תורת חסד רלז

קודם קריאת שם. ושפיר מוכיח רמב"ח דר' יהושע כר"ח דלית ליה הואיל. ואין מכאן סתירה ע"ד התוס' דכל היכא דאפשר בלא הואיל אין לעשות ע"י הואיל והיינו מדרבנן, אמנם לגירסת רש"י בסוף הסוגיא הנ"ל שכתב שם דברישא דשמעתא נמי ל"ג הואיל ואי בעי מיתשיל כו'. לפ"ז מוכח מכאן דלא כד' התוס' הנ"ל אלא דשרי לעשות ע"י הואיל אף היכא דאפשר לעשות בלא הואיל. ובעיקר ד"ז נראה שזה תליא בהך סברא. דלהסוברים בפירוש הגמ' (ודבריהם יובאו לקמן אות ד') דר"א מתיר לאפות. מטעם הואיל היינו רק דמש"ה נפקע האיסור דאורייתא אבל מ"מ אכתי יש איסור מדרבנן. וכמו באופה מיו"ט לחול דאמרינן הואיל ומ"מ מדרבנן אסור לאפות מיו"ט לחול. רק דר"א מתיר כאן לאפות לכתחלה דלא העמידו איסור דבריהם שלא יבא עי"ז לידי ב"י דאורייתא. לפ"ז ממילא כל היכא שאפשר לעשות בלא הואיל אין לעשות ע"י הואיל. דלמה יעבור על איסור דרבנן בחנם. משא"כ לפי מה שנבאר לקמן (באות ד') דהואיל דמתני' עדיף טפי ובכה"ג ליכא אף שום איסור דרבנן כלל. ושרי לאפות לכתחלה. ממילא הוי זה היתר גמור אף היכא שאפשר לעשות בלא הואיל. ובירושלמי בסוגיין איתא הכי מתני' ביו"ט של פסח הא בעצרת ובחג מותר ר' יוסי בר בון כו' אפילו בעצרת ובחג אסור ע"ש כל מלאכה לא יעשה בהם. (והק"ע פירש הך ירושלמי דקאי אברייתא דלשה מעיו"ט אסור לטלטלה ויותר נראה כפי' הפ"מ שמפרש הך ירושלמי דקאי אמתני' דשרי להפריש חלה מעיסה טמאה ביו"ט. וקאמר ר"י בר בון דה"נ בעצרת ובחג ג"כ לא יקרא לה שם עד שתאפה ע"ש. וגם מקודם בהא דאמר שמואל אחוי דר' ברכיה תיפתר כו'). ואם נפרש כן בירושלמי דביו"ט של עצרת וחג ג"כ שרי לאפות קודם קריאת שם ממילא מוכח דשרי לעשות ע"י הואיל אף דיכול לעשות בלא הואיל להיות מפרשתה ומנחתה עד הערב. (ויש לדחות קצת לפי שיטת הירושלמי שם). ובש"א שם הביא ראיה לפי פירש"י דטעמא דר"א במתני' דעובר בב"י הוא משום דס"ל דטוה"נ ממון. א"כ הא דברייתא אמר רבי הלכה כר"א היינו ע"כ לא מטעמא דר"א דהא רבי ס"ל דטוה"נ אינה ממון כדאיתא בקידושין (דנ"ח ע"ב) רק דרבי מתיר ג"כ לאפות קודם קריאת שם מחמת הואיל אע"ג דאפשר לעשות בלא הואיל לדידיה. וממילא הה"נ לשאר יו"ט ג"כ דאע"ג דאפשר לעשות בלא הואיל מ"מ שרי לאפות קודם קריאת שם ע"י הואיל. עכ"ד הש"א שם. ואין ראיה זו מוכרחת. מלבד די"ל דבלא"ה לק"מ מהא דרבי סבר טוה"נ א"מ בקידושין שם. וכמ"ש הש"א גופיה (בסי' ע"ז). וכ"כ בפ"י בפסחים (דמ"ו ע"ב) ע"ש. ועוד אפשר לחלק ולומר דאף למ"ד דס"ל טוה"נ א"מ ואינו עובר עליו בב"י. מ"מ ביו"ט של פסח לא חשיב זה כ"כ אפשר לעשות בלא הואיל להיות מפרשתה ומנחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה. דמ"מ בזה תיאסר החלה בהנאה. ומש"ה שרי לאפות קודם קריאת שם ע"י הואיל שלא יביא את החלה לידי איסור הנאה. משא"כ בשאר יו"ט דליכא איסור חמץ ושפיר חשיב אפשר בלא הואיל להיות מפרשתה ומנחתה כו'. ובזה יהיה נדחה ג"כ הראיה מד' רש"י שכתב לעיל. וקצת תימה על הש"א שלא הביא דברי הירושלמי הנ"ל, (ואולי היה מפרש כפי' הק"ע הנ"ל), וע' בש"ע או"ח סי' תק"ו ס"ד. ואין להאריך: והנה שיטת הרי"ף והרא"ש והתוס'. דלפי המסקנא טעמא דר"א הכא דס"ל שעובר בב"י הוא משום הואיל ואי בעי מיתשיל עליה כמבואר בדבריהם. (ובמה שהעיר בתוי"ט מהא דר"א ס"ל בערכין דכ"ג ע"א דאין שאלה בהקדש. כבר ביארו בתשו' הרמ"ע סי' ס"ב וכן בש"ך ח"מ סי' רנ"ה דאע"ג דר"א ס"ל דאין