תורת חסד רכז

התוס' פסחים דמ"ז ע"ב דרבה ס"ל הואיל אפילו לב"ש דל"ל מתוך. צ"ל כנ"ל). אך קשה מהא דאיתא לקמן (דמ"ו ע"ב) דאיתיביה רבה לר"ח בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא כדי שיכול לאכול הימנה כזית צלי מבע"י כו'. בשלמא לדידי דאמרינן הואיל ואי בעי למיכל מצי אכיל מש"ה ישחוט אלא לדידך כו' ומשום הפסד ממונו שרינן איסורא דאורייתא כו'. הרי דרבה מפרש טעמא דמתניתין דשרי לשחוט מסוכנת הואיל ויכול לאכול הימנה. וא"צ שיהיה גומר בלבו לאכול כזית. וכן קיי"ל. והשתא הא במתני' דביצה שם (דכ"ה ע"א) תנן דר"ע אומר אפילו כזית חי מבית טביחתה. וא"כ מוכח בהדיא דר"ע נמי אית ליה הואיל ותיקשי דר"ע אדר"ע דהכא מוכח דר"ע ל"ל הואיל. (ודוחק לומר לפמ"ש שם בצדו מהגרי"פ דהא דמייתי שם היא ברייתא. וא"כ י"ל דבברייתא לא נזכר ר"ע כלל. ובמתניתין דביצה נימא דהכוונה דצריך לאכול ממש. דז"א. דכיון דקיי"ל באמת דא"צ לאכול ושרי מטעם הואיל מסתמא ה"פ נמי בסתמא דמתני'. ור"ע ל"פ על ת"ק רק לקולא דא"צ כזית צלי רק חי. ולא לעשות פלוגתא חדשה לומר דר"ע מחמיר טפי ובעי אכילה ממש ולא מהני ליה הואיל. וגם עיקר דברי הגרי"פ אינם מוכרחים מה שלא מצינו כלל ברייתא כזו. וזה דרך הגמ' בכ"מ דמייתי מתני' ממכילתא אחריתי בשינוי לשון קצת). ומיהו אם נימא דבמידי דלא חזי לאכילה מדרבנן לא נאסרה מדאורייתא ביו"ט משום מלאכה שלא לצורך רק מדרבנן אסור (וכעין ספיקו של הפמ"ג הנ"ל). היה יש ליישב קושיא זו ע"פ מה דאיתא בביצה (דל"ד ע"א) דבעי מיניה ר"י מר"ז בעוף הנדרס מהו לשוחטו ביו"ט מי מחזקינן ריעותא כו'. והקשה שם הפ"י (וכן הקשה בש"א סי' ס"ד, ונדחק בזה). דתיפשוט ליה הך בעיא ממתני' דבהמה מסוכנת דמותר לשחטה ביו"ט אם יש שהות ביום לאכול כזית ממנה. והרי שם ג"כ הוי ספק שמא לא תפרכס בעת שחיטתה והוי נבלה. ותירץ דהתם התירו משום הפסד ממונו דשמא תמות מיד משא"כ בספק טריפה דליכא פסידא אם ימתין מלשוחטה עד אחר יו"ט. עכ"ד הפ"י. והצל"ח הקשה עליו. דמשום הפסד ממונו לא שרינן ליה רק איסור דרבנן. ואף דלדידן דקיי"ל מתוך הוי כאן רק איסור דרבנן. אבל לר"ע דלית ליה מתוך ולדידיה יש כאן איסור תורה אם לא תפרכס וא"כ למה שרי ר"ע במתני' לשחוט מסוכנת ביו"ט. ותירץ משום דר"ע לטעמיה דס"ל בביצה (דכ"א ע"ב) נפש אפילו בהמה במשמע א"כ אפילו אינה ראויה לאדם כלל שרי מה"ת לשוחטה ולהאכילה לכלבים רק דמדרבנן אסור משום מוקצה כיון שמאתמול היתה עומדת לאדם ומוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים וא"כ אף אם לא תפרכס אין כאן איסור תורה לר"ע רק איסור דרבנן ומש"ה התירו משום פסידא. עכ"ד הצל"ח. ולפ"ז יש ליישב ג"כ מה שהקשיתי מהא דמוכח שם במתני' דביצה דר"ע אית ליה הואיל ובפסחים בסוגיין מוכח דר"ע לית ליה הואיל כנ"ל. דלק"מ. דלענין איסור דאורייתא לית ליה הואיל לר"ע. משא"כ בביצה התם דלר"ע לשיטתו מדאוריי' שרי בלא"ה לשחוט מסוכנת בשביל כלבים. רק דאסור מדרבנן משום איסור מוקצה. ולענין האיסור דרבנן מודה ר"ע דמהני הואיל ואי בעי מצי למיכל בעצמו כזית בשר ממנה. ולכאורה היה י"ל בזה ג"כ מה דקשה לפמ"ש שם הרא"ש להוכיח מהא דאר"ע אפילו כזית חי מבית טביחתה דמשום הפסד ממונו שרינן ליה לאכול בלא בדיקת הריאה וסמכינן ארובא וכשירה וכש"כ אם נאבדה הריאה דכשירה ואין להפסיד הבהמה כו'. דלכאורה קשה ע"ז דהא שמענא ליה לר"ע דחייש למיעוטא בספ"ק דמכות (ד"ז ע"א) שהיה שואל להעדים