תורת חסד רלח

הר"ן בשבת פ' שואל בשם הר"ח דשבות שאין מקדישין ויו"ט הוא רק שאסרו להקדיש כלי ידוע משום דמיחזי כמקח וממכר. אבל לא אסרו לחייב אדם עצמו לגבוה בדיבורו כו'. (ומה שהקשה ע"ז הר"ן שם תירץ בב"י סי' ש"ו ע"ש). וא"כ הכא מצי להקדיש לגבוה כל טובת הנאה שלו מחלה זו ובהקדש כזה ליכא שבות כלל. ואולם לשיטת הרי"ף והרא"ש והתוספות דטעמא דר"א שעובר בב"י הוא משום הואיל ואי בעי מיתשיל עליה ניחא בפשיטות דלית כאן תקנתא שיקדיש הטוה"נ דמה בכך הא גם ע"ז גופא מצי מיתשיל ואכתי ממונו הוא. או אם ישאל על החלה ויהיו חולין ממילא הוי גוף הדבר שלו ולא משום טוה"נ כלל. אבל לפירש"י דס"ל דמשום הואיל ואי בעי מיתשיל אינו עובר בב"י כלל וטעמא דר"א הכא שעובר בב"י הוא משום דס"ל טוה"נ ממון א"כ יש תקנתא שיקדיש הטוה"נ וכנ"ל. ולכאורה היה י"ל בזה דרש"י לטעמיה שפירש בפ"ק דגיטין (די"ב ע"ב ד"ה בפחות) דאין הקדש חל על פחות מש"פ. וא"כ י"ל במתני' הכא דמיירי שהטוה"נ שיש בחלה זו אין בו ש"פ ולא מצי להקדישו. ומ"מ עובר בב"י דלענין ב"י לא תליא בפרוטה. (רק הפוסקים נחלקו לענין ב"י אי חצי שיעור אסור מה"ת או שהאיסור דוקא בכזית אבל לא תליא זה בשיעור פרוטה. ומיהו אין זה מוכרח די"ל דודאי היכא שגוף החמץ שלו לא בעינן שיהיה ש"פ ועובר בב"י עליו. אבל היכא שגוף החמץ אינו שלו רק שעובר בב"י משום דטוה"נ ממון בזה בעינן שיהא ש"פ דאל"כ אין לו דין ממון ואינו עובר עליו בב"י). והתוס' בגיטין שם ס"ל דהקדש חל על פחות מש"פ רק דהתם במקדיש ידי עבדו מהסתם אין דעת המקדיש רק על ש"פ ולא על פחות מש"פ. וא"כ בודאי קשה הכא שיקדיש בפירוש הטוה"נ שיש לו דחל על פחות מש"פ ג"כ. ומוכח דטעמא דר"א הכא משום הואיל ואי בעי מיתשיל עליה ולק"מ. וליישב קושיא זו לפירש"י ג"כ יבואר אי"ה לפנינו (באות ד'). ודרך אגב אמינא במה שהוכיחו התוס' בגיטין שם דהקדש חל על פחות מש"פ ממתני' דב"מ (דנ"ה ע"א) דתנן חמש פרוטות הן. ואם איתא ליתני שש פרוטות הן דאין הקדש חל על פחות מש"פ. ולכאורה מהוכחה זו עצמה יש לפשוט ספיקן של האחרונים לענין איסור הנאה כמה הוא שיעורו אם שיעור הנאה בפרוטה או דשיעורו בכזית דומיא דאיסור אכילה (וע' תשו' רע"א סי' ק"ץ) דיש לפשוט ממתני' הנ"ל דשיעור הנאה בכזית. דאי שיעורו בפרוטה הל"ל שש פרוטות הן דאיסורי הנאה ג"כ שיעורו בפרוטה אמנם יש לדחות ראיה זו. לפמ"ש הש"ך בנה"כ ביו"ד סי' קל"ג ס"ג. והשיג שם על הט"ז שהקשה ג"כ ממתני' דב"מ הנ"ל. אמאי לא חשיב הך דבפחות מש"פ אינו אוסר בשכר יינ"ס. ובנה"כ הוכיח דבלא"ה תנא ושייר התם. והגמ' בב"מ דפריך וליתני אונאה בפרוטה היינו משום דבההיא מתני' מיירי באונאה וכן הא דפריך מ"ט לא תני מעשר היינו דכיון דתני הקדש הל"ל נמי מעשר כו'. ולפ"ז י"ל הכא דהתוס' בגיטין שם שפיר הוכיחו דכיון דתני התם במתני' דנהנה ש"פ מן ההקדש מעל א"כ הל"ל נמי דאין הקדש חל על פחות מש"פ ג"כ משא"כ לענין איסור הנאה ליכא לאוכוחי ממתני' דהתם דבזה לא מיירי שם ותנא ושייר כנ"ל. ועוי"ל בע"א דמכאן יהיה ראיה להרמב"ם שפסק דאין לוקין על הנאה באה"נ. ולפי מה דאיתא בירושלמי רפ"ו דתרומות דמודה ר"ל באיסורי הנאה דח"ש אסור מה"ת. וי"ל דזהו אף לענין איסור הנאה שבו ג"כ ח"ש אסור מה"ת. וא"כ אין נ"מ באיסור הנאה בין שיעור פרוטה לפחות מכשיעור דג"כ אסור מה"ת ומלקות ליכא אף בשיעור שלם ומש"ה לא תנא ליה במתני' דב"מ שם. וא"ל ועוד יש לבאר בזה דלכאורה קשה במתני' דלמה לא