תורת חסד רמ

מיתשיל דג"כ חשוב הואיל דלאו בידו כנ"ל. ושפיר מוכיח מזה דר"א ס"ל כרבה ומש"ה מוכח דהלכתא כרבה. אך לכאורה יותר מסתבר כמ"ש במ"א דהא דאית ליה לר"א הכא הואיל ואי בעי מיתשיל עליה הוי ג"כ הואיל שבידו דאי נימא דמחוסר שאלה חשיב אינו בידו בכה"ג לא הוה אמרינן הואיל וגרע מהואיל ואי מיקלעי ליה אורחים וכנ"ל. ולפ"ז יש מקום ג"כ ליישב קושית התוס' בסוגיין (דמ"ו ע"ב ד"ה הואיל) לר"א מהא דאתה רואה חמץ של גבוה דהתם נמי נימא הואיל ואי בעי מיתשיל עליה. ולפי הנ"ל י"ל ולחלק דגבי חלה שפיר אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל ממוניה הוא משא"כ בהקדש. לפמ"ש המחנה אפרים (ה' צדקה סי' ה') בד' הרמב"ם דנדרי הקדש צריכין פתח דוקא ואין ניתרין בחרטה בעלמא. וממילא לא הוי זה בידו לישאל עליו דשמא לא ימצא פתח. משא"כ בתרומה וחלה כיון דסוף סוף יפריש אחרת ממילא יכול לשאול בתרומה וחלה ע"י חרטה לחוד והוי שפיר בידו לישאל עליו. וא"כ יש חילוק בזה בין חלה להקדש. רק דלפ"ז נסתר מ"ש לעיל בסמוך בזה. וגם בזה היה מקום לפלפל בהא דבסוגיין קשו בה אמוראי כמה שני במאי פליגי ר' אליעזר ור' יהושע במתני'. ולהנ"ל היה י"ל כאן אוקימתא חדשה. דפלוגתא דר"א ור"י במתני' יהיה תליא אי פותחין בחרטה. דלמ"ד פותחין בחרטה בנדרים (דכ"ב ע"ב, ודע"ז ע"ב) הוי הואיל ואי בעי מיתשיל הואיל שבידו. משא"כ למ"ד אין פותחין כו'. ולא רציתי להאריך בזה כעת: ו אך יש לבאר בעיקר הענין בהא דאמר הגמרא טעמא דר"א הכא דעובר בב"י משום דס"ל טוה"נ ממון. ולשיטת רש"י קאי הכי למסקנא דטעמא דר"א משום דס"ל טוה"נ ממון וכנ"ל. דלכאורה אינו מובן מה שייך כאן לומר טוה"נ ממון, (דהיינו שיכול ליטול דבר מועט מאוהבו של כהן בשביל שיתנם לו כדפירש"י), דהרי הכא הך חלה לא חזיא כלל לשום כהן. דמה יעשה בה הכהן אם יטלנה כיון שאינו יכול לאפותה ולא לשורפה ביו"ט. ואם יניחנה כך תתחמץ ותאסר. וא"כ לית להו לבעלים שום טוה"נ הכא ומי יתן לו ש"פ בעד חלה זו שאינה שוה כלום. ואף דחב"פ אינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו. מ"מ זהו כשגוף החמץ שלו. משא"כ כאן שאינו עובר בב"י רק בשביל הטוה"נ שיש לו. וכיון שאין כאן שום שיווי בטוה"נ זו לא שייך לומר שעשאו הכתוב כאילו היה לו טוה"נ בזה. ובזה יש ליישב קושיית הש"א והפ"י שהקשו מדר' יהושע אדר' יהושע. דבמתני' דהכא מוכח דר' יהושע ס"ל טוה"נ אינה ממון. וקשה ממתני' דפ"ה דמעשר שני בעובדא דר"ג וזקנים. דמייתי לה הגמרא בב"מ (דף י"א ע"ב) דאיתא התם בסיפא דמתני' אמר ר' יהושע עישור שאני עתיד למוד נתון לראב"ע. ומזה מוכח דר' יהושע ס"ל טוה"נ ממון. ולפי הנ"ל י"ל בפשיטות דדוקא בכה"ג דהכא סובר ר' יהושע דטוה"נ אינה ממון דלא שויא ליה מידי. אלא די"ל דעדיין אינו מיושב בזה קושייתם מדר' יהושע אדר' יהושע כנ"ל. דהא במתני' הכא קתני סתמא כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט. ומשמע דמיירי בין ביו"ט ראשון של פסח ובין ביו"ט שביעי של פסח והשתא הא בשביעי של פסח שפיר י"ל דעובר בב"י על חלה טמאה משום הטוה"נ שיש לו דהיא חזיא לכהן שאם תתחמץ החלה ולא יהיה רשאי לבערו ביו"ט ממילא ישהא אותה עד אחר יו"ט ויהיה שרי בהנאתו אף מדרבנן ותהא חזיא להכהן אחר יו"ט להסיקה תחת תבשילו. (ואף שהב"ח והמג"א בסי' תמ"ו ס"ל בחמץ שנמצא בשביעי ש"פ לבערו על ידי נכרי. מלבד שיש חולקים עליהם. וגם מי לא משכחת לה במקום שאין נכרים. ועוד דהכא לא דמי לשאר חמץ דעצם מלאכת הבערתו ביו"ט מותר משום