תורת חסד רכט

ונראה לומר שמכאן ראיה לדברי התוי"ט ברפ"ז דשבת דלרב נמי דמחייב משום צובע דהטעם משום דניחא ליה דליתווס בדמא כי היכי דליזבנו מיניה אין זה רק בשוחט ע"מ למכור אבל בשוחט לביתו אינו חיוב משום צובע אף לרב וא"ש הכא. וגם בסוף דבריו של הצל"ח במ"ש דלר"ע מדאורייתא ליכא איסור בלא"ה אף אם לא תפרכס דיכול לשחוט ולהאכילה לכלבים רק דמדרבנן אסור משום מוקצה. מ"מ נראה דאחר שאסרו חכמים לאכילת כלבים משום מוקצה. ובודאי אין בדעתו לעבור באיסור דרבנן שוב הוי השחיטה שלא לצורך כלל לאסור מן התורה ביו"ט. (וכמ"ש האחרונים הובא לעיל בדברינו אות י'. והבאתי סמך לדבריהם מהירושלמי). ואחר שסתרנו ד' הצל"ח הנ"ל. א"כ הדק"ל מדר"ע אדר"ע דבמתני' דמסוכנת מוכח דר"ע אית ליה הואיל ובסוגיין מוכח דר"ע לית ליה הואיל לפי תירוץ הא' שבתוספות הנ"ל: יג וע"כ היה נראה לומר בדברי התוס'. דבלא"ה הוא דוחק לומר בכוונת התוס' בתירוץ הא' הנ"ל שנצטרך לומר דר"ע ל"ל הואיל דלא היו סותמין דבריהם כ"כ והיה להם להשמיענו כזאת. רק י"ל דהתוס' בסוגיין אזלי בשיטת התוס' בשבת (דל"ט ע"ב ד"ה אלא) דמבואר מדבריהם דמאן דל"ל מתוך ל"ל הואיל. וכמ"ש בחידושי הרשב"א שם. ומאחר דרבא מוכיח מדר"ע דל"ל מתוך ממילא ידעינן דל"ל הואיל ג"כ. (וראיתי בהגהות הגרע"א בשבת שם שהקשה ע"ד התוס' האלו מהא דפריך הגמ' בפסחים דמ"ז ע"ב לרבה מברייתא דהמבשל ג"ה כו'. דמזה הוכיחו התוס' בפסחים שם דרבה אית ליה הואיל אף למאן דל"ל מתוך. דהא ברייתא דהמבשל ג"ה כו' מיתוקמא בביצה שם כב"ש דלית להו מתוך כו'. והניח בצע"ג. ולכאורה י"ל דהא התוס' בביצה (די"ב רע"ב) פירשו בהא דלר"י התם אמרינן מתוך לענין מבשל ג"ה בחלב. אע"פ שהוא אסור ואין בו צורך כלל דמ"מ כיון שהיה בדעתו לאוכלו הוי צורך יו"ט. וי"ל דרבה ואביי בפסחים לא ס"ל סברא זו. דכמו דבלא מתוך לא חשבינן ליה או"נ גמור להתיר ההבערה ביו"ט כיון שאכלו באיסור. ה"נ מה שהיה בדעתו לאכלו באיסור לא חשיב ליה מש"ה צורך יו"ט כלל דנימא מתוך. וכעין זה מצאתי בש"מ בביצה שם שכתב די"ל דרבה פליג על ר' יוחנן בהך סברא. וא"כ שפיר פריך אביי לרבה בפסחים מברייתא דהמבשל ג"ה דמסתמא אתיא כב"ה דאית להו מתוך. אבל למאן דלית ליה מתוך לית ליה הואיל ג"כ) ולפ"ז י"ל דכבר ביארנו לעיל (אות ד') דהא דמוכיח רבא מדר"ע בסוגיין דלית ליה מתוך היינו רק רבא לשיטתו מוכיח כן. אבל לדידן לא מוכח זה כלל מדר"ע וי"ל שפיר דר"ע נמי ס"ל מתוך כו'. ולפ"ז התוס' בתירוץ הא' שתי' משום דקרא מיירי בכל ענין אפילו א"צ לגחלתו. כ"כ לפום סוגיא דשמעתא דקאי עלה רבא דמוכיח מדר"ע דלית ליה מתוך וממילא דלית ליה הואיל ג"כ (ושום אמורא אחרינא לא נזכר בשמעתא זו) משא"כ לשאר אמוראי דלדידהו סבר ר"ע מתוך וגם ס"ל הואיל. ע"כ צ"ל כתירוץ השני דהתוס' ומעתה לא קשיא מדר"ע דהכא אדר"ע דבמתני' דמסוכנת דרבא דהכא ס"ל כרב חסדא לקמן דמפרש במתני' דמסוכנת דטעמא דשרי לשוחטה הוא דמשום הפסד ממונו גמר בלבו לאכול כזית ולא משום הואיל. ושפיר י"ל דר"ע לית ליה הואיל. ולרבה דמפרש במתני' דמסוכנת שההיתר משום הואיל. הוא יסבור כשאר אמוראי הנ"ל דר"ע אית ליה מתוך וגם הואיל ולק"מ. ולפ"ז לדידן דקיי"ל כרבה דאמרי' הואיל אין סברא לעשות בזה פלוגתא חדשה לומר דר"ע לית ליה הואיל. וכמו שכבר ביארנו דלדידן י"ל דר"ע ס"ל מתוך וגם הואיל כנ"ל. וממילא צ"ל כתירוץ השני דהתוס' הנ"ל. (וכמו שיעדנו בזה לעיל סוף