תורת חסד רלד

דלמה לא נימא ג"כ דעשה דאכילת מצה ידחה לל"ת דטבל ואין כאן מהב"ע. (ועם כי בזה י"ל כתירוץ הירושלמי דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור. מ"מ הא חזינן דהירושלמי גופיה לא הקשה כן כלל על מתני' דפסחים שידחה עשה לל"ת. וגם רש"י והר"ן לא הזכירו כאן שום טעם למה לא ידחה עשה לל"ת וה"ל לפרש סברת הירושלמי בזה). אך השאגת אריה סי' צ"ו כתבו לתרץ דהא דאין יי"ח במצה של טבל ולא אמרינן שידחה עשה לל"ת היינו משום דטבל חמור שחייבין עליו מיתה בידי שמים ולא נדחה מפני העשה. וכמו דאמרו ביבמות (ד"ג סע"ב וד"ח ע"א) דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ה"נ אינו דוחה ל"ת שיש בו מיתה בידי שמים. מיהו עדיין אין יישוב זה מוסכם. לפמ"ש הר"ש מקינון בס' הכריתות וכ"כ המהרש"ל ביבמות (ד"ד ע"א ברש"י) דפליגי בזה אמוראי ושלפי המסקנא עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת זולת רבא שחולק ע"ז. וא"כ למ"ד דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת כש"כ שדוחה לל"ת שיש בו מיתה בידי שמים דכרת חמור ממיתה בידי שמים כדאיתא בפסחים (דל"ב סע"ב) ובשבת (דכ"ה ע"ב) וביבמות (דע"ג ע"ב) ובכריתות (דכ"ג ע"ב) וש"ד. וא"כ הדק"ל. אמנם לפי דברינו הנ"ל ניחא דשפיר אמרינן דבמצה של טבל לא יצא מחמת דהוי מהב"ע. ול"ל בזה שידחה עשה דאכילת מצה לל"ת דטבל ואין כאן עבירה. דז"א. דאי משום דחיית עשה לל"ת אתינן עלה א"כ תו הוי לה מצה שאינה ראויה לז' דלא יצא. דהא אח"כ ליכא עשה ונשאר הל"ת לחודיה. משא"כ לענין ל"ת דחדש שפיר מקשה הירושלמי שידחה עשה לל"ת ואין כאן עבירה כלל ומ"מ הוי שפיר מצה הראויה לז' כמו שביארנו לעיל. אך י"ל באופן אחר על קושיא זו בהא דאין יוצאין במצה של טבל משום מהב"ע ולא אמרינן שידחה עשה לל"ת למ"ד דס"ל עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וכנ"ל די"ל לפמ"ש התוס' בפסחים (ריש דל"ח) ובסוכה (דל"ה סע"א) שהקשו דתי"ל דאין יוצאין במצה של טבל משום דבעינן מצה שלכם וטבל אינו שלכם כו' ותירץ הר"י שם דמיירי שאכל מצה כ"כ שאם היה נותן תרומה או מעשר ממה שאכל אכתי אכל שיעור מצה וחשיב שפיר שלו. וא"כ ממילא אתי שפיר נמי דאין להתיר לאכול מצה של טבל משום דעשה דוחה ל"ת. דהא בממ"נ. אם יאכל כזית מצומצם לא יצא מחמת דהוי מצה שאינה שלכם ואם יאכל יותר מכזית הרי יעבור בל"ת על היותר מכשיעור דעובר בל"ת בלא קיום העשה. ואין סברא לומר דמשום עשה דוחה ל"ת יהיה לו היתר לאכול יותר מכשיעור עד שיהיה אכילת כזית משלו אע"פ שעובר בל"ת בחנם במה שאוכל זה שאינה שלו. (שוב ראיתי בש"א סי' צ"ז שכ' כעין זה ומאחר שאין לו כאן היתר לכתחלה לאכול מצה של טבל משום דעשה דוחה ל"ת וכמבואר. ממילא בדיעבד נמי לא יצא מחמת דהוי מהב"ע. ומלבד זה י"ל באופן אחר. דהא קיי"ל דאין עשה דוחה לל"ת במקום שיכול לקיים שניהם וא"כ הכא דמיירי שאכל יותר מכזית בכדי שאחר הפרשת תרומה ומעשר שבו ישאר כזית משלכם. א"כ היה אפשר לקיים שניהם שיפריש התרומה והמעשר ואח"כ יאכל ואם לא הפריש ואכל טבל יותר מכזית ה"ל מהב"ע דלא יצא. (והתוס' סוכה (ד"ל ע"א סד"ה משום) שהקשו, דתי"ל דאין יוצאין במצה של טבל משום מהב"ע. והאחרונים פילפלו שם על דבריהם דהרי אפשר שיפריש תרומה כל שהוא דסגי מה"ת בחטה אחת כו' ויאכלנו כולו דלא יאכל רק ח"ש מתרומה או שיערב המשהו תרומה בתוכו ויבטלנו ברוב כו'. וכל שלא עשה כן מש"ה הוי ליה מהב"ע. וע' מזה בתשובת ח"ס חא"ח סי' קל"ז. ויש