תורת חסד רכו

והא דמוכיח רבא מדר"ע דלא אמרינן מתוך היינו עפמ"ש התוס' (ד"ה סע"א) בתירוץ השני דאע"ג דכשישרף ויעשה גחלים הנאתו מותרת מדאורייתא מ"מ כיון דמתחלת הבערה אינו יכול ליהנות ממנו אע"פ שיהיה לו הנאה ממנו אח"כ אסור, עכ"ד התוס'. ובזה י"ל דעת הפוסקים דס"ל סברא זו דמש"ה לר"ע דלית ליה מתוך ובעי צורך או"נ ממש בעינן דוקא שיהיה לו היתר הנאה בתחלת הבערה. דבכה"ג התירה התורה מלאכת או"נ. משא"כ הכא שההנאה באה אח"כ. אבל לדידן דאמרינן מתוך ובעינן רק שיהא צורך קצת בזה סגי גם אם ההנאה באה אח"כ דמ"מ חשיב זה צורך קצת לומר מתוך בכה"ג. ושפיר מוכיח רבא מדר"ע דלית ליה מתוך מהא דר"ע ס"ל דהבערת חמץ אסור מדאורייתא ביו"ט דאקרא קאי. וכל זה לענין מדאורייתא דאחר שישרף החמץ ויעשה גחלים הנאתו מותרת. אבל מדרבנן שגם אח"כ הנאתו אסורה כדתנן ולא יסיק בו תנור וכיריים. א"כ הוי זה הבערה שלא לצורך כלל ואסור. וכמ"ש האחרונים דאף בדבר שאסור באכילה מדרבנן אם בישלו ביו"ט ג"כ חשיב הבערה שלא לצורך ואסור מדאורייתא ביו"ט. והפמ"ג נסתפק בזה. והבאתי ראיה לדבריהם מהא דאיתא בירושלמי (פ"א דביצה ה"ג) דרשב"ל ס"ל דהמבשל נבלה ביו"ט לוקה. והרי ר"ל גופיה ס"ל דחצי שיעור מותר מה"ת. וא"כ חזי מדאורייתא לאוכלו פחות פחות מכשיעור ואמאי לוקה. א"ו דאחר שאסור ח"ש מדרבנן שוב הוי הבערה שלא לצורך כלל ואסור מה"ת. (ואין לדחות ולומר דהירושלמי לטעמיה דאיתא בירושלמי רפ"ו דתרומות דמודה ר"ל בעתיד להשלים. דהתם מיירי בעתיד להשלים השיעור בתוך כא"פ דמיצטרפי. ואכתי חזי הכא לאכול פ' פ' מכשיעור א"ו כנ"ל). ולפ"ז י"ל דלדידן בחמץ אין היתר כלל לבערו ביו"ט ואין היתר מטעם מתוך וכמבואר. אלא דצריך לבאר אם קיי"ל כהך תירוצא דהתוס' הנ"ל דטעמא דר"ע משום שמתחלת הבערתו אינו יכול ליהנות ממנו כו'. דלכאורה לפמ"ש הרב המאירי בחידושיו דהא דלא יסיק בו תנור וכיריים הוא מדרבנן בלא"ה דלהסיק בחמץ הוי שלא כדרך הנאתו דאסור מדרבנן (וכ"כ הפ"י ברפ"ב דפסחים). וכן מבואר בתוס' בב"ק (דק"א ע"א ד"ה ולא) דשמן שאינו עומד להדלקה אם הדליקו בו הוי ג"כ שלא כדרך הנאתו וה"נ י"ל לענין הסקה בחמץ (וכ"כ במרדכי דהנאת אפרו חשיב שלכדהנ"א כו'). ולפ"ז א"כ מדאורייתא שרי ליהנות ממנו בהסקה אף בתחלת ביעורו ואמאי יהיה אסור לבער חמצו ביום טוב באופן שיהנה בהסקה. ומזה יהיה מוכח כתירוץ הא' דהתוס' דהא דמוכיח ר"ע דהבערה אסורה ביו"ט היינו דקרא מיירי בכל ענין אף בא"צ לגחלתו (ובתוס' לקמן דכ"ט ע"ב ד"ה ר"א. מוכח מדבריהם דלהסיק בחמץ אסור מדאורייתא. אלא דלכאורה דבריהם שם סתרי קצת לדברי התוס' בסוגיין. ובמ"א ביארתי ענין זה. ושד"ז אם הסקה חשיב שלכדהנ"א תליא בפלוגתא דאמוראי ואכמ"ל) ואולי י"ל דלהסוברים דלהסיק בחמץ הוי שלכדהנ"א א"צ כלל לתירוץ התוס'. די"ל שלדבריהם מעיקרא לק"מ. דמש"ה ל"ל דשרי להבעיר חמץ ביו"ט כדי ליהנות בגחלתו. דמה שהתורה התירה ביו"ט מלאכת או"נ כדכתיב אשר יאכל כו'. ג"כ אין היתר רק כדרך הנאתו משא"כ שלכדהנ"א ויבואר במ"א אי"ה. וגם לפ"ד הר"ן דס"ל דאף למ"ד יש שבח עצים בפת מ"מ לא אמרינן יש שבח עצים בתבשיל לפ"ז ג"כ צ"ל כתירוץ הא' דהתוס' הנ"ל. וגם מ"ש התוס' בתירוץ השני דאם ההנאה באה אח"כ אסור. והביאו ראיה מנדרים ונדבות דאין קרבין ביו"ט אע"פ שיש בהן מאכל הדיוט לבסוף. לכאורה הא בנדרים ונדבות למ"ד אין קרבין עיקר הטעם משום דעיקרו לגבוה ומשולחן גבוה קזכו. וכמ"ש התוס' לקמן (דמ"ו ע"א) וכן אמרו