תורת חסד רכה

ופטורות ממ"ע דתשביתו. ודמי למ"ש הרמב"ם ריש הלכות תמורה דמש"ה המימר לוקה ולא חשיב לאו הנל"ע כיון שאין הלאו שבה שוה לעשה לענין הציבור והשותפין שאין עושין תמורה אם המירו אע"פ שהן מוזהרין שלא ימירו. וה"נ בלאו דב"י שאין הלאו שוה לעשה לענין נשים כנ"ל, עכ"ד. ויש להשיב ע"ז דדוקא התם גבי תמורה דמיעט קרא ציבור ושותפים ממ"ע זו ולא מיעטם מן הלאו דתמורה. מש"ה אמרינן דלא בא העשה לנתק הלאו כיון דחזינן כאן שבא הלאו יותר כולל מן העשה במצוה זו הפרטית. משא"כ לענין מ"ע שהז"ג שנשים פטורות בכלל מכל מ"ע שהז"ג שבתורה אין זה מונע שלא יהא שום לאו נל"ע במ"ע שהז"ג מחמת שהנשים פטורות ממנה. אחר שהעשה והלאו שוין עכ"פ בכל מי שמחוייב במ"ע שהז"ג שבכל התורה. ובפרט מצוה זו לבד אין חילוק בין העשה ובין הל"ת. וראיה לסברא זו דאל"כ תיקשי לר"י דפוטר סומא מכל המצות (בב"ק דפ"ז ע"א וקידושין דל"א ע"א). ומבואר בספר המכריע (סי' ע"ח בהג"ה הנדפסת שם מקדמון א') דר"י אינו פוטר סומא רק ממ"ע ולא ממל"ת ע"ש. וכ"כ הט"א במגילה (דכ"ד ע"א). וא"כ תיקשי לדבריהם דלפ"ז לר"י לא משכחת כלל שום לאו הנל"ע. דהרי שום לאו אינו שוה להעשה דלעולם הלאו כולל יותר מהעשה. שהרי הסומין מוזהרין בכל הלאוין ופטורין מכל מ"ע. והא ר"י גופיה ס"ל דלאו הנל"ע אין לוקין עליו כדאיתא בשבועות (ד"ג ע"ב) ובתמורה (ד"ד ע"ב) וש"ד. א"ו דמה שהסומא פטור בכלל מכל מ"ע שבתורה אין זה ענין כלל לשלא ינתק העשה להלאו מאחר שבמצוה זו הפרטית אין הלאו כולל יותר מהעשה לכל מי שמחוייב בעשין של תורה. ומה בכך שסומין פטורין מכל מ"ע שבתורה. אבל למי שמחוייב בעשין העשה והלאו שוין במצוה זו. וה"נ לענין מ"ע שהז"ג דנשים פטורות דאין זה מונע שלא ינתק העשה להלאו וכנ"ל. אלא שיש לדחות ולומר דהא דר"י ס"ל דלאו הנל"ע אין לוקין עליו אף דר"י גופיה ס"ל דסומא פטור ממ"ע וחייב בל"ת כנ"ל. היינו משום דבלאו הנל"ע כיון שהעשה בא לתקן הלאו ממילא נגרר העשה אחר הלאו שיהיה גם הסומא חייב בעשה זו דכמו שמוזהר הסומא על הל"ת שלא לעשותו כמו כן הוא מוזהר אח"כ לתקנו ע"י העשה דאל"כ נשאר עליו חיוב הלאו. ולכן אף שפטור הסומא מכל מ"ע לר"י מ"מ בלאו הנל"ע יש עליו חיוב עשה בכלל הלאו בעצמו וכנ"ל. אמנם לפ"ז אם נימא כן שוב נפשט הספק של הש"א והפמ"ג הנ"ל. דפשיטא דנשים חייבות במ"ע דתשביתו כיון שמוזהרים בלאו דב"י. והרי העשה דתשביתו ג"כ נגרר אחר הלאו דב"י כמו דאמרינן בכל ל"ת הנל"ע לענין סומין וכנ"ל. (וחוץ מזה יש להוכיח ג"כ דא"א לומר בדברי הרמב"ם דלאו דב"י לא הוי נל"ע דהוא משום דנשים פטורות ממ"ע דתשביתו וכנ"ל. דהרי הרמב"ם (בפ"ג מה' מלוה ה"ד) פסק דאם עבר ומישכנו אינו לוקה שהרי נל"ע כו'. והקשה המל"מ דהלאו כולל יותר מהעשה לענין עשיר כו'. ותירץ בתומים (סי' צ"ז) דדוקא בתמורה דהעשה הוא ממילא סבר הרמב"ם דכיון דהלאו כולל יותר מהעשה לוקה. משא"כ בעשה דצ"ל קום ועשה אפילו בכה"ג הוי נל"ע ואינו לוקה. ולפ"ז א"א לומר כאן בדברי הרמב"ם כנ"ל). מיהו לכאורה היה יש להוכיח קצת דנשים אין מחוייבות במ"ע דתשביתו. דבזה ניחא קושית האחרונים ע"ד הר"י דס"ל דמשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו ממתני' דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט. ולדברי הר"י בפשיטות הל"ל שישהא ע"מ לשורפו לערב (והובא לעיל אות ג'). אבל אם נימא דנשים פטורות ממ"ע דתשביתו י"ל דמ"ש הר"י דמשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו משום דלאו דב"י נל"ע דתשביתו היינו רק באנשים דמחוייבים במצוה זו דתשביתו. והוי העשה תיקון להלאו. וס"ל דחשיב לאו הנל"ע אף שנשים פטורות ממ"ע שהז"ג וכנ"ל. או דבלא"ה התוס' לא ס"ל כלל סברת הרמב"ם לענין תמורה דלוקה משום שהלאו אינו שוה להעשה. רק דבתמורה לוקה מטעמי אחריני. כדאיתא בתמורה ד"ג ע"ב. ולהרמב"ם שם גירסא אחרת ואכמ"ל). אבל בנשים שפטורות ממ"ע דתשביתו א"כ לדידהו לא הוי ב"י נל"ע כלל דלא יתוקן כלל אצלם הלאו ע"י העשה כיון שפטורות ממ"ע זו. וממילא אשה אסורה להשהות חמץ ע"מ לבערו. והשתא לא קשיא ממתניתין דכיצד מפרישין כו'. דהתם רצו חכמים לעשות תקנה כוללת אף לנשים. דאם האשה היא בעלת העיסה שנטמאת א"א לה להשהותה לשורפה לערב שהרי תעבור בב"י וכנ"ל. ולא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין שבאיש יהיה הדין שישהנה ע"מ לשורפה לערב. ובאשה יהיה צריך תקנה אחרת. ומש"ה השוו דבריהם בתקנתם לענין זה לכל מר כדאית ליה. ולק"מ. ואולם קושית האחרונים ע"ד הר"י ממתניתין דכיצד מפרישין כו' כבר יישבתי במקומו בלא"ה בכמה אופנים. ומסברא נראה כמ"ש לעיל דהעשה נגרר אחר הלאו וחייבות הנשים במ"ע זו ג"כ. ויותר מזה מבואר בחידושי הרמב"ן בקידושין (דל"ד ע"א) שמתרץ שם קושיות התוספות (ד"ה מעקה). ומחלק בזה בין לאו ועשה דמעקה. דהעיקר הוא העשה לעשות מעקה והל"ת דכתיב אח"כ נגרר אחר העשה. ואילו היו הנשים פטורות ממ"ע זו היו פטורות אף מהלאו שבו שנאמר רק לקיום העשה. משא"כ בעשה ול"ת דיו"ט נשים חייבות אף בהעשה דיו"ט שעיקרו הוא הלאו (וע"ש בר"ן ובספר המקנה). וי"ל דאף להתוס' שם דלית להו סברא זו לענין עשה ול"ת דיו"ט. מ"מ לענין לאו הנל"ע י"ל דכ"ע מודו שהנשים חייבות אף במ"ע זו שהיא תיקון להלאו וכנ"ל. ובזה רווחא שמעתתא במה דפשיטא להו להתוס' שם דנשים חייבות במ"ע דשריפת נותר. והמפרשים שם נדחקו למה לא הוי זה ג"כ מ"ע שהז"ג. (דאין שורפין קדשים בלילה וכן אין שורפין ביו"ט). ולדברינו א"ש. דאפילו הוי מ"ע שהז"ג נשים חייבות במ"ע זו שהיא תיקון הלאו וכנ"ל. וכאן אין להאריך יותר בזה ואי"ה במקום אחר יבואר: ט ונחזור לדברינו הראשונים. דמהא דמוכיח רבא מדר"ע דלא אמרינן מתוך כו'. מוכח מזה דלדידן דקיי"ל דאמרינן מתוך שרי לבער חמץ ביו"ט. ואף לרש"י וסיעתו שפסקו כר"י דאב"ח אלא שריפה ויליף לה מנותר. מ"מ לענין זה לא שייך למילף חמץ מנותר שאסור לבערו ביו"ט. ואין היתר מטעם מתוך. דשאני שריפת נותר דהוי הבערה שלא לצורך כלל כיון דיכול לקיים מצותו למחר. משא"כ בחמץ שעובר כל שעה בב"י. ואף דלשיטת רש"י דמשום מתוך שרינן הבערה אף שלא לצורך כלל. מ"מ אין למילף בזה חמץ מנותר. כמו שביארנו לעיל (סוף אות ב'). אך המג"א (סי' תמ"ו סק"ג) הביא בשם הכ"מ דלא אמרינן מתוך אלא בהנאה השוה לכל הגוף ובזה אין הנאה לגוף. ואע"ג דאיכא מצוה בשריפתו אפ"ה אסור מ"ד אשריפת קדשים דאינו דוחה יו"ט, עכ"ד. ולכאורה ז"א לפי מה שביארנו לעיל. וגם מ"ש המג"א דמ"ש התוספות דכיון דיש מצוה בשריפתו מיקרי צורך היום היינו רק לפי הס"ד דתשביתו ביו"ט אבל למסקנא דתשביתו מעיו"ט אסור לשורפו ביו"ט. לכאורה אין דבריו מוכרחים דאף דהמסקנא דתשביתו מעיו"ט מ"מ למה לא יהיה מיקרי צורך היום משום המצוה כיון דגם בכל הפסח מחוייב במ"ע זו לבער חמץ כידוע. רק שהיה י"ל בדברי הפוסקים דלא ס"ל כלל סברת התוספות דמשום מצוה יהיה חשיב צורך היום. רק ס"ל כמ"ש הכ"מ דכיון דליכא הנאה לגוף לא אמרי' מתוך