תורת חסד רלא

לק"מ הכא. די"ל דבתנאי שהוא בשוא"ת אף בדבר שאינו בידו אין זה שייך לברירה. וכמ"ש הר"ן בגיטין בשם הרמב"ן בע"מ שירצה אבא דבאומר ע"מ שלא ימחה אבא מהני אף למאן דלית ליה ברירה. ומוכח דכיון דנתקיים התנאי בשוא"ת מקודשת אף למאן דלית ליה ברירה. משא"כ בתנאי שבקום ועשה. ע"ש. וה"נ הכא דכל לשוק הוי כמו תנאי אי מיזדבן מיזדבן כו'. ואי לא מיזדבן נתקיים התנאי בשוא"ת והוי ליה משומר לשם מצה לחוד ומש"ה יצא י"ח מצה בהם. (אלא שיש קצת לפקפק בזה. די"ל שדברי הרמב"ן שם בגיטין אמורים רק לענין מ"ש שם מקודם במתנה על דבר אחד בלבד דלא תליא זה בברירה. ומ"מ לענין המקדש ע"מ שירצה אבא אע"פ שהתנה רק על דבר אחד מ"מ שייך שפיר אין ברירה דלא אמרינן הוברר הדבר שרצה משעה ראשונה כיון שרצון הוא דבר המסור ללב כו'. וע"ז כתב הרמב"ן שבע"מ שלא ימחה אבא מהני שפיר דאמרינן הוברר הדבר כו' כיון שלא תלה ברצון שבלב כו'. והוי כשאר תנאי. אבל במתנה על שני דברים י"ל דאפי' בתנאי שבשוא"ת ג"כ תליא בברירה מיהו בש"א (סי' צ"ג) הבין דברי הרמב"ן כפשטן דתנאי בשוא"ת מהני לעולם). אך אם לא נימא כאן כחילוקים של התוס' ושל הרמב"ן הנ"ל בין תנאי שהוא בשוא"ת כו'. היה מקום לדבריך בכאן. דזה תליא בפלוגתא דרבה ורב יוסף. ובסגנון זה. דרבה דאמר טעמא דעשאן למכור בשוק יצא משום דאימלוכי מימלך כו'. היינו משום דאזיל לטעמיה דס"ל הטעם דאין יוצאין בחלות תודה מקרא דושמרתם את המצות כו'. דלדידיה אם היה השימור לשם שניהם לשם מצה ולשם תודה ג"כ יצא י"ח מצה וכדפירש"י. ומש"ה א"ש הכא טעמא דאימלוכי מימלך כו' ולא תליא זה אי יש ברירה. די"ל כמ"ש הר"ן בספ"ק דגיטין לענין אם כתב בשטר משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך דלא תליא זה בברירה דברירה שייך רק במילתא דאי דהאי לאו דהאי אבל הכא אפשר שיהיה משועבד לכל העולם בזאח"ז כו' והסברא דכיון שאין דבר אחד סותר את חבירו מצי חייל שפיר. דברירה שייך רק בשני דברים הסותרים זא"ז כו' וא"כ כש"כ הכא דאליבא דרבה דבשימור לשם שניהם יצא. א"כ שפיר מהני תנאי ולא תליא בברירה. כיון דשני הדברים אין סותרים זא"ז. דאם השימור לשם שניהם יחד ג"כ יצא. משא"כ לרב יוסף דס"ל דבשימור לשם שניהם לא יצא דבעינן שיהא השימור לשם מצה לבד שהיא נאכלת לז'. א"כ י"ל דתנאי ג"כ לא מהני בזה דתליא בברירה כיון ששני הדברים סותרין זא"ז וכמבואר. אך מלבד כ"ז י"ל כאן מטעמים אחרים דאין זה שייך כלל לברירה. חדא די"ל דאין ברירה שייך רק אם תולה הדבר שבמעשה שיהיה תלוי בדעתו או בדעת חבירו מה שיהיה אח"כ. שאז יוברר הדבר במעשה זה למפרע משעה ראשונה דלמ"ד אין ברירה לא אמרינן הוברר הדבר למפרע שיפעול זה על המעשה שהיה מקודם במקום ששני המעשים סותרים זא"ז. וכמו שני לוגין שאני עתיד להפריש כו'. דאם ב' לוגין אלו תרומה השאר חולין וכן להיפך. ואם מתנה שמה שהוא עתיד להפריש אותן לוגין יהיה תרומה למפרע בזה אמרינן אין ברירה שיוברר אח"כ עי"ז המעשה למפרע. וכן בגיטין באומר כתוב לאיזו שארצה אגרש דאם גירש לזו לא גירש לזו. ומעשה א' סותר לחבירו בעצמותו וכן כל כיוצא בזה. אבל כאן הרי המעשה שוה בשניהם ודא ודא חדא היא שחלות אלו בין יהיו לתודה או למצה צריך לשומרן מחימוץ ושימור זה שוה בשניהם. ורק במחשבה תליא מילתא דצריך שיהא בדעתו בעת השימור לענין מצה שיהיה לשם מצה הנאכלת לז' משא"כ כשהשימור לחלות תודה. ורק במחשבה