תורת חסד רל

סותר עצמו. משא"כ אם המעשה הוא ענין מבחוץ ודבר נפרד לגמרי מגוף הנושא שאנו דנים עליו. וכמו שחיטת הפסח שיתכפרו בו ערלים שהמה מחוסרין מעשה דמילה בגופן או כהך דיומא הנ"ל שפיר י"ל דמש"ה לא אמרינן הואיל מחמת שמחוסרין מעשה אחר לגמרי שאין דנים עליו כלל ולא עליו יסוב האופן ואין לו שייכות להמעשה שעליו דנים סברת הואיל. מש"ה חסרון מעשה הזה מונע סברת הואיל. וזהו חילוק נכון וברור. וא"ש דברי התוס'. ולפ"ז ה"נ י"ל בסוגיין לפי תירוץ הראשון דהתוס' דקרא מיירי אף בא"צ לגחלתו. דמ"מ הא שייך בזה סברת הואיל וחזי ליה אם יהיה צריך לגחלתו. ואין לומר דזהו חשיב מחוסר מעשה בגופו ולא אמרינן הואיל בכה"ג. דז"א. דה"נ הא ע"ז המעשה גופו אנו דנים להתיר הבערת חמץ ביום טוב מטעם הואיל. וכמו באפיית עיסה ושחיטת בהמה כנ"ל אלא מוכח דלהך תירוץ התוס' צ"ל דר"ע לית ליה הואיל וכדברי המפרשים הנ"ל. ולפ"ז מוכח דלדידן העיקר כתירוץ השני דהתוס' הנ"ל. (וגם יש להוכיח כתירוץ השני דהתוס' הנ"ל. דהא לר' יוחנן דס"ל בשבת (דק"ו ע"א) דליכא חיוב כלל במבעיר אם אינו צריך לאפרו. א"כ אכתי תיקשי היאך מוכיח ר"ע דתשביתו מעיו"ט דילמא תשביתו ביו"ט דשרי ליהנות בגחלתו ובאם א"צ לגחלתו ולאפרו בלא"ה אין כאן חיוב מבעיר כלל. מיהו להתוספות שם דס"ל דהבערת בת כהן חשיב תיקון מחמת המצוה י"ל דה"נ חשיב מתקן משום עשה דתשביתו. אבל לפירש"י שם תיקשי הכא ומוכח כתירוץ השני דהתוס' הכא. וממילא י"ל כהפוסקים דאין להתיר כלל לבער חמץ ביו"ט אף לדידן דקי"ל מתוך כו' וכמו שביארתי לעיל באריכות): טו ולענין דינא נראה כהפוסקים האלו דאסור לבער חמץ ביו"ט אף חמץ שלא ביטלו. וכ"פ בש"ע ר"ס תמ"ו. רק שהב"י הביא שדעת רש"י דחמץ שלא ביטלו שרי לבערו ביו"ט. וכבר ביארנו לעיל שאין דבריו מוכרחים ושגם דעת רש"י י"ל דאסור לבער ביו"ט אף חמץ שלא ביטלו. וכן נראה עיקר להלכה. דכ"מ בתוספתא ברפ"ב דשבת דאיתא התם לפי שאין שורפין לא תרומה ולא חמץ ולא קדשים ביו"ט. ומדכייל להו בהדי הדדי משמע דחד דינא להו. וכמו דשריפת קדשים אינו דוחה יו"ט ה"נ ביעור חמץ אינו דוחה יו"ט ואף בחמץ שלא ביטלו מיירי מסתמא וכן מבואר במכילתא פ' בא (ספ"ו) ד"א מה ת"ל עד בקר מגיד שאינו נשרף עד אור ט"ז רי"א א"צ הה"א כל מלאכה כו' ר' יצחק אומר א"צ ומה אם חמץ שהוא בב"י וב"י אין שריפתו דוחה יו"ט נותר שאינו בב"י וב"י אינו דין שלא ידחה יו"ט לשורפו כו'. הרי בהדיא דאף שבחמץ עוברין בב"י וב"י מ"מ אין שריפתו דוחה יו"ט. ואף דלדידן ליכא ע"ז שום ילפותא מקרא בהדיא בחמץ שאין שריפתו דוחה יו"ט וא"כ היאך יליף ר' יצחק נותר בק"ו מחמץ שלא ידחה יו"ט לשורפו ומהיכא פשיטא ליה זה בחמץ יותר מבנותר עד דיליף נותר מחמץ. וע"כ דקים ליה שום קרא ע"ז בחמץ שאין שריפתו דוחה יו"ט. ומ"מ לא אשכחן שום תנא דפליג עליו לדינא בזה. ומזה מוכח דאף בשביעי ש"פ ג"כ אסור לבער חמץ אף דליכא בזה הטעם שכתב המג"א ע"פ דברי הר"י דמשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו ובז' ש"פ ליכא לה"ט. מ"מ אסור לבערו אע"פ שעובר בב"י וב"י וכמפורש במכילתא ותוספתא הנ"ל: סימן מג ע"ד מ"ש בגמרא דפסחים (דל"ח סע"ב) תניא אמר ר' אילעאי שאלתי את ר"א כו' הן הן הדברים שנאמרו למשה מסיני. ולא טעמא בעיא מ"ט אמר רבה כל לשוק אימלוכי מימלך כו'. ובזה חדשת דרבה לטעמיה לעיל