תורת חסד רכח

ימים הוא מחוסר זמן. ואם יום הח' שלו חל בר"ה הרי הוא אסור משום מוקצה דלרבה מוקצה אסור מדאורייתא (וממילא מוקצה פסול לקרבן לדידיה וכדמוכח מהא דמקשה ליה אביי ממוקצה דכשר לקרבן). ואם יום הח' שלו היה קודם ר"ה הרי הוא בן ב' שנים כנ"ל. ולפי דברינו לק"מ. דבהך מוקצה אף לרבה נמי אסור רק מדרבנן כנ"ל. ואין כאן התחלת קושיא. מיהו בלאה"נ אין כאן ריח קושיא מכמה טעמים. חדא דאף המהרש"א לא קאמר דעגל שיום ח' שלו הוא ביום טוב הוי מוקצה כיון שהיה אסור לאוכלו בבה"ש. רק באופן שהוא ספק נפל עד ח' ימים דאולי נפל הוא ולא יחיה כלל עד יום ח'. ומש"ה מסח דעתיה מיניה והוי מוקצה. משא"כ במחוסר זמן שאסור בקדשים אף היכא דקים לן שכלו לו חדשיו ואינו נפל כמ"ש התוס' בב"ק (די"א ע"ב ד"ה בכור) מגמ' דר"ה (ד"ז רע"א. וע' במל"מ פ"ג מהלכות איסורי מזבח ה"ח). א"כ בכה"ג דידעינן שכלו לו חדשיו ויום ח' שלו הוא ביו"ט פשיטא דאינו מוקצה כלל דמאתמול דעתו עליו. כיון שיודע בבירור שלמחר יהיה חזי ליה. (ובזה י"ל לדינא לענין אותו ואת בנו אם שחט את האם מעיו"ט מותר לשחוט למחר ביו"ט את בתה ולא אמרינן דהוי מוקצה כיון דיודע מאתמול שלמחר יהיה רשאי לשחוט בתה. וכ"מ להדיא ברמב"ם פי"ב מהלכות שחיטה הי"ד דשרי לשחוט אח"כ ביו"ט את בתה. וזהו דלא כדברי הפמ"ג בפתיחתו לה' יו"ט. ע"ש). ובכה"ג שפיר משכחת תמידין כשירין בר"ה ולק"מ. (וכ"כ במל"מ שם לענין אחר דאפשר לומר דמשכחת תמידין בכה"ג). ועוד דכל קושיית התוס' בערכין שם דהיאך נמצא תמידין כשירין בר"ה כיון שאם נולד קודם ר"ה מיד כשנכנס ר"ה הוי בן ב' שנים לפי הס"ד אי לאו קרא דשנתו כו'. זהו רק אליבא דר"מ דס"ל דיום אחד בשנה חשוב שנה (בר"ה ד"י ע"א ובנדה ר"ד מ"ה) אבל לר"א דס"ל התם דל' יום בשנה חשוב שנה ליכא קושיא כלל דמשכחת תמידין כשירין בר"ה מאותן שנולדו תוך ל' לפני ר"ה (וכ"כ בתשובת רע"א סי' קצ"ה ע"ש). והשתא לרבה דס"ל מוקצה דאורייתא מקרא דוהכינו דמה"ט ס"ל לרבה בריש ביצה דהכנה דאורייתא (וע"ש ברש"י ובתוספות). ומבואר שם בגמ' (ד"ד ע"א) דבהכנה דרבה פליגי תנאי (וכ"כ התוס' בעירובין דל"ח רע"ב). וא"כ לרבה י"ל דלמ"ד יום אחד בשנה חשוב שנה הוא יסבור כמ"ד דלית ליה הכנה מדאורייתא ולא דריש ע"ז קרא דוהכינו כו' וממילא לדידיה מוקצה מדרבנן ולק"מ. ולבר מן דין י"ל בפשוטו. דהך דפריך אביי לרבה בפסחים דאמר מוקצה מדאורייתא והא את הוא דאמרת בעאי מיניה דר"ח הביא שה מאפר כו' יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו אלא איסור ד"א גרם לו. ואי אמרת מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור ד"א כו'. היינו דהא מקרא ליכא הוכחה לחלק בזה בין איסור גופו ובין איסור ד"א אבל אי לאו קרא דשנתו דה"א דבעינן בן שנה של מנין עולם ולא משכחת תמידין כשירין בר"ה רק מאותו שיום ח' שלהן חל בר"ה. א"כ באמת יהיה כאן הוכחה מקרא דמוקצה כשר לקרבן. או שיהיה מזה הוכחה דבכה"ג לא הוי מוקצה. והמהרש"א דס"ל דבכה"ג הוי מוקצה לפי האמת קאמר. הרי כבר מבואר מדברינו דקושיית הרב הנ"ל הוא דברי הבל ורוח. אמנם לקושטא דמילתא נראה כמש"ל דאף למאי דסבר רבה דמוקצה מדאורייתא מ"מ מודה דכמה איסורי מוקצה איכא דהוי רק מדרבנן. וז"ב ופשוט: יב אך עכ"ז יש להשיב על כל הנ"ל. ביישוב הקושיא שהקשיתי לעיל לתירוץ הראשון שבתוס' בסוגיין דמוכח מזה דר"ע לית ליה הואיל. ובמתני' דמסוכנת