תורת חסד רלג

דאין מביאין תודה בע"פ א"כ ר"א כמאן ס"ל. וי"ל דטעמא דר"א דס"ל דאין איסור למעט באכילת קדשים רק בכל הקרבן ולא במקצתו. וכ"ד הכ"מ פ"ו מה' פהמ"ק ה"י). וכבר כתבתי לעיל דבלא"ה נמי אין סברא לאוקמי סתמא דמתני' דחלות תודה ושמעתתי דרבה ורב יוסף וכל הסוגיא הכל אליבא דר"ש דס"ל דמביאין קדשים לבית הפסול דלית הלכתא כוותיה. ואם נפרש במתני' דחלות תודה אין יוצאין בהם בשנשחט עליהם הזבח כדברי הנו"ב הנ"ל. א"א לאוקמי רק בדיעבד אם עבר והביא תודה בי"ד. וזה דוחק כנ"ל. ומוכח כפירש"י והתוס' דמתני' מיירי בשלא נשחט עליהם הזבח וכנ"ל. ואין לדחות דברינו וליישב ד' הנו"ב הנ"ל דמפרש כאן דמיירי בשנשחט הזבח כו'. משום דהנו"ב אזיל לשיטתיה לפמ"ש בצל"ח ביצה שם. דלר"ש דס"ל דחמץ לפני זמנו בלא כלום רק דמ"מ אסור באכילה מה"ת מטעם מ"ע דתשביתו כמ"ש התוס'. ולפ"ז חמץ דלחמי תודה מותר לאכול בע"פ כל היום לר"ש. דז"א. דמ"מ אכתי ממעט באכילתן לענין הלילה. דהא תודה נאכלת ליום ולילה. ובלילה יהיו אסורין משום חמץ. וכדמוכח ג"כ בביצה שם דר"ש לא פליג אהא דאין מביאין תודה בע"פ כנ"ל. וגם אין סברא לאוקמי סתמא דמתני' הכא כר"ש דחמץ לפני זמנו בלא כלום. דכבר סתם לן במתני' כר"י דחמץ לפני זמנו בל"ת כמ"ש הרא"ש בפסחים ואין להאריך יותר: ודע דלכאורה היה יש להוכיח בפשוט מסוגיין דטעמי דרבה ורב יוסף בהא דאין יוצאין בחלות תודה לא אתיא אליבא דר"ש כלל. (ונסתר הה"א שכתבתי לעיל לתרץ דהמה קיימי אליבא דר"ש וכנ"ל). דהא הגמרא פריך בסוגיין ותיפוק ליה דאינן נאכלין בכל מושבות ומשני אמר ר"ל ז"א חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון. ופירש"י דזהו דלא כר"ש דאמר בפ"ק דמגילה דלא קרב בנוב וגבעון דהיינו במה גדולה אלא פסחים וחובות הקבוע להם זמן כו' וא"כ אליבא דר"ש בלא"ה אין יוצאין בחלות תודה משום דאינן נאכלין בכל מושבות לדידיה. אמנם אין זה הוכחה. דמה דפירש"י דאתיא דלא כר"ש היינו רק ברקיקי נזיר דלר"ש אין נזירות קרב בבמה. וס"ל כמ"ד בזבחים (דקי"ז ע"ב) דנזירות חובות נינהו ומש"ה אינו קרב בבמה אבל תודה קריבה בבמה לכ"ע אף לר"ש דהא הוי נידר ונידב כמו עולה ושלמים. וא"כ אכתי היה י"ל דרבה ורב יוסף איצטריכו לטעמייהו דאין יוצאין בחלות תודה דהוי נאכל בכל מושבות אפי' לר"ש. (רק דמלשון הברייתא דקתני יכול יצא אדם י"ח בחלות תודה ורקיקי נזיר ת"ל ושמרתם כו' מזה מוכח דנזירות נמי קרב בבמה ודלא כר"ש). ובירושלמי בסוגיין מוקי הך דרקיקי נזיר בשקרבה חטאתו בשילה ומסיק שם דלא אתא אלא כר"ש דס"ל בנזיר דכיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות יין כו'. ע"ש ובמפרשי הירושלמי. ובש"ק שם הקשה מזה על פירש"י הנ"ל שפי' בגמרא דאתיא דלא כר"ש במגילה הנ"ל. אך מגמרא דידן משמע דלא ס"ל כלל שינויא דהירושלמי בזה. ושפיר פירש"י לפי גמרא דידן. וא"ל: ד והנה לפ"ד רש"י והתוס' דרבה ורב יוסף פליגי בשלא נשחט עליהם הזבח. ופליגי רק היכא דשימור לשם תודה ולשם מצה כנ"ל. לפ"ז י"ל דרבה לא פליג ארב יוסף בעיקר הדרשא מקרא דמצה הנאכלת לז' ימים בעינן. (ומפורש כן בברייתא דמייתי שם הגמרא דתניא כוותיה דרב יוסף). רק דס"ל לרבה דבשימור לשם שניהם ואח"כ לא נשחט הזבח דבכה"ג הוי ליה שפיר מצה הנאכלת לז' דהא באמת מותרת לאכול כל ז'. משא"כ אם נימא דרבה ורב יוסף פליגי בנשחט עליהם הזבח וכדברי הנו"ב הנ"ל. א"כ בהכרח לומר דרבה פליג בעיקר הדרשא דרב