דיליף דחלות תודה ורקיקי נזיר שאין יוצאין בהם מקרא דושמרתם את המצות כו'. משא"כ לרב יוסף דאמר טעמא משום מצה שאינה נאכלת לז' ימים. ופירש"י שם דאית ליה לרב יוסף דרשא דרבה דבעינן שימור לשם מצה רק דפליג על רבה בהא דא"נ איכוון לה נמי לשימור מצת מצוה למיפק בה משום תודה ומשום מצה לא נפיק דבעיא שימור לשם מצה כל ז'. וא"כ לסברת רב יוסף אף אם עשאן למכור בשוק אין טעם לדבר למה יוצא בזה ידי חובתו דאף שכל לשוק אימלוכי מימלך כו' מ"מ כיון דלדידיה אפי' אם נתכוין בשימור לשם שניהם לשם מצה ולשם תודה ג"כ לא יצא. א"כ ה"נ אע"ג דאימלוכי מימלך כו' מ"מ מ"ט יצא. ורק רבה דאמר טעמא דאימלוכי מימלך אזיל לשיטתיה. דבשימור לשם שניהם יצא. והארכת בזה: א הנה פשוט שיש לחלק בזה. דאע"ג דסבר רב יוסף דבעינן שימור רק לשם מצה הנאכלת כל שבעה מ"מ בעשאו למכור בשוק דאימלוכי מימלך אי מיזדבן מיזדבן כו'. אם אח"כ לא מיזדבן ליה איגלאי מילתא למפרע שהיה השימור רק לשם מצה דזה הוי כמו תנאי מפורש אי מיזדבן כו'. והרי באופן זה אם אח"כ לא יהיה מיזדבן ליה. בזה היה מתחלה דעתו דהשימור רק לשם מצה לבד. ולא דמי לשימור לשם שניהם יחד דלא יצא לרב יוסף כנ"ל. אלא שראיתי בתשו' נו"ב (מה"ת חא"ח סי' פ"ב) שהקשה ע"ד רש"י ותוס' הכא שמפרשים בהך דרבה ורב יוסף דאפילו לא נשחט עליהם הזבח ג"כ אין יוצאין בהם. ולמה לא נימא דכיון שלא נשחט עליהם הזבח איגלאי מילתא למפרע שלא הוחלט מתחלה במחשבתו שיהיה לשם תודה והרי הוא כמו שעשאן למכור בשוק דאמרינן אימלוכי מימלך כו'. וה"נ אמרינן אימלוכי מימלך מתחלה שאם לא ישחט עליהם הזבח איפוק לשם מצת מצוה בלבד. וע"כ מפרש שם הנו"ב דלא כפירש"י ותוס'. אלא דבלא נשחט עליהם הזבח לכ"ע יוצאין בהם י"ח מצה, עכ"ד הנו"ב. ונראה לבאר דברי רש"י ותוס'. דבפשוט י"ל דדוקא בעשאן למכור בשוק אמרינן דאימלוכי מימלך כו' כיון שהוא דבר שאינו בידו דשמא לא ימצא קונים. ומש"ה אמרינן דודאי היה בדעתו מתחלה דאם לא מיזדבן ליה יצא י"ח מצה בהם משא"כ בעשאן לעצמו וכגון שבידו לשחוט הזבח. וכיון ששמרן לשם תודה ולא התנה שום דבר רק שאח"כ לא נשחט הזבח ע"י איזו סיבה אין כאן תנאי לומר איגלאי מילתא למפרע שהיה השימור לשם מצה. ומהכ"ת לומר כן. ואין להקשות לפ"ד רש"י בגיטין (דכ"ה ע"ב ד"ה ולכי) דבכל תנאים שאדם מתנה לא תליא זה אי אמרינן יש ברירה כו' מטעם דכיון שבידו לקיימו ודעתו לקיימו כו'. (וע"ש בתוס' דבתנאי בדבר שאינו בידו תליא בברירה). וא"כ הכא בחלות תודה שעשאן למכור בשוק אמאי יוצאין בהן י"ח מצה. הא אפי' אם התנה כן בפירוש אי מיזדבן מיזדבן כו' כיון שתלה התנאי בדבר שאינו בידו (שמצדו מוכן הוא למכור רק אם ימצא קונה) תליא בברירה ואנן קיי"ל דמדאורייתא אין ברירה. ואפי' לפמ"ש התוס' (שם דמ"ז ע"ב) דאין ברירה הוי בתורת ספק, מ"מ כיון דמדאורייתא בעינן שימור לשם מצה לבד (ואפי' שימור לשם שניהם לא יצא י"ח לרב יוסף כנ"ל) והיאך אמרינן כאן דאיגלאי מילתא למפרע שהיה השימור לשם מצה לבד כיון דקיי"ל דאין ברירה וה"ל ספיקא דאורייתא. אבל זה לק"מ. דמלבד שלפ"ד התוס' בעירובין (דל"ז ע"א) ובגיטין (דכ"ה ע"ב) דס"ל לחלק דבדבר העומד להתברר י"ל דמהני אף למ"ד אין ברירה. וכ"פ היש"ש בפ"ה דב"ק בדיני ברירה כסברא זו. וא"כ ה"נ הוי דבר העומד להתברר אם יהיה מיזדבן כו'. אלא דאף להחולקים דלא ס"ל כן נמי