בגמרא בביצה (דכ"א ע"ב) גבי בהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל דמותר לשוחטה ביו"ט. ופריך וכי מה בין זה לנו"נ כו' ומשני דנו"נ אסור לשוחטן ביו"ט דכהנים משולחן גבוה קזכו. ולא אמר החילוק משום דבנו"נ יש בהן היתר אכילה לבסוף משא"כ בבהמה חציה של ישראל יכול ליהנות תיכף ומזה מוכח דאין חילוק בין שההנאה מתחלה או לבסוף. והנה אם נימא כתירוץ הראשון דהתוס' הנ"ל דהוכחת ר"ע הוא משום דקרא מיירי בכל ענין אפילו א"צ לגחלתו. אבל בזה אין חילוק אם היתר הנאה בא לבסוף כנ"ל. היה מקום ליישב בזה קושיית התוס' בשבת (דכ"ד ע"ב ד"ה לפי) בהא דאין שורפין קדשים ביו"ט דהגמ' יליף מזה דאין שורפין תרומה טמאה ביו"ט. דהיאך ילפינן בזה תרומה מקדשים. והא בקדשים אינו יכול ליהנות בשעת שריפה והוי הבערה שלא לצורך כלל. משא"כ בשריפת תרומה טמאה שמותר ליהנות ממנה בשעת שריפה והוי הבערה לצורך ונדחקו התוספות שם לתרץ זאת. ולפי הנ"ל י"ל כאן דכמו דאמרינן גבי חמץ דקרא מיירי בכל ענין אפילו אין צריך לגחלתו. ה"נ הכא אמרינן איפכא ג"כ. דקרא דאסר שריפת קדשים ביו"ט מסתמא מיירי בכל ענין אפילו בצריך לגחלתו. דאחר שיעשה גחלים הנאתו מותרת מה"ת כנ"ל. ואפ"ה אסרה תורה לשורפן ביו"ט וא"כ הה"נ לתרומה. אלא דלכאורה ז"א. דהא אמרינן בפסחים (דכ"ז ע"ב) ובשילהי תמורה דאפר הקדש לעולם אסור. ומשמע דאסור מה"ת. וא"כ לא מצי ליהנות בגחלת של קדשים פסולים אף לבסוף. מיהו למאי דמסיק רב שמעיה שילהי תמורה כי תניא הא מתני' בתרומת הדשן כו'. מבואר דכל הנשרפין דקדשים אפרן מותר (אף היכא דלא מעל). וכ"כ התוס' במנחות ר"ד נ"ב ד"ה ואין ע"ש. ושפיר י"ל כנ"ל. אלא דאכתי תיקשי לרב אשי דאמר טעמא דאיסור שריפת קדשים ביו"ט משום דיו"ט ה"ל עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. ולא מחמת ילפותא מקראי. א"כ אכתי מנליה איסור שריפת תרומה טמאה דהוי הבערה לצורך. (וכן בקדשים היכא דהוי הבערה לצורך כנ"ל מנ"ל לאסור מן התורה). מיהו גם לשיטת רש"י בביצה (דכ"ז ע"ב) דס"ל משום דרחמנא אחשבה להבערתן כו' ה"ט ג"כ לא שייך רק להני אמוראי דילפי מקרא איסור שריפת קדשים. משא"כ לרב אשי מנ"ל לומר כן לאסור בזה אף הבערה לצורך ורש"י בשבת (ר"ד כ"ה) בהך דר"א פירש שם ואע"ג דהדלקת נר ביו"ט מלאכה המותרת היא כו' ג"ז לא יצא מן הכלל, עכ"ל. ובחידושי הרשב"א שם נראה שמפרש בדברי רש"י דמדרבנן אסרו כן ולא הוציאו מן הכלל תרומה טמאה כו' ע"ש, ואכמ"ל. אלא דלכאורה יש להוכיח דלדידן קיי"ל כתירוץ השני דהתוספות ולא כתירוץ הראשון הנ"ל וכמשי"ת אי"ה : י והנה ע"ד מש"כ התוס' בתירוץ הראשון דהוכחת ר"ע היא משום דקרא מיירי בכל ענין אפילו א"צ לגחלתו. כבר הקשו עליו המפרשים דלרבה דס"ל האופה מיו"ט לחול אינו לוקה הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה כו'. א"כ ה"נ אפילו א"צ לגחלתו אין כאן איסור תורה הואיל וחזי ליה לצורכו אם יצטרך לגחלתו. וכן אמרו בהדיא לקמן (דמ"ז ע"ב) לרבה אהבערה לא ליחייב הואיל דחזי ליה לצרכו, ע"ש. (ולרבה ליכא שום איסור דאורייתא מטעם הואיל כדמוכח שם דמ"ו ע"ב). וע"כ דלהך תירוץ דהתוס' הכא צ"ל דר"ע לית ליה הואיל. והא דלא אמר רבא ש"מ מדר"ע ארבע דש"מ נמי דלית ליה הואיל היינו דזה לא פסיקא ליה די"ל כתירוץ השני דהתוספות הנ"ל. (ולשיטת התוספות בשבת דל"ט ע"ב. דמאן דל"ל מתוך מכש"כ דל"ל הואיל א"כ בלא"ה לק"מ הכא. דכיון דמוכיח מדר"ע דל"ל מתוך מכש"כ דל"ל הואיל. רק לשיטת