תורת חסד רלו

נוקשה וכ"כ בחולין (דכ"ג ע"ב ד"ה ואי). וקשה תי"ל דבפשוט מוכח כן כנ"ל לפי ד' התוס' גופייהו דס"ל (בדף ל"ה רע"ב) דמ"פ עם מים לא הוי חמץ גמור כו'. ושוב ראיתי בתשו' נו"ב (מ"ק חאו"ח סי' כ"ב) שהקשה לר' יהודה דס"ל דנוקשה מדרבנן היאך משכחת חמץ גמור בכל המנחות דהא בשמן עשויות אלא שמגבלן גם במים. וכמ"ש התוספות במנחות (דנ"ז ע"א ד"ה מנחת נסכים). והוכיח מזה דלר"י מי פירות עם מים הוי חמץ גמור. וג"ז דחוק. אך לכאורה נראה להוכיח מזה דאף להסוברים דמים עם מ"פ הוי חמץ נוקשה מ"מ ברוב מים ומיעוט מ"פ י"ל דלכ"ע הוי חמץ גמור. (וכעין זה כתב המג"א לענין הא דמ"פ עם מים ממהרים להחמיץ דמ"מ בדבר מועט לית לן בה. ע"ש במג"א ר"ס תס"ב). ובסוגיין דחלות תודה דפריך הגמרא ותי"ל דהוי מצה עשירה ומשני ר"ש בר"י רביעית היא ומתחלקת לכמה חלות. והקשה המהרש"א דכיון דלא היה בכמה חלות רק רביעית שמן ע"כ גם מים היה בו וא"כ ה"ל מ"פ עם מים דממהרים יותר להחמיץ ואמאי יוצאין בהם בפסח אם עשאן למכור. ותירץ המהרש"א משום דכהנים זריזים הם כדאמרינן לעיל גבי פושרין. ועוד תירץ משום דרביעית שמן לכמה חלות הוי דבר מועט ואינו ממהר להחמיץ בשביל זה. והוי כאילו כולו מים עכ"ד המהרש"א. ולדברינו מוכח כן כתירוץ השני של המהרש"א דבכה"ג הוי כאילו כולו מים ומש"ה הוי חמץ גמור ולא חמץ נוקשה דבטיל ליה כח המי פירות לענין זה ואינו פועל כלום. וה"נ בטיל כח המ"פ לענין שלא יהא ממהר להחמיץ ג"כ. ובזה ניחא ג"כ לפמ"ש הרמב"ן להוכיח דהא דילפינן שאין יי"ח ביו"ט א' במצה עשירה היינו ע"כ בתערובת מים. דאי בלא מים תי"ל דאין יי"ח מצה משום שא"צ שימור כיון שאינו בא לידי חימוץ כו'. ולכאורה לפ"ז קשה לפ"ד הסוברים דמ"פ עם מים הוי חמ"נ א"כ תיקשי למ"ד נוקשה דרבנן למה לי קרא למעט מצה עשירה תי"ל שאין יי"ח בה משום שא"צ שימור שאינו בא לידי חימוץ מדאורייתא. (ודוחק לומר שזה גופא תליא בפלוגתא דתנאי אי חמ"נ הוי דאורייתא דלמ"ד חמ"נ דרבנן יהיה מוכרח דמ"פ עם מים הוי חמץ גמור כו'). ולפי הנ"ל א"ש דאיצטריך קרא למעט מצה עשירה בכה"ג שיש בתערובת רוב מים נגד המי פירות דשפיר בא לידי חמץ גמור וצריך שימור ומ"מ חשיב מצה עשירה ואין יוצאין בה אע"פ שהמ"פ הוא מיעוט אא"כ הוי מעט דמעט, כמו בחלות תודה דרביעית שמן לכמה חלות כו'. דאז לא הוי מצה עשירה ג"כ. וכמ"ש כן להדיא המג"א סי' תע"א סק"ה ע"ש. וכנראה שהמג"א לא ראה דברי הרמב"ן הנ"ל. וכן מוכח לעיל בפ"ק דחמץ דחלות תודה הוי חמץ גמור. וכן מבואר מהא דאיתא בירושלמי פ"ב דפסחים סוף ה"א דבעי בחלות תודה שנעשו נותר (אם הוא בשריפה כדין נותר או השבתתו בכל דבר כדין חמץ). ופשיט התם דאם נעשו נותר משהגיע לעת הביעור אתה מבערן בכל דבר כדין חמץ. ומזה מוכח דחלות תודה הוי חמץ גמור דאי הוה חמץ נוקשה א"כ למ"ד ח"נ דרבנן פשיטא דמשום הך דרבנן לא פקע מצות שריפה דנותר שהוא מה"ת. אלא דאף למ"ד חמץ נוקשה דאורייתא מ"מ לענין ביעור הוי מדרבנן לד' התוס' וסיעתם. וע"כ דהוי חמץ גמור. רק דקצת י"ל דבחלות תודה דוקא דהמ"פ הוי מעט מן המעט הוי חמץ גמור. אבל ממ"ש לעיל מוכח דכל שהמים הוי יותר מהמ"פ הוי חמץ גמור. וכן נראה לדינא ואכמ"ל סימן מד דפסחים דמ"ו סע"א כיצד מפרישין חלה א מתני' דפסחים דמ"ו סע"א כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה כו'. ובגמרא לימא בטובת הנאה