יוסף וס"ל דא"צ כלל מצה הראויה לז' ויוצאין בחלות תודה שנשחט עליהן הזבח אע"ג דנאכלין רק ליום אחד ולכאורה היה יש להביא ראיה מזה לדברי הנו"ב הנ"ל. ממ"ש התוס' בקידושין (דל"ח ע"א) בשם הירושלמי דמקשה למה לא אכלו מצה מחדש ויבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש. ע"ש מה שתירצו. ומקשים העולם על הירושלמי דמאי קושיא כיון דבעינן מצה הראויה לז' וא"כ בחדש כיון שההיתר בזה רק מטעם עשה דוחה ל"ת שזהו רק בכזית ראשון ואח"כ תו ליכא עשה ושוב אסור לאכול מצה זו משום הל"ת. וא"כ ה"ל מצה שאינה ראויה לז' ולא יי"ח בכזית ראשון ג"כ. (וביותר קשה ע"ד הריטב"א בקידושין שכתב בשם התוס' דבאמת אכלו כזית ראשון מחדש ויצאו בו י"ח מצה מה"ט. והא הוי מצה שאינה ראויה לז' כנ"ל). אך אם נימא כדברי הנו"ב הנ"ל דלפ"ז מוכח דיש בזה פלוגתא אי בעינן כלל מצה הראויה לז'. דרבה פליג על דרשא זו לגמרי כנ"ל. א"כ ניחא הכא. די"ל דהירושלמי נמי ס"ל כרבה בזה בגמרא דידן דא"צ כלל מצה הראויה לז'. ושפיר מקשה הירושלמי. אבל ז"א. דבירושלמי בסוגיין בפ"ב דפסחים מייתי ג"כ הך ברייתא דבעינן מצה הנאכלת לז'. ע"ש. וקושיית העולם הנ"ל בלא"ה לק"מ. מלבד די"ל ע"פ מה שהקשה בס' ט"א בפ"ק דר"ה (די"ג ע"א) אהא דממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול אמאי לא אכלו מעיקרא הא אפי' דבר טמא אישתרי להו בז' שכבשו כדאיתא בפ"ק דחולין (די"ז סע"א) וכש"כ איסור חדש. רק לפ"ד הרמב"ם (רפ"ח מה' מלכים) דחלוצי צבא מותר להם לאכול נבילות וטריפות ובשר חזיר וכיוצא בהם אם היו רעבים ולא מצאו מה לאכול אלא מאכלים האסורים כו'. ניחא הכא. דמעיקרא לא אכלו מחדש שהיה להם של היתר. ולפ"ז שפיר מקשה הירושלמי למה לא אכלו מצה מחדש דעשה ידחה לל"ת. ול"ל משום דהוי מצה שאינה ראויה לשבעה. דהא ראויה לז' אם לא ימצאו של היתר דמותרים אז לאכול מחדש ג"כ. וביותר י"ל דהא איתא בגמרא בקידושין שם שהיו מסתפקין ממן שבכליהם עד ט"ז בניסן. רק דלמ"ד מושב לאחר ירושה וישיבה משמע ס"ל בפירושא דקרא דמעיקרא לא הוו צריכי ולא משום שהיה איסור חדש. אמנם למ"ד מושב כ"מ שאתם יושבים משמע ס"ל בפירוש הקרא דמעיקרא לא אכלו שהיה איסור חדש (דאי משום דלא הוו צריכי א"כ מאי קמ"ל קרא. וכמו שהקשו התוס' בר"ה שם). ומש"ה שפיר מקשה הירושלמי למה לא אכלו מצה מחדש דעשה דוחה ל"ת (דבאותו יום עדיין היה להם מן לאכול. ומש"ה היו אסורים בחדש. רק דהכזית מצה יהיו מותרים לאכול משום העשה כנ"ל). ולמחר אחר שיכלה המן בלא"ה יהיה מותר להם חדש דאז הותר להם אפי' קדלי דחזירי וכש"כ חדש וכנ"ל. ובלא"ה היה י"ל כעין זה בפשוט. דהא דאמרינן דבמצה שאינה ראויה לז' אין יי"ח בה בלילה הראשונה. היינו רק אם יש יום אחד מהז' שאין בו היתר אכילה ממצה זו כלל. אבל באכילת חדש דביו"ט הראשון יש היתר לאכילת הכזית משום דעשה דוחה הל"ת. ובששה ימים הנותרים בלא"ה יש היתר מאחר שקרב העומר ביום ב' דפסח והותר החדש לגמרי. וא"כ אין לך אף יום אחד מהז' שאין בו היתר אכילת מצה זו והוי שפיר מצה הראויה לז'. ובזה י"ל בהא דתנן בפסחים (דל"ה ע"א) דאין יוצאין במצה של טבל כו'. ובברייתא שם (סע"ב) דריש ליה מקרא מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ כו' ומוקמינן לה כר"ש דס"ל אין איסור חל על איסור כו'. ומבואר מפירש"י והר"ן דאף לרבנן דר"ש מ"מ אין יי"ח במצה של טבל מטעם דהוי מצוה הבאה בעבירה. והקשו ע"ז האחרונים