תורת חסד רלה

דמוכח מפלוגתא דר"מ ור"י גבי עושה סוכתו ע"ג בהמה דתרווייהו ס"ל דסוכה הראויה לז' בעינן וכנ"ל. וא"כ היאך פליג בזה רבה למימר דלא כר"מ ודלא כר"י. דהא לק"מ. משום דבסוכה (דכ"ז ע"ב) מבואר דר"א וחכמים פליגי בזה אי בעינן סוכה הראויה לז' וקיי"ל כרבנן שם דאמרו ה"ק רחמנא עשה סוכה בחג ע"ש. וה"נ י"ל דר"מ בסוכה שם מכשיר בסוכה ע"ג בהמה איהו נמי ס"ל דא"צ כלל שתהא הסוכה ראויה לז'. והא דמפרש הגמרא שם טעמא דר"מ משום דמדאורייתא מיחזא חזי ורבנן הוא דגזרי בה היינו לרווחא דמילתא כי היכי דלא תיקשי לרב יוסף דס"ל להלכה הך דרשא דראויה לז' בעינן. והתם קיי"ל כר"מ דסוכה ע"ג בהמה כשירה. אבל לרבה י"ל דר"מ נמי ס"ל דא"צ כלל סוכה הראויה לז'. ובזה ניחא פירש"י בסוטה דכ"ד ע"א בהא דסבר ר"מ התם דמעוברת חבירו ומינקת חבירו לא שותות ולא נוטלות כתובה. דפירש"י דטעמא משום שאינה ראויה לקיימה. ולפ"ז מוכח דר"מ ס"ל דגם משום איסור דרבנן חשיב אינו ראוי מה"ת. והכא בסוכה ע"ג בהמה סבר ר"מ גופיה דכיון דמדאורייתא חזיא ורבנן הוא דגזרי בה לא חשיב משום זה סוכה שאינה ראויה לז' מה"ת. ולהנ"ל ניחא דפירש"י בסוטה שם א"ש אליבא דרבה דקיי"ל כוותיה דלדידיה טעמא דר"מ משום דס"ל כרבנן דר"א דא"צ כלל סוכה הראויה לז' כנ"ל. ולעולם איסור דרבנן חשיב אינו ראוי מה"ת לדידיה. (ואליבא דרב יוסף לא מפרש במתני' דסוטה כפירש"י דטעמא דר"מ משום שאינה ראויה לקיימה. רק כפי' הרמב"ם בפירוש המשנה. ע"ש). מיהו בלא"ה נמי לא קשיא מדר"מ דסוטה שם אדר"מ דסוכה כלל. דהתם בסוטה הא דבאינה ראויה לקיימה אינה שותה זהו סיבה עצמית שאינה שותה מאחר שאינה ראויה לקיימה ולמה תשתה כיון שלא יהיה עי"ז היתר לבעלה לקיימה. מש"ה גם אם אינה ראויה לקיימה מדרבנן אינה שותה מה"ט. משא"כ גבי סוכה שזהו רק תנאי מתנאי המצוה שהתורה הצריכה שתהא ראויה לז' וכל דמדאורייתא חזיא אין איסור דרבנן מעכב בזה. והחילוק מבואר. מיהו לקושטא דמילתא כל זה אינו מוכרח. די"ל דמעולם לא פליג רבה אהך דרשא דדרשינן דצריך שתהא סוכה הראויה לז'. (ואף לרבנן דר"א בסוכה (דכ"ז) הנ"ל דס"ל דעושין סוכה בחוש"מ. מ"מ י"ל דאינהו ג"כ לא פליגי בעיקר דבר זה שאם הסוכה מתחלה אינה ראויה לז' פסולה. ודוקא התם פליגי משום דהסוכה בעצמותה ראויה לז' רק שכבר עברו איזה ימים מהז'. ובמ"א הארכתי בזה). ומ"מ שפיר איתיביה אביי לרבה מברייתא דדופן סוכה כו' דנימא מיגו דהוי דופן לענין שבת הוי דופן לענין סוכה. דהא את הוא דאמרת סיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי כשר. וע"כ דבכה"ג לא חשיב זה סוכה שאינה ראויה לז'. משום דבשבת יש לו דין דופן והוי סוכה של ג' דפנות שזהו הכשר סוכה לכל הז'. ואף שבסוכה זו אחר שבת לית ליה דין דופן כיון דאין כאן מיגו. זהו הוי כמו עושה סוכה של ג' דפנות ואח"כ נסתר דופן א' מהם. דמ"מ בעוד ישנו לדופן הרי זה שם ג' דפנות שזה הכשר סוכה לכל הז'. והארכנו בזה במ"א. וגם יישבתי שם באופן אחר. וכאן אין להאריך יותר: ובעיקר פירש"י ותוס' דרבה ורב יוסף פליגי כאן בששימר לשם שניהם לשם מצה ולשם תודה כנ"ל. אין להקשות בזה ממ"ש הראב"ד בפ"ז מהלכות פרה אדומה ה"ג. דא"א לכוין דעתו לשני דברים כאחד. ומש"ה במילא מי חטאת לשניהם כא' שניהם פסולים משום היסח הדעת כיון שא"א לכוין שני דברים כאחד וא"א בלי היסח הדעת באחד משניהם יעו"ש. והיאך אמרינן הכא דיכול להיות השימור לשם שני דברים כא'. דפשוט שיש לחלק בין שימור דהתם שהיסח הדעת פוסל בה וצריך שלא יסיח דעתו אפילו שעה אחת. ובין שימור דהכא שעיקרו במעשה לשומרה מחימוץ. רק מה דילפינן מקרא שיהא השימור לשם מצה י"ל שזהו רק בתחלת העשייה. וכמו דקיי"ל כן כל היכא דצריך לשמה דסגי רק בהתחלת המעשה, (וכדקיי"ל בש"ע או"ח בסי' י"א לענין טוויה לשמה. ובסי' ל"ב ס"ח לענין עיבוד לשמה כו'). וכמו דאמרינן בשבת (דצ"א ע"א) וכן בזבחים (ד"ב ע"ב ודמ"א ע"ב) דכל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה. וכיון שא"צ כוונה מיוחדת לשם מצה רק בהתחלת העשייה שפיר אפשר שיהיה כמו כן בדעתו שיהיה השימור לשם מצה ולשם תודה יחד מאחר שא"צ בזה מחשבה תמידית. ואח"כ כשעושה ומשמרה בסתם הוא ע"ד הראשונה כנ"ל. ובזה ניחא ג"כ מה שחקרו האחרונים במה דאמרינן בזבחים (די"ט סע"א) לענין כהן גדול שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין. והא כיון דילפינן דתפילין אסורין בהיסח הדעת ק"ו מציץ (וכדאיתא ביומא רד"ח, ובשבת די"ב, ובמנחות דל"ו ע"ב). וא"כ היאך היה הכה"ג מניח שניהם ביחד הציץ והתפילין כיון שאסור להסיח דעתו מהציץ וכן אסור להסיח דעתו מהתפילין, וא"א לכוין שני דברים כאחד. וע"כ מסיח דעתו מאחד משני אלו. (ומיהו לשיטת ה"ר יונה דהיסח הדעת שאסור בתפילין היינו רק כשעומד בק"ר ובשחוק אבל כשעומד ביראה ומתעסק לצרכיו אע"פ שהוא עוסק במלאכתו ואין דעתו עליהם ממש אין זה היסח הדעת. לפ"ז פשיטא דלק"מ הכא. רק די"ל לפי ד' הרמב"ן ז"ל שהוכיחו האחרונים דפליג על הר"י וס"ל דאסור להסיח דעתו ממש מהתפילין). אבל באמת אין התחלה לקושיא זו. לפמ"ש בספר ש"א (סי' מ') והכריח שם דאיסור היסח הדעת בתפילין יש לו שיעור בזמן בכדי הילוך ק' אמה יעו"ש. ודבריו מוכרחים דאל"כ היאך אפשר שיתפלל בתפילין ויעסוק בתורה בתפילין ולא יסיח דעתו מהם אף רגע אחד והא א"א לחשוב שתי מחשבות כא'. וע"כ צ"ל אחד משני אלה או דתורה ותפלה לא חשיב היסח הדעת לענין תפילין או משום דהיסח הדעת יש לו שיעור בזמן כנ"ל. וא"כ ה"נ י"ל לענין תפילין וציץ ביחד ובחנם הוקשו בזה: ז ועוד יש לבאר בסוגיין מה דיש להוכיח לדינא לפ"ד הפוסקים הסוברים דמי פירות עם מום הוי חמץ נוקשה דלא תיקשי לדבריהם מהכא דאיצטריך הגמרא למילף מקראי דאין יי"ח מצה בחלות תודה. וכן מהא דתנן במתני' דעשאן למכור בשוק יוצאין בהן. והא לפמ"ש הפר"ח בסי' תס"ב דקיי"ל כהירושלמי בפ"ב דפסחים דיליף מקרא דושמרתם כו' דאין יי"ח מצה ברבוכה. כיון דא"צ שימור מחמץ ושלזה נתכוין המ"מ ע"ש. וכן נראה מדברי הרמב"ן במלחמותיו פ"ב דפסחים (דמגמ' דידן בפסחים דל"ה ע"א דאמרינן א"ק ל"ת עליו חמץ ז"י תאכל עליו מצות. דברים הבאים לידי חימוץ אדם יי"ח בפסח כו'. היה י"ל כעין מ"ש המג"א ר"ס תנ"ד דרחמנא קפיד רק על אותן מינין שאין יכולין לבא לידי חימוץ כו' משא"כ בעיסה שנילושה במי פירות שהיתה ראויה לחימוץ אם לשה במים כו'). והשתא למ"ד לקמן דס"ל דחמץ נוקשה דרבנן. א"כ בחלות תודה דאיכא נמי שמן והוי מים עם מי פירות דהוי חמץ נוקשה לדידיה מדאורייתא אין עיסה זו צריכה שימור מחמץ וממילא אין יוצאין בה י"ח מצה. והיאך אמרינן בחלות תודה שעשאן למכור בשוק דיי"ח מצה. אלא דלפ"ז תיקשי בלא"ה במנחות גופייהו וכן בחמץ דלחמי תודה אטו נימא דלא משכחת חמץ גמור רק חמץ נוקשה דהוי מי פירות עם מים. וע' במנחות דנ"ג ע"א שיאור דמאן כו' ובתוס' שם דנ"ד ע"א ע"ש. והתוס' בפסחים (דמ"ג ע"א ד"ה מאן) כתבו דאיכא שום קרא לענין מנחות דמרבינן מיניה חמץ