הוי סתירה זה לזה. אבל עצם המעשה אחד הוא כנ"ל. (ועיקר המעשה אם יהיה לתודה או למצה זאת יוברר אח"כ. וא"צ שיתברר זה למפרע כלל ואין זה בגדר ברירה כידוע). ובזה י"ל דלכ"ע אמרינן שאח"כ הוברר הדבר למפרע שכך היה דעתו כיון שבאמת מתחלה היה מחשבתו על תנאי זה. וא"צ שיפעול זה על המעשה שיוברר למפרע שהרי המעשה של זה ושל זה אחד הוא כנ"ל. (ומלבד זה י"ל לפמ"ש קצת אחרונים דפלוגתא אי יש ברירה היינו רק כשצריך לדון דין ברירה לשני הצדדים משא"כ היכא שלצד האחד צ"ל ברירה ולאידך גיסא א"צ שיוברר כלל בזה לכ"ע יש ברירה כו'. והשתא הכא אף לרב יוסף דס"ל דבשימור לשם שניהם לא יי"ח מצה דבעי שימור לשם מצה הנאכלת כל ז'. מ"מ הא מוכח דגם לדידיה יוצאין י"ח חלות תודה באלו שהיה השימור לשם שניהם. דהתם ליכא קרא להצריך שיהיה השימור לשם תודה לבד. וא"כ ממילא בכה"ג אמרינן ברירה שהוברר הדבר שהיה השימור לשם מצה ושפיר יצא י"ח מצה בכה"ג): ומעתה נבאר במה שהוכיחו התוס' בפסחים (דל"ח סע"א) כפירש"י שם דחלות תודה מיירי בשלא נשחט עליהן הזבח כנ"ל ולא הוקדשו החלות עדיין דאי הוקדשו תיפוק ליה משום דבעינן מצתכם דגמרינן לחם לחם מחלה. ובתשו' נו"ב שם השיג ע"ד תוס' אלו. וכתב עליהם שהתוס' שכחו דברי עצמם בביצה (דכ"א ע"א) ובב"ק (די"ב ע"ב) דבקדשים קלים דוקא חלק הכהנים אינו ממון שלהם אבל חלק הבעלים הוי ממון בעלים לקדש בו האשה ולכל דבר. וא"כ הבעלים יוצאין י"ח מצה בחלות תודה דהא אין לכהנים אלא ד' חלות והשאר לבעלים. עכ"ד הנו"ב. אמנם באמת לק"מ ע"ד התוס'. דמבואר בתוס' ביצה שם שכ"כ רק לריה"ג דס"ל קדשים קלים ממון בעלים הם. משא"כ לרבנן דס"ל דממון גבוה נינהו אף חלק הבעלים הוי ממון גבוה. ע"ש בתוס'. וא"כ שפיר הוכיחו התוס' בפסחים שם דע"כ מיירי שלא הוקדשו החלות דאל"כ תי"ל משום דלא הוי מצתכם לרבנן דריה"ג כנ"ל. ול"ל דלעולם מיירי שהוקדשו החלות והא דלא אמר הגמרא הטעם משום דבעינן מצתכם הוא משום דבעי לאוקמי מתני' דהתם אף כריה"ג דלדידיה הוי ממון בעלים ושפיר הוי מצתכם כנ"ל. דזה אינו. דהא הגמרא בפסחים פריך התם ותי"ל משום לחם עוני מי שנאכל באנינות כו' ומשני ס"ל כר"ע דאמר עני כתיב. והרי ר"ע פליג בזה עם ריה"ג שם בפסחים דל"ו ע"א) דריה"ג דריש לחם עוני מי שנאכל באנינות כו' ע"ש. וא"כ לריה"ג בלא"ה לא יצא בחלות תודה משום שאינו נאכל באנינות. ולרבנן דריה"ג דס"ל קדשים קלים ממון גבוה נינהו אף חלק הבעלים כנ"ל. לדידהו הא בלא"ה לא יצא משום דבעינן מצתכם כנ"ל, וא"כ למה הוצרך הגמרא כלל להך טעמא שלא יי"ח בחלות תודה משום דבעינן שימור לשם מצה כו' תי"ל דבלא"ה לא יצא לכ"ע כנ"ל. וע"כ דבלא הוקדשו החלות מיירי וא"ש. וצדקו דברי התוס' שהוכיחו כפירש"י דמיירי בשלא נשחט עליהם הזבח. (מיהו להפוסקים הסוברים דהלכה כריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים הוי י"ל דהגמרא איצטריך לטעמא הנ"ל לדידן לפום הילכתא וע' בחלקת מחוקק באה"ע סוף סי' כ"ח). ומלבד זה ג"כ לא נפלאה כ"כ תמיהת הנו"ב ע"ד התוס' בפסחים הנ"ל שתמה עליהם מדברי עצמם בביצה הנ"ל. דכבר כתב המהרש"א בפסחים (דכ"ז ע"א) דאין זה תימה אם התוס' בשני מקומות לא קיימי בחדא שיטתא. ומצינו הרבה כיוצא בזה. ועוד יש דרך אחר ליישב דברי התוס' ויתיישבו בזה כמה סתירות בדברי הרמב"ם (וע' בלח"מ רפ"ח מה' נזקי ממון). וכאן לא רציתי להאריך במה שאינו נחוץ לעניננו ואי"ה יבואר במ"א: