תורת חסד רלב

ג ועוד יש להוכיח כפירש"י והתוס' דטעמא דרבה ורב יוסף דאין יוצאין בחלות תודה היינו אף בשלא נשחט עליהם הזבח. וכן מתני' מיירי בשלא נשחט עליהם הזבח. דאי נימא כדברי הנו"ב דבשלא נשחט עליהן הזבח לכ"ע יוצאין בהן ומתני' מיירי בשנשחט עליהן הזבח וכנ"ל א"כ למה איצטריך כלל להני טעמי דרבה ורב יוסף. וגם אף בעשאן למכור בשוק היאך יוצאין בהן. דהא איתא לעיל בפ"ק דפסחים (די"ג ע"ב) דאין מביאין תודה בע"פ משום שאין מביאין קדשים לבית הפסול, (דהחלות חמץ אסור לאוכלן רק עד קודם חצות וממעט זמן אכילתן). וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מה' חגיגה הי"ג. וא"כ הכא בחלות תודה אי מיירי בשנשחט עליהם הזבח ע"כ שהזבח נשחט בי"ג בניסן. וא"כ בליל פסח כבר נפסלו החלות משום נותר ואסור לאוכלן והיאך יי"ח בהם. אם לא נימא דמתני' דהכא מיירי בדיעבד שעבר על איסור זה דהבאת קדשים לבית הפסול ועבר והביא התודה בע"פ. וזה דוחק גדול לאוקמי סתמא דמתני' בהכי. (וכ"כ להדיא במרדכי בספ"ק דפסחים דמתני' דחלות תודה ע"כ מיירי בשאפאן בי"ג ומוכיח מזה דיי"ח במצה שנאפתה קודם ע"פ. וכ"כ בהגמ"יי בפ"ו מהל' חו"מ בהל' ט' ע"ש). רק לכאורה היה י"ל משום דלעיל אמרינן בהא דתניא דאין מביאין תודה בי"ד דקסבר אין מביאין קדשים לבית הפסול כו'. וזהו פלוגתא דר"ש ורבנן בזבחים (דע"ה ע"ב) ובשאר דוכתי. וא"כ לר"ש התם דשרי בכה"ג להביא קדשים לבית הפסול ולמעט זמן אכילתן לדידיה שרי נמי להביא תודה בי"ד בניסן אע"פ שממעט זמן אכילת החלות חמץ. ואליבא דר"ש איצטריכו הכא רבה ורב יוסף לפסול חלות תודה מחמת קראי הנ"ל אבל זה אינו. דמלבד שזהו דוחק גדול לאוקמי סתמא דמתני' ושמעתתי דרבה ורב יוסף וכל הסוגיא אליבא דר"ש דלית הלכתא כוותיה בהא. ועוד דהא אף לר"ש אמרינן בגמרא דזבחים שם ה"מ דיעבד אבל לכתחלה לא א"כ אף לר"ש נמי אסור לכתחלה להביא תודה בי"ד בניסן ולרווחא דמילתא אמרינן לעיל בפ"ק שם דקסבר אין מביאין קדשים לבית הפסול). אלא שהיה י"ל בזה לפי מה דאמרינן בזבחים (דע"ו ע"ב) תקוני גברא שאני. דבמקום תקוני גברא שרי ר"ש אף לכתחלה להביא קדשים לבית הפסול. וה"נ י"ל דיש בזה תקוני גברא למי שמחוייב תודה דקיי"ל דאע"ג דלענין הל"ת דבל תאחר עובר בג' רגלים. מ"מ ברגל אחד עובר בעשה כדאיתא בפ"ק דר"ה (ד"ו ע"א) ובתמורה (די"ח ע"א). ומש"ה שרי ר"ש לכתחלה להביא תודה בע"פ מה"ט. וראיתי שהפ"י בפ"ק דפסחים שם כ' ג"כ סברא זו. אך יש לפקפק בזה. מלבד דאין זה ברור דבכה"ג יהיה נחשב תקוני גברא. די"ל דדוקא התם דהוי תקוני גברא שהוא ספק מצורע מוחלט ואין לו תקנה כל ימיו בענין אחר. וגם לכאורה היה י"ל בזה כעין מ"ש התוס' בשבת (ד"ד ע"א ד"ה קודם) דאם מניח מלרדות ע"י מה שאנו אומרים לו ממילא נפטר עי"ז מסקילה. וכן בערל הזאה ואיזמל שהעמידו דבריהם במקום כרת דממילא לא מיחייב כרת כיון דרבנן הוא דאסרו ליה למיעבד פסח כו'. וה"נ י"ל לענין זה שאם איחר רגל אחד עובר בעשה דמ"מ כיון שהוא רוצה להביא התודה בע"פ רק שאנו אוסרים לו להביא ממילא אינו עובר בעשה כלל. וגם י"ל כעין מ"ש הנ"י בפ"ב דב"ק לענין מי שנשבע לפרוע לחבירו ביום פ' ומתחלה היה לו פנאי ובסוף הזמן נאנס דחשיב אונס ולא חשיב עובר שבועתו כו':. וה"נ כאן דאנוס מלהביא התודה בע"פ י"ל דממילא אינו עובר בעשה וא"כ אין כאן תקוני גברא. ואסור לו להביא קדשים לבית הפסול לכתחלה אף לר"ש. אלא די"ל מהא דאיתא בירושלמי בפ"ק דר"ה ר' בון בר חייא