דילמא במקום סייף נקב היה ובשלמא לפיר"ת בתוס' שם דמפרש שהיה שואל להעדים רק אולי יכחישו זא"ז ולעולם לא חייש למיעוטא ניחא הכא. אבל התוס' שם חלקו על פיר"ת, וביותר מבואר בדבריהם בחולין (די"א ע"ב ד"ה ליחוש) דטעמא דר"ע דחייש למיעוטא. ור"ע לטעמיה דס"ל בבכורות (ד"כ ע"ב) דחלב אינו פוטר מבכורה. א"כ קשיא הכא למה שרי ר"ע לשחוט ביום טוב כיון דאין שהות לבדוק הריאה. ולמה לא חייש למיעוטא. ולהנ"ל י"ל כיון דלדידיה מדאורייתא שרי לשחוט ביו"ט אף להאכיל לכלבים ולענין איסור דרבנן גם ר"ע לא חייש למיעוטא (וכמ"ש במ"א בארוכה). אבל ז"א דמה בכך דבאיסור דרבנן לא חיישינן למיעוטא ותולין שבהמה זו היא מרוב הכשירות מ"מ אף אם באמת היא כשירה מאחר שאין שהות ביום לבדוק הריאה ובלא הבדיקה לא נתיר לו לאכול ממנה וא"כ אמאי מותר לשוחטה ביו"ט. והעיקר ביישוב קושיא זאת. דהא מסיק בחולין שם דלר"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בישרא כו' היכא דלא אפשר לא אפשר. ומש"ה אף דבדיקת הריאה הוא אפשר מ"מ מאחר שא"א לעמוד על הבירור הגמור שאינה טריפה, (דדילמא במקום סייף נקב היה) וההכרח לסמוך כאן על הרוב ממילא א"צ לברר ולבדוק כלל ושפיר סומכין על הרוב בכה"ג אף לר"ע ור"מ ואין סברא להצריכו בירור לחצאין בזה (וכיוצא בזה ביארתי במ"א באורך). ועכ"פ לענין קושייתנו מדר"ע אדר"ע מהא דבסוגיין מוכח דר"ע לית ליה הואיל כנ"ל. זהו מיושב לנכון ע"פ דעת הצל"ח הנ"ל: יא ואין להקשות ע"ז. דעדיין תיקשי לרבה דאיתיביה לר"ח בפסחים ממתני' דמסוכנת דשרי לשחוט מטעם הואיל. ורבה גופיה ס"ל בפסחים שם (דמ"ז ע"ב) דאיסור מוקצה מדאורייתא. (ואף דאביי פריך ליה ע"ז וי"ל דאח"כ הדר ביה רבה מהא דמוקצה דאורייתא. וכמ"ש בזה התוס' בעירובין דל"ח ע"ב סד"ה אמר. מ"מ הא באותה סוגיא גופה מעיקרא דאיתיביה רבה לר"ח ממתני' דמסוכנת עדיין סבר דמוקצה דאורייתא וכדאהדר ליה רבה לאביי אח"כ על קושייתו מברייתא דמבשל ג"ה בחלב כו'). וא"כ הדק"ל אמאי שרי ר"ע לשחוט מסוכנת מטעם הואיל כיון דמוכח בפסחים דר"ע לית ליה הואיל כנ"ל. ואף דר"ע לשיטתו שרי מדאורייתא לשחוט ביו"ט בשביל אכילת כלבים רק דאסור משום מוקצה הא מוקצה גופא מדאורייתא לדידיה. הא לק"מ. דאף למאי דסבר רבה דמוקצה דאורייתא מקרא דוהיה ביום הששי והכינו כו'. היינו רק היכא דמבע"י לא היה מוכן כלל. וכמו עצי מוקצה שנשרו מן הדקל ביו"ט. או הביא שה מאפר ביו"ט ושחטו דמיירי התם. אבל בודאי דגם לרבה יש כמה איסורי מוקצה דאסור רק מדרבנן. וכמו הך דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דמיירינן ביה פשיטא דהוי מדרבנן. ולק"מ. ובזה יישבתי לרב אחד שהקשה לי בהא דאמרינן בערכין (די"ח ע"ב) כבש בן שנתו שנתו שלו ולא של מנין עולם. והקשו שם התוס' דלמה לי קרא תי"ל מסברא דאלת"ה היאך נמצא תמידין כשירין לר"ה שאם נולד קודם ר"ה מיד כשנכנס ר"ה בן שתי שנים הוא ובתמידין בן שנה בעינן ואם הוא נולד יום ר"ה מחוסר זמן הוא. וי"מ דאין אנו מתחילין מנין שנתו כ"א מיום הרצאה כו' והתוס' דחו ד' הי"מ בזה ע"ש. והקשה הרב הנ"ל לד' הני י"מ. דתיקשי לפמ"ש המהרש"א בביצה (ד"ו ע"א בתוד"ה וכי) דעגל שנולד קודם יו"ט ויום ח' שלו הוא ביו"ט הוי מוקצה דלא הוי חזי לאכילת אדם בבה"ש וגם לא היה עומד לאכילת כלבים. ומעתה לרבה דסבר דמוקצה מדאורייתא א"כ הדק"ל דלמה לי קרא דשנתו כו' תי"ל דאלת"ה היאך נמצא תמידין כשירין בר"ה. דבממ"נ. אם הוא תוך ח'