אות ט'): יד אמנם כ"ז הוא לפי שיטת המפרשים שפירשו בדברי התוס' בתירוץ הראשון דקרא מיירי בכל ענין אפילו א"צ לגחלתו דלפ"ז צ"ל דר"ע אית ליה הואיל כנ"ל. אבל לכאורה היה י"ל בדרך אחר שלא כדבריהם. דלעולם ר"ע ג"כ אית ליה הואיל. וכוונת התוס' בתירוץ הראשון דלענין זה לכ"ע אין לומר כלל הואיל כזה הואיל וחזי ליה אם מצטרך לגחלתו. דאף שהתוס' בתירוץ הראשון עדיין לא נחתו לסברתם שכתבו בתירוץ השני דכיון שמתחלת הבערה אינו יכול ליהנות ממנו אע"פ שיכול ליהנות ממנו אח"כ אסור היינו אם באמת צריך לגחלתו שריא ההבערה ביו"ט אף שאינו יכול ליהנות מתחלה רק אח"כ. (ובתירוץ השני ס"ל להתוס' דאף בצריך לגחלתו אסור כיון שאינו יכול ליהנות ממנו בתחלת הבערה. וכמו בנדרים ונדבות שמשם הוכיחו סברא זו). אבל אם הוא באמת א"צ לגחלתו רק דנימא הואיל וחזי אם היה צריך לו. פשיטא להו להתוס' דהואיל כזה לא אמרינן. כיון שאינו יכול ליהנות ממנו עד אחר כך שיעשה גחלים א"כ ה"ל השתא מחוסר מעשה בגופו ובכה"ג לא אמרינן הואיל. וכדאמרינן בפסחים (דס"ב ע"א) דרבה אדרבה לא קשיא הכא מחוסר מעשה התם לא מחוסר מעשה. והתוס' שם חילקו בין מחוסר מעשה דמילה ובין מחוסר מעשה כתישה. מ"מ הכא שמחוסר מעשה כזה דאסור בהנאה עד שישרף בשלימות ויעשה גחלים ופנים חדשות באו לכאן י"ל דלכ"ע לא אמרינן הואיל בזה. אלא דהתוס' בפסחים (דמ"ז ע"א) בהא דמתיב רב מרי ממתני' דשתי הלחם שאין דוחין יו"ט. ופירש"י דלרבה ניחא דהכא ל"ל הואיל משום דההיא שעתא לא חזו עד שישחטו כבשים עליהם ויזרקו דמן. והקשו עליו התוספות דהלא כשאופה העיסה לאורחים אינה ראויה עד שתאפה ושוחט בהמתו נמי בשעת מעשה בשעת שחיטה אינה ראויה אלא כיון שמותר אח"ז לבו ביום לאו חסרון הוא וא"כ תיקשי נמי לרבה משתי הלחם. ותירצו דלפירש"י י"ל דשתי הלחם אין להם שום חסרון בגופו. עכ"ד התוס'. ומבואר דסברתו דאם מחוסר מעשה בגופו עדיף טפי ואמרינן הואיל משא"כ אם מחוסר מעשה אחר מחוץ לגופו. ולכאורה הא משמע בכ"ד דאדרבה אם מחוסר מעשה בגופו גרע טפי. וכמבואר ברש"י ביומא (דס"ב סע"ב) ע"ש. (וכיוצא בזה כתב הר"ן בפ"ב דגיטין דדרשינן וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה. והקשה הר"ן דא"כ היאך האשה כותבת את גיטה והא מיחסרא הקנאת האשה להבעל בין כתיבה לנתינה. ותירץ דלא ממעטינן מקרא אלא אם מחוסר מעשה בגופו בין כתיבה לנתינה כו'). ועוד יש לנו ראיות הרבה ע"ז. וצריך לחלק. חדא. די"ל בכוונת התוס' דפסחים דשאני שתי הלחם שאין להן שום חסרון בגופן רק שהיתרן תלוי בשחיטת הכבשים שהכבשים מתירין את הלחם. והרי מצד עצמן לחוד אינן ראויין כלל אף אח"כ רק שהכבשים מתירין אותם וכדאמרינן במנחות. מש"ה לא אמרינן בהו הואיל קודם שחיטת כבשים שאין ראויין עדיין. משא"כ היכא שאין הדבר תולה באחר כלל רק שמחוסר מעשה השייך בו בעצמו אז אם אינו מחוסר המעשה בגופו עדיף טפי וכנ"ל. ועוד יותר י"ל בע"א דבעיסה שאופה לאורחים שאינה ראויה עד שתאפה אין לומר דמחוסר מעשה בגופו דהיינו מעשה האפייה ושמשום זה לא נימא הואיל. דהא ע"ז גופה אנו דנים להתיר המעשה הזה שיותר לאפותם מחמת הואיל. וכן לענין שחיטת הבהמה שמשום הואיל אנו באים להתיר מעשה השחיטה בעצמו. שזהו כל ענין סברת הואיל להתיר המעשה של המלאכה הזאת ביו"ט לשחוט או לבשל מטעם הואיל שיש אופן שיהיה חזי ליה מש"ה השתא נמי חזי ליה. ואיך נימא דמשום שמחוסר המעשה הזה לא נימא הואיל וה"ז דבר