מתוך דמחמת מצוה לבערו הוי צורך קצת ושרי ורק שאסור משום מוקצה שהעמידו חכמים דבריהם כמ"ש התוס' בכתובות ד"ז ע"א והובא במג"א שם. משא"כ חמץ של חלה טמאה דמדאוריי' אסור לבערו ביו"ט ואין היתר מטעם מתוך כו' כיון דגזה"כ הוא שלא לבער קדשים ביו"ט. וע' רש"י בביצה דכ"ז ע"ב). ואין לומר דמ"מ יהיה הך חלה טמאה שנתחמצה אסורה בהנאה אחר הפסח מדרבנן משום קנסא כדין חמץ שעבר עליו הפסח. דז"א. שהרי כאן לא עבר עליו שום איסור דרבנן כיון שאסור לו לבערו ביו"ט וא"כ לא שייך לקונסו מאחר שלא עבר כלום. וגם ל"ל דמ"מ שייך קנס לקנוס את הכהן על שלא היה לו ליטול חלה זו בשביעי של פסח מאחר שידע שלא יוכל אח"כ לבערו. דהא ליתא. מאחר שבשעה שנטל החלה עדיין לא החמיצה. ואף שידע שאח"כ תבא לידי חימוץ ולא יוכל לבערו מ"מ אין לקנוס בזה על גרמא שלו קודם המעשה וקנס כזה לא שמענו. (וגם כ"ז לענין האיסור דרבנן דלענין האיסור ב"י דאוריי' הא יכול הכהן לבטלה מקמי דתחמיץ דסגי מדאורייתא והוי רק גרמא קודם המעשה לענין האיסור דרבנן). וא"כ בשביעי ש"פ שפיר יש כאן טוה"נ לבעלים בחלה טמאה זו. ואמנם יש לדון בדבר בדין זה בחלה טמאה שנתנה לכהן ונתחמצה ביו"ט אי אסור לשורפה ביו"ט. דלהני אמוראי דילפי מקראי דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט (בשבת דכ"ז ע"ב ודקל"ג ע"א ופסחים דפ"ג ע"ב) והוי זה גזה"כ מ"מ בכאן דמלבד מצות שריפת חלה טמאה יש כאן חיוב ביעור מחמת חב"פ עשה דתשביתו ול"ת דב"י י"ל דבכה"ג לא גלי קרא ושרי לשורפה ביו"ט. ואף לרב אשי דס"ל טעמא דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט משום דיו"ט עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. מ"מ י"ל כאן דיש כאן עוד עשה ול"ת של ביעור חמץ שפיר יש לשורפו ביו"ט. אך התוס' ביבמות ד"כ ע"ב ד"ה אך) כתב דתרי עשה נמי אין דוחין עשה ול"ת. אמנם ד' הריטב"א בב"מ (ד"ל ע"א) דשני עשה שפיר דוחין עשה ול"ת. ולפ"ז א"כ י"ל הכא דיש כאן שני עשה עשה דשריפת חלה טמאה ועשה דתשביתו ושני עשה אלו דוחין ל"ת ועשה דיו"ט (אלא דכ"ז הוא לחד תירוצא בתוס' שבת דכ"ה ע"א ד"ה כך דס"ל דתרומה טמאה חייבין לשורפה מדאורייתא וממילא ה"ה לחלה טמאה. משא"כ לאידך תירוצא דהתוס' שם שזהו מדרבנן ליתא להנ"ל). ואף לפ"ד התוס' ביבמות הנ"ל דס"ל דתרי עשה נמי אין דוחין לעשה ול"ת. מ"מ ביארתי במ"א דהיכא דאיכא שני עשה ול"ת שפיר י"ל שדוחין לעשה ול"ת. לפי המבואר ברמב"ם דעשה ול"ת דוחין עשה (והובא בש"א סי' ל"ג. וראיתי בס' הרמב"ם סוף ה' שחיטה יש בזה חילופי גירסאות בדפוסים שונים). וא"כ לפ"ז ממילא שני עשה ול"ת דוחין לעשה ול"ת ג"כ. שהרי העשה ול"ת דוחין לעשה שכנגדן ונשאר רק ל"ת והעשה השנייה דוחה את הל"ת שכנגדו. והכא בחלה טמאה שנתחמצה יש כאן עשה ול"ת דהיינו עשה ול"ת דביעור חמץ מלבד העשה דשריפת חלה טמאה. ובכה"ג י"ל שדוחין לעשה ול"ת דיו"ט ויש לשורפה ביו"ט. אלא די"ל לפמ"ש התוס' בקידושין (ר"ד ל"ח) בשם הירושלמי דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור. א"כ הכא תשביתו הוי עשה דקודם הדיבור ואינו דוחה ל"ת דיו"ט שלאחר הדיבור. אך התוס' גופייהו בגיטין דמ"א ע"א. וכן בב"ב די"ג ע"א פשיטא להו דעשה דפו"ר דוחה ל"ת שלאחר הדיבור אף דעשה דפו"ר הוי ג"כ עשה דקודם הדיבור (ולא נשנית לאחר הדיבור כדאיתא בסנהדרין דנ"ט רע"ב). ובאמת בירושלמי ליתא להך לישנא כלל דאין עשה דקודם הדיבור כו'. רק דיש שם מ"ד דאין עשה דוחה ל"ת אא"כ כתובה בצדה. והיינו בצדה ממש כמו