לפקפק על דבריהם דאדרבה לפמ"ש התוס' מקודם דליכא פסול מהב"ע אא"כ שמחמת העבירה באה המצוה וא"א לעשות המצוה אי לאו העבירה כו'. וא"כ אדרבה כאן שהיה אפשר לו לצאת י"ח מצה בלא העבירה עפ"י האופנים הנ"ל א"כ אף אם לא עשה כן ואכל באיסור י"ל דאין לפסול המצוה מחמת מהב"ע כו'). והנה במה שהאריך הש"א שם דבטבל שלא ניטל ממנו תרומה ומעשר ראשון דחייב מיתה ל"ל בזה עשה דוחה ל"ת משא"כ בטבל שלא ניטל ממנו מעשר עני או מעשר שני שאינו חייב מיתה כמבואר מדברי הרמב"ם (פ"ו מה' מ"א ה"כ). יש לתמוה שלא הביא דברי הירושלמי שהביא הר"ש בפ"ד דדמאי משנה ג'. דאף בטבל למעשר עני ג"כ חייב מיתה ע"ש. והתוס' ביבמות (דפ"ו ע"א ד"ה אי) נראה כמסופקין בזה אם חייבין מיתה על טבל של מעשר עני ע"ש. ומה שיש לפלפל כאן אי שייך עשה דוחה ל"ת במצה של טבל או חדש כיון דח"ש אסור מה"ת ולענין מצה יש סוברין דבפחות מכזית עדיין ליכא שום מצוה (וע' בת"י ביומא דל"ט סע"א). אם לא שיבלע כל הכזית מצה כאחד וי"ל בזה ג"כ מפלוגתת הר"ן וה"ר יוסף שבנ"י פ"ב דב"מ אי בכה"ג חשיב זה בעידנא דמיעקר כו'. ובתוס' ב"ב די"ג ע"א ויש להשיב ע"ז. וגם מה שי"ל בזה לענין ספיקו של המל"מ לענין מ"ע אם יוצאין שלא כדרך הנאתן כו'. כ"ז אכמ"ל. ואין עסקנו כעת בזה. ובמ"א יבואר אי"ה. רק עוד יש להעיר קצת בעיקר הקושיא על הירושלמי שמקשה למה לא אכלו מצה מחדש דעשה דוחה ל"ת דהא הוי מצה שאינה ראויה לז' וכנ"ל. די"ל דהא דממעטינן מצה שאינה נאכלת לז' דאין יוצאין בה היינו רק בכה"ג דמיירי הגמרא שם בפסחים (דל"ח רע"ב) משום דמתחלה עביד לה לשם מצה של זבח ולא של פסח וכדפירש"י שם. אבל היכא דעביד לה מתחלה לשם מצה של פסח הנאכלת כל ז' רק דאיסורא רביע עלה מלאכלה אח"כ, י"ל דלא נתמעט מהכא. וממילא אין לפסול מה"ת במצה של חדש ולא במצה של טבל דבכה"ג ליכא מיעוטא. ואין להאריך: ה עוד יש להעיר בענין זה מהא דאיתא בסוכה (ד"ז ע"א) דאמר רבא וכן לשבת מיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן לענין שבת. איתביה אביי כו' אי הכי ליתני נמי יתירה סוכה דעלמא מסוכה דשבת כו'. וקשה מאי מקשה הגמרא הא מוכח לקמן בפ"ב דסוכה (דכ"ג ע"א) דפליגי ר"מ ור"י בעושה סוכתו ע"ג בהמה דר"י פוסל משום דסוכה שאינה ראויה לז' לא שמה סוכה ור"מ הא נמי מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דגזרי בזה. ומוכח דסוכה שאינה ראויה לז' מדאורייתא לכ"ע פסולה. א"כ הכא אם נימא מיגו דהוי דופן לענין שבת הוי דופן לענין סוכה הרי היא סוכה שאינה ראויה לז' דהא אחר שבת אין כאן דופן והסוכה פסולה. וכ"פ סברא זו בפמ"ג באו"ח סי' תר"ל דבכה"ג הוי סוכה שאינה ראויה לז'. וא"כ מאי מקשה הגמרא הכא. (וכמדומה לי שעמד בקושיא זו בס' ישועות יעקב באו"ח בה' סוכה. ותירץ ע"ד החידוד. וכעת אינו ת"י). והיה י"ל לפי גירסת הרי"ף והרא"ש בסוכה שם בתחלת הסוגיא דגרסי התם אמר רבה וכן לשבת כו' (ולא אמר רבא כגירסא שלפנינו) וכ"כ שם הפ"י דעיקר הגירסא רבה ע"ש. ולפ"ז כל הסוגיא אזלא להקשות על רבה בהך שמעתתא. וא"כ י"ל דלרבה לשיטתו שפיר מקשה דבסוגיין דפסחים הנ"ל מוכח דרבה לא ס"ל הך דרשא גבי מצה מקרא דשבעת ימים מצות תאכלו דנילף מזה דניבעי מצה הראויה לז' (שזה מוכרח לדברי הנו"ב הנ"ל כמש"ל). וממילא ה"נ לא דרשינן כן גבי סוכה ג"כ בקרא דחג הסוכות תעשה שבעת ימים דנילף מזה דניבעי סוכה הראויה לז'. דמ"ש הך קרא מהך קרא דמצה דכתיב כה"ג ולא דריש כן (מיהו לפמ"ש לעיל אות ד' י"ל זה). ואין להקשות דכיון