קמיפלגי דר"א סבר טוה"נ ממון ור"י סבר טוה"נ אינה ממון. לא דכ"ע סברי טוה"נ אינה ממון והכא בהואיל קמיפלגי דר"א סבר אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עליה ממוניה הוא. ור"י סבר לא אמרינן הואיל. הנה כל הפוסקים פסקו כאן כר"א. רק דצריך לבאר טעמיה דר"א ומזה יהיה כמה נ"מ לדינא. דהנה רש"י בסוף הסוגיא (דמ"ח ע"א ד"ה אבל הכא) כתב דאין לומר הואיל בדבר שאינו שלו משום דאי בעי מייתי ליה ברשותיה דא"כ בהקדש נמי נימא הואיל ואי בעי פריק ליה והוי דידיה, (ולא ס"ל לחלק בזה כד' התוס' דמ"ו ע"ב ד"ה הואיל) וע"כ כתב רש"י שם דאף ברישא דשמעתא נמי לא גרסינן כלל הואיל ואי בעי מיתשיל עליה אלא הכי גרסינן ר"א סבר אמרינן הואיל וה"פ דשרי לאפותה משום הואיל דכל חדא וחדא חזיא ליה. עכ"ד רש"י. ולפ"ז הא דבברייתא א"ל ר"א לר"י לדבריך הרי הוא עובר בב"י. ע"כ דטעמא דר"א הכא דעובר בב"י הוא משום דס"ל טוה"נ ממון ולא משום הואיל ואי בעי מיתשיל כו'. וכ"כ רש"י שם אח"כ בהדיא (בד"ה אהדר) דטעמיה דר"א שעובר בב"י הוא משום דס"ל טוה"נ ממון ובתחלת הסוגיא דדחי הגמרא לא דכ"ע טוה"נ אינו ממון והכא בהואיל קמיפלגי. אכתי לא הוה שמיע להגמ' מהך ברייתא דאמר ר"א דעובר בב"י הכא. ורק דר"א מתיר לאפות קודם קריאת שם משום הואיל דכל חדא חזיא ליה כו'. אע"ג דאינו עובר בב"י לפום סברא דהשתא. ולפ"ז מוכח לדינא דרש"י חולק על ד' התוס' מ"ש בתחלת הסוגיא (דמ"ו ע"ב ד"ה הואיל) דכל כמה דאפשר למיעבד בלא הואיל אין לעשות ע"י הואיל. וקצת מבואר כן ברש"י גופיה שם (ד"ה לא). דרש"י כ"כ בתחלת הסוגיא לפי גירסתנו דר"א סבר הואיל ואי בעי מיתשיל עליה ומש"ה עובר בב"י ולפ"ז מוכח כנ"ל. משא"כ לפמ"ש בסוף הסוגיא דלא גרסינן כלל ברישא דשמעתא הואיל ואי בעי מיתשיל עליה דהך הואיל לא אמרינן כלל כנ"ל. א"כ אדרבה מוכח איפכא. מהא דדחי הגמ' דכ"ע סברי טוה"נ אינה ממון ומ"מ ר"א מתיר לאפות מטעם הואיל, אף דלפום סברא דהשתא ר"א נמי ס"ל טוה"נ אינה ממון ואינו עובר עליו בב"י כלל וא"כ אפשר לעשות בלא הואיל להיות מפרשתה ומנחתה עד הערב. ומ"מ שרי לאפותה ע"י הואיל. ולכאורה יש להוכיח כן. דלשיטת התוס' דכל היכא דאפשר לעשות בלא הואיל אין לעשות ע"י הואיל קשה מהא דבסוף הסוגיא אמר רמב"ח הא דר"ח ורבה מחלוקת דר"א ור"י היא דר"א סבר אמרינן הואיל ור"י סבר לא אמרינן הואיל, (ומוכח שם דהיינו מהא דר"י אינו מתיר לאפות משום הואיל דכל חדא חזיא ליה כמבואר להדיא אח"כ בתשובת רב שישא בר אידי ע"ש). והשתא מנליה להוכיח כן. דילמא ר' יהושע נמי ס"ל דאמרינן הואיל רק דהכא אינו מתיר לאפות ע"י הואיל כיון דאפשר להיות מפרשתה ומנחתה עד הערב לדידיה דאינו עובר בב"י. אלא מוכח דלמ"ד אמרינן הואיל הוי זה היתר אף היכא שאפשר לעשות בלא הואיל. ומצאתי בשאגת אריה (סי' ס"ג) שהקשה כן ע"ד התוס'. ותירץ שם דהא דמוכיח רמב"ח מדר' יהושע דלית ליה הואיל אברייתא סמיך דא"ל ר"י לר"א לדבריך הרי הוא עובר משום ל"ת כל מלאכה כו'. ומשמע דמה"ת ל"ל הואיל אמנם יותר י"ל דממתני' גופה מוכח דר' יהושע מה"ת לית ליה הואיל. דבירושלמי פריך מיחלפא שיטתיה דר' יהושע תמן הוא אמר מותר להערים (בברייתא דאו"ב שנפלו לבור כו' והובא בגמ' דידן בשבת דקי"ז ע"ב, ובביצה דל"ז ע"א) והכא הוא אמר אסור להערים. ומשני תמן שבות וכאן חיוב כו' א"כ מוכח דלר' יהושע מדאורייתא אסור לאפות כאן