אמרו תקנתא אחריתי דתנן בנדרים (דפ"ג ע"ב) קונם כהנים ולוים נהנין לי יטלו בע"כ. ומסיק רבא התם (דף פ"ה ע"א) דה"ט דיטלו בע"כ (אף למ"ד טוה"נ ממון משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דאתי למיסרה עלייהו שוייה עפרא בעלמא. וא"כ הכא בעיסה שנטמאה ביו"ט הא מצי לאסור הנאתו על כל הכהנים (או לאסור העיסה בקונם על הכהנים) ויהיה הדין בזה שיטלו הכהנים בע"כ את החלה וממילא לית ליה שום טוה"נ כלל ואינו עובר בב"י. (ומיהו קושיא זו ג"כ היא רק לפירש"י הנ"ל דלמסקנא נמי טעמא דר"א הכא דעובר בב"י משום דטוה"נ ממון. אבל לדברי הרי"ף דלמסקנא טעמא דר"א משום דא"ב מיתשיל כו' לק"מ. ומתחלה דסבר הגמרא דפליגי אי טוה"נ ממון י"ל דלא הוה סבר כרבא בנדרים הנ"ל רק כשינויא דר"ה התם ע"ש). ונראה לומר בזה דמש"ה ל"ל הך תקנתא שיאסור בקונם ויטלו הכהנים בע"כ וכנ"ל, דא"כ יהיה מבטל בזה מ"ע דנתינה לכהן דרמיא עליה מה"ת שהוא יתננה לכהן ואם הכהן יטול החלה בע"כ דידיה בזה לא קיים הוא המ"ע המוטלת עליו לעשותה ובתשובת ח"ס חיו"ד סי' קל"ב תירצו בכה"ג למ"ד מילה בנכרים כשירה הא דמילה דוחה שבת ולא אמרינן שתיעשה ע"י נכרי דאף שהמילה כשירה בנכרים מ"מ האב לא קיים מ"ע המוטלת עליו כיון דאין שליחות לנכרים ולא נימול הילד בשליחותו. וסברא כזו כבר כתובה בתשו' הרשב"א בדברי השואל סי' שנ"ז לענין הבערת ב"כ בשבת אם נעשה ע"י נכרים דמ"מ לא נקיים אנחנו מ"ע זו. והדברים ק"ו להך דידן דאם הכהן יטול החלה בע"כ דידיה דבודאי לא קיים הוא מ"ע דנתינה המוטלת עליו שיתננה לכהן). אלא דלפ"ז י"ל א"כ מאי מקשה הירושלמי אמתני' ויקדישנה וישליכנה לאשפה כו'. הא בזה ג"כ יבטל המ"ע דנתינה לכהן. וי"ל דהירושלמי עדיפא משני דאינו יכול להפקיר כלל דשא"ש. או י"ל דקושית הירושלמי לא שיפקיר את החלה בתורת הפקר רק שיניחנה במקום הפקר לכל כהן שירצה. ומאחר דבלא"ה גוף החלה אינו שלו רק משום הטוה"נ שיש לו ובכה"ג שיניחנה במקום הפקר תו לא יעבור בב"י אם תתחמץ. ומ"מ לא ביטל בזה המ"ע דנתינה לכהן במה שהזמינה לכל כהן שירצה. ומשני הירושלמי משום דאין אדם מפקיר דשא"ש. והיינו כמ"ש האחרונים הנ"ל דאינו יכול להפקיר הטוה"נ שלו וממילא לא מהני אף אם יניחנה במקום הפקר. ובזה יהיה מיושב מה דקשה לכאורה לפירושם תירוץ הירושלמי בזה וכן תירוץ האחרונים דאכתי תיקשי לפי גמ' דידן לשיטת הרי"ף דטעמא דר"א דעובר בב"י משום הואיל ואי בעי מיתשיל. א"כ הדק"ל הכא שיפקירנה מקמי דתחמיץ. ואף שאין אדם מפקיר דשא"ש מ"מ אהני בזה דתו ל"ל כאן שיעבור בב"י משום הואיל ואי בעי מיתשיל עליה ממונו הוא. דהרי אם ישאל על החלה ויהיה חולין למפרע א"כ איגלאי מילתא דשלו היתה מתחלה ויחול אז ההפקר למפרע דשלו הפקיר וממילא אינו עובר בב"י כלל בכה"ג. אמנם לפי הנ"ל ניחא. דלהפקיר לגמרי את החלה זה א"א משום שבזה יבטל המ"ע דנתינה לכהן כנ"ל. ורק במה שיזמין אותה במקום הפקר לכל כהן שירצה כנ"ל וא"כ שפיר עובר בב"י הואיל ואי בעי מיתשיל עליה ממונו הוא שאם ישאל עליו ויהיה חולין למפרע א"כ הרי מעולם לא הפקירה כדין הפקר גמור והוי שלו. אלא דקושיא זו בלא"ה י"ל בכמה אופנים. ואין להאריך. והנה מדברינו אלה יצא לנו נ"מ לדינא בין שיטת רש"י ובין שיטת הרי"ף וסיעתו. במי שכבר אסר הנאתו בקונם על כל הכהנים. דלשיטת רש"י דטעמא דר"א הכא דעובר בב"י הוא משום דטוה"נ ממון. וא"כ בכה"ג דלית ליה טוה"נ כלל ר"א נמי מודה דאם נטמאת עיסתו בפסח דמפרשתה