פ מותר בהנאה כנ"ל. ורבי ס"ל כוותיה ולא מטעמיה ג"כ כנ"ל. ויש לדחות קצת ואין להאריך: ח אך לכאורה י"ל בפשיטות דל"ל הכא טעמא דר"א משום דס"ל כב"ש דחמץ בככותבת. ואינהו ס"ל כריה"ג וכנ"ל. דזה אינו. דמוכח מדר"א הכא דלא ס"ל כב"ש דחמץ בככותבת. (ואע"ג דר"א שמותי הוא ואזיל בשיטת ב"ש. היינו מן הסתם היכא דליכא הוכחה בהדיא להפך. אבל פשיטא דמצינו בהדיא בכ"ד דר"א פליג אב"ש בכמה דינים). דידוע מה שהקשו האחרונים במתני' דכיצד מפרישין כו' לדברי הפוסקים הסוברים דבאיסור ב"י חצי