שאלה בהקדש מ"מ בחלה ותרומה מודה דיש שאלה. ע"ש בדבריהם. רק דלכאורה קשה לפמ"ש הרשב"ם במס' ב"ב (דק"כ ע"ב ד"ה שיש) דגלי קרא דילפינן מנדרים להקדשות שיש בהם שאלה. וממילא ה"ה לכל דבר הקדוש במוצא שפתיו כמו תרומות ומעשרות כו'. ע"ש. וא"כ לר"א דס"ל אין שאלה בהקדש מנליה למילף שיש שאלה בתרומה וחלה. ויש ליישב (וע' בט"א בחגיגה ד"ו ע"א ד"ה רא"א). וגם לפמ"ש התוס' בקידושין (דל"ח רע"ב) וי"ל דאיכא למיפרך מה לחדש שכן אינו בשאלה כו'. לפ"ז מוכח ג"כ ממתני' דהתם (דל"ז רע"א) דרא"א אף החדש דסובר ר"א דתרומה ומעשר ישנם בשאלה כו'. ובמ"א הבאתי עוד כמה ראיות). ולכאורה יש להוכיח כד' הרי"ף והרא"ש והתוספות דלמסקנא טעמא דר"א הכא שעובר בב"י הוא משום הואיל ואי בעי מיתשיל עליה ולא משום דס"ל טוה"נ ממון. דהנה ידוע קושיית האחרונים במתני' דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט. דלמה לא אמרו תקנתא שיבטל מקמי דתחמיץ (וכמו שאמרו תקנה זו בפ"ק ד"ז ע"א) ותירצו בזה שאינו ברשותו לבטלו ולהפקירו כיון שאינו שלו ואין לו בו רק הטוה"נ כו'. וכ"כ ג"כ בספר הכלבו בהך מתני' וז"ל שם, ולבטלה קודם שתחמיץ א"א לפי שאינה שלו. עכ"ל. (ואף שהכלבו גופיה בפסחים מביא בסתימות ד' הגאון דלחמץ ידוע לא מהני ביטול אין זה סותר לדהכא וק"ל). ואמנם כבר קדמם בירושלמי בקושייתם ותירוצם. דאמר התם בירושלמי ויקדישנה וישליכנה לאשפה (היינו שתעשה הפקר וכפירוש הפ"מ) ומשני אין אדם מפקיר דבר שאינו שלו. אלא דבעיקרא דמילתא דמוכח כאן דלא מצי להפקיר את הטוה"נ שיש לו בו. הנה בספר מק"ח הקשה מהא דמבואר במתני' דערכין (דכ"ח סע"ב) דיכול להקדיש ולהחרים הטוה"נ שיש לו בקדשים. וא"כ מכש"כ שיכול להפקיר ולבטל. מיהו זה לא קשיא כ"כ דמבואר בתוס' תמורה (דל"ב ע"ב) דהקדש עילוי אינו אלא חוב מגזה"כ ואינו חל כלל על גוף הבהמה מדאורייתא (ע"ש בתוס' ד"ה וקאמר ובד"ה גופא). וא"כ י"ל דלא מצי להקנותו וכן לא מצי להפקירו במה שגוף הדבר אינו שלו. ואף דבפ"ק דב"מ (די"א ע"ב) לכאורה מבואר דמצי להקנות לחבירו הטוה"נ שיש לו. מ"מ בתשו' מהרי"ט (חי"ד סי' ה') דחה זה ומסיק דטוה"נ שיש לו לא מצי רק להקדישו וזהו מגזה"כ. ע"ש בדבריו. אך עדיין קשה הכא במתני' דכיצד מפרישין כו'. דהא יש תקנתא הכא שיקדיש הטוה"נ שיש לו כל מה שיוכל ליהנות דהא הקדש בודאי חל על הטוה"נ שלו. ושוב לא יעבור עליו בב"י כלל. אמנם לכאורה בפשיטות לק"מ דאסור להקדיש ביו"ט משום שבות דאין מקדישין בשבת ויו"ט. מיהו לפמ"ש המפרשים בהא דר"א מתיר לכתחלה לאפות ביו"ט מטעם הואיל. אף דלמ"ד דאית ליה הואיל מ"מ זהו רק לענין איסור דאורייתא אבל מ"מ מדרבנן אסור, (שהרי לכ"ע אסור לאפות מיו"ט לחול מדרבנן עכ"פ וכן מיו"ט לשבת בלא ע"ת. ועי' בב"י סי' תקי"ב) צ"ל כאן שלא העמידו דבריהם באיסור דרבנן במלאכת יו"ט כדי שלא יעבור עליו בב"י. וכ"כ בשעה"מ בפ"ג מה' יו"ט ה"ט. וכ"מ במלחמות להרמב"ן בפסחים. וא"כ הדק"ל שיקדיש הטוה"נ וינצל מאיסור ב"י. ואין סברא לומר שהעמידו כאן דבריהם באיסור דרבנן דאין מקדישין ביו"ט יותר מבשאר איסור דרבנן. ואדרבה מסברא יותר יש להתיר כאן הך תקנתא להקדיש הטוה"נ ביו"ט. דמבואר בפסחים (דס"ו ע"ב) דהך שבות דאין מקדישין ביו"ט לא הוי רק בחובות שאין קבוע להם זמן כו' ע"ש. וכאן יש סברא לומר דהוי כמו חובות הקבוע להם זמן דשרי להקדישן ביו"ט כיון דהכא נמי זמנו עובר שלא יעבור עליו בב"י כו'. ועוד דלפמ"ש