בעי שלמה שנתו בעצרת כו', (דאינו יכול להקריבו דנו"נ אין קריבין ביו"ט וא"כ למה יעבור אח"כ בבל תאחר). אמרה תורה הקריבהו מבע"י כדי שלא יבא לידי בל תלין והכא הקריבהו מבע"י שלא יבא לידי בל תאחר. הרי דאע"ג דאינו יכול להקריבו ברגל מ"מ עובר בל"ת על מה שהיה לו להקריבו מקודם שלא יבא לידי בל תאחר וה"נ לענין מה שאין מביאין תודה בע"פ. מ"מ עובר עליו על מה שהיה לו להקריבן מקודם שלא יבא לידי כך. ומיהו אין זה מוכרח. די"ל דרק לענין הל"ת דבל תאחר אמרינן כן שבכלל זה ג"כ אם גורם שיבא לידי בל תאחר. (וע' בנדרים ד"ד ע"א דנזיר שטימא א"ע במזיד עובר בב"ת ג"כ). משא"כ לענין מה שברגל אחד עובר בעשה דובאת שמה והבאתם שמה שזה החיוב הוא רק בהגעת הזמן. וכמבואר ברמב"ם (פי"ד מה' מעה"ק הי"ג) דמ"ע מן התורה שיביא הכל ברגל ראשון שנאמר ובאת שמה כו' כלומר בעת שתבא לחוג תביא כל מה שאתה חייב בו כו'. עכ"ל. בזה י"ל דכיון שאנו אוסרים עליו מלהביא התודה בע"פ ממילא אינו עובר בעשה כלל וכנ"ל. (וגם יש לחלק בין הך דירושלמי דר"ה הנ"ל ובין הך דאין מביאין תודה בע"פ מפני שממעט באכילתן דמשמע שזה הוי איסור מדרבנן). ועוד דבעיקר דין זה המבואר בירושלמי הנ"ל לענין הל"ת דב"ת ג"כ י"ל דלפום גמרא דידן אינו כן. כיון דהירושלמי יליף זה דכמו דבלאו דלא ילין חלב חגי עד בקר מפרשינן דהקריבהו מבע"י שלא יבא לידי בל תלין. כמו כן אמרינן הכא הקריבהו מבע"י שלא יבא לידי בל תאחר. ובגמרא דידן בפסחים (דנ"ט ע"ב) מוכח בהדיא דלא מפרשינן ליה לקרא הכי לומר הקריבהו מבע"י שלא יבא לידי בל תלין. וע"ש בתוס' דמייתו דבירושלמי מפרש הכי (וע' במל"מ בפ"א מה' ק"פ ה"ז). וא"כ י"ל דלענין בל תאחר נמי לא דרשינן הכי. ובלא"ה אף אם נימא דגמרא דידן נמי ס"ל כהירושלמי בזה. מ"מ ל"ל בסוגיא דידן דאליבא דר"ש קיימינן דס"ל דמביאין קדשים לבית הפסול לכתחלה משום תקוני גברא. וה"נ לדידיה מביאין תודה בע"פ לכתחלה דהוי ג"כ תקוני גברא משום דברגל א' עובר בעשה וכנ"ל. דזה אינו. דלר"ש לטעמיה דאיהו לא ס"ל כלל הא דאמרינן דברגל א' עובר בעשה. וכמ"ש הפ"י בפ"ק דר"ה (ד"ד ע"א) דלר"ש דס"ל שה דאינו עובר בבל תאחר עד שיעברו ג' רגלים כסדרן איהו מוקי קרא דשנה בשנה לעשה. וממילא לדידיה ברגל א' ליכא אף עשה גרידא. ורבא דאמר ברגל א' עובר בעשה היינו לרבנן דר"ש לחוד. ע"ש. ולפי דבריו יש ליישב דברי רש"י בביצה (די"ט ע"ב ד"ה כי פליגי) שכתבו שם דקמ"ל עצה טובה כל מי שיש עליו תודה יביאנה בחג הסוכות ואפי' הוא רגל ראשון כו'. ותמה עליו בתשו' ח"ץ (סי' י"ב) דמה צורך לעצה טובה הא לכ"ע עובר בעשה ברגל א' וע"כ צריך להביא ברגל ראשון דוקא. וכן הקשה בט"א. ולפי הנ"ל י"ל דרש"י כ"כ משום דאליבא דר"ש דעיקר שינויא דהגמרא שם אליביה ואיהו לא ס"ל כלל הך דברגל א' עובר בעשה כנ"ל (ומש"ה לא בעי רש"י לפרושי במילתיה דת"ק ג"כ משום דברגל א' עובר בעשה דלא משמע שם בגמרא לומר שזהו טעם הפלוגתא דת"ק ור"ש). ולפ"ז דר"ש לית ליה כלל הא דברגל א' עובר בעשה א"כ אין כאן תקוני גברא אליבא דר"ש גופיה ואסור לכתחלה להביא תודה בע"פ לדידיה. ואף שיש לדון בזה טובא ע"ד הפ"י הנ"ל ויש מקום לומר שלא כדבריו רק דר"ש נמי ס"ל הך דברגל א' עובר בעשה. ואכמ"ל מ"מ הא זה מוכח בגמרא דביצה שם דר"ש נמי לא פליג אהא דאין מביאין תודה בע"פ ע"ש. (אלא דלכאורה מוכח מהא דפ"ק דפסחים די"ג ע"ב תנא משום ר"א אמרו כשירות היו כו', דמוכח דס"ל דמביאין תודה בע"פ. ואי ר"ש נמי ס"ל