דמפרש רבה מטעם הואיל מוכח דר"ע נמי אית ליה הואיל כנ"ל. וע"ז כתבתי לעיל ליישב ע"פ ד' הצל"ח בביצה דר"ע לטעמיה דמדאורייתא שרי לשוחטה בשביל אכילת כלבים רק מדרבנן אסור משום מוקצה. ולפי דבריו י"ל דר"ע לענין האיסור דרבנן מהני ליה הואיל ואי בעי מצי אכיל ממנה בעצמו משא"כ באיסור תורה לא מהני הואיל לר"ע. והנה מתחלה יש לתמוה על הפ"י והצל"ח דס"ל דלרבנן דר"ע אין כאן איסור דאורייתא בשחיטת מסוכנת משום מתוך דלפ"ז א"כ מאי מותיב רבה לר"ח בפסחים ממתניתין דמסוכנת דוכי משום הפסד ממונו שרינן איסור דאורייתא הא אין כאן איסור דאורייתא משום מתוך דלר"ח דל"ל הואיל מ"מ מתוך אית ליה. ול"ל דעיקר הקושיא מדברי ר"ע במתני' ור"ע ל"ל מתוך בסוגיין (מלבד שלא נזכר כלל בקושיית רבה מדברי ר"ע). דהא לר"ע בלא"ה הוי כאן רק איסור דרבנן דלדידיה מדאורייתא שרי לשחוט בשביל כלבים כנ"ל ונגד האיסור דרבנן מהני הואיל משא"כ באיסור תורה לא מהני הואיל כנ"ל. ואין כאן קושיא על ר"ח כלל. ור"ח גופיה למה איצטריך שם לשנויי דגמר בלבו לאכול כזית כו'. הא בלא"ה לא קשיא כלל לדידיה ודוחק לומר דרבה דמותיב לר"ח מברייתא דמסוכנת אזיל לטעמיה. דבביצה (די"ב ע"א) מתקיף לה רבה ממאי דב"ש וב"ה במתוך פליגי דילמא בעירוב והוצאה לשבת ואין עו"ה ליו"ט קמיפלגי כו'. א"כ משמע דלרבה לכ"ע לית להו מתוך כלל. דז"א. חדא דא"כ תיקשי לרבה קושיית המפרשים הנ"ל אמאי שרי לשחוט מסוכנת ביו"ט שמא לא תפרכס בשחיטתה ותהיה נבלה וא"כ אין כאן הואיל כלל והיאך משום הפסד ממונו שרינן איסור תורה. ועוד דבאמת י"ל דרבה בביצה הדר ביה מחמת אתקפתא דרב יוסף דא"כ ליפלגו באבנים וש"מ דבמתוך פליגי. וכ"כ הפ"י בפסחים. ועוד דמ"מ רב חסדא מאי דוחקיה לשנויי דגמר בלבו לאכול כזית ואמאי לא משני דמדאורייתא שרי משום מתוך. ואין סברא לומר דגם ר"ח לית ליה מתוך כו'. אשר מפאת כ"ז מוכח דלא כהפ"י והצל"ח הנ"ל. אלא דבשחיטת מסוכנת אין היתר כלל מדאורייתא משום מתוך כיון דלא אמרינן מתוך אלא בשיש צורך קצת כדברי התוס' בביצה ובפסחים (ויש מהאחרונים שפירשו כן אף בדברי רש"י). וכאן כיון שאין בדעתו לאכול ממנה כלל רק הואיל ואי בעי מצי אכיל א"כ אין כאן היתר רק משום הואיל למ"ד דס"ל הואיל. אבל משום מתוך ליכא שריותא כלל ומכש"כ אם לא תפרכס שיש בשחיטתה איסור תורה ונסתר תירוץ הפ"י והצל"ח הנ"ל. ובעיקר קושייתם בהא דשרי לשחוט מסוכנת ולא חיישינן שמא לא תפרכס בשחיטתה ותהיה נבלה. נראה לומר משום דבממ"נ אם לא תפרכס בשחיטתה דאז יש לה דין נבלה גמורה א"כ לא תיקן כלום בשחיטתו. וכמבואר בפסחים (דע"ג ע"א) דלמ"ד מקלקל בחבורה פטור לא מיחייב בשחיטה רק משום דתיקן להוציא מידי נבלה או מידי אמ"ה. וכאן בשחיטת מסוכנת לא תיקן כלום דהא לא הוציאה כלל מידי נבלה דגם עכשיו לוקין עליה משום נבלה אם לא פירכסה בשחיטתה. וגם לא תיקן להוציא מידי אמ"ה דבלא שחיטתו היתה יוצאת מאמ"ה. כיון דאמרינן בלא פירכסה דבידוע שהיתה נשמתה נטולה מקודם לכן. (דהא מיירי במסוכנת כזו שהיתה מתה מקודם שתחשך. ואף את"ל דע"י החבורה קירב מיתתה כמעט רגע אין זה בגדר מתקן גמור). ושוב מצאתי שהעיר בזה קצת בתשובת ח"ס בסוף ספרו. ועדיין צ"ל דלכאורה מ"מ אכתי תיקשי לרב דאמר בשבת (דע"ד סע"א) דשוחט חייב אף משום צובע וא"כ במסוכנת אם לא תפרכס נהי דאין כאן חיוב משום נטילת נשמה כיון דהוי מקלקל כנ"ל. מ"מ יש חיוב בשחיטתה משום צובע