תורת חסד רכד

דהוי ג"כ מבשל כמו בהקטרת איברים דמכיון שהוא רוצה בעיכולן חשיב מבשל. דז"א. חדא דאף אם נימא כן מ"מ מוכיח רבא שפיר מדר"ע דאמר בהדיא ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה. הרי דנקיט הוכחתו בקרא משום הבערה ולא משום מבשל. ועוד דיש לחלק בסברא. דדוקא בהקטרת איברי קרבן אמר הירושלמי דחשיב מבשל מכיון שהוא רוצה בעיכולן. דהוי אכילת מזבח דומיא דאכילת אדם. ומעשה ההקטרה זהו גופה המצוה והוי ממש כמו מבשל שמכשיר הדבר לאכילה. וכאן עולה למזבח. משא"כ בביעור חמץ שעיקר המצוה רק שלא יראה ולא ימצא החמץ בעולם. ומעשה ההבערה והשריפה עצמה אין זה עיקר המצוה ותכליתה רק תכלית המצוה שלא יהיה החמץ בעולם וה"ז בגדר מבעיר ולא בגדר מבשל. ושפיר מוכח מדר"ע דהבערה לחלק יצאה. ולק"מ. (רק עדיין קשה לכאורה לדברי הר"פ בהגהות הסמ"ק שהבאתי לעיל דגריס במכילתא דרע"א איזוהי השבתה שהיא ב"י הוי אומר זוהי שריפה. א"כ שמענו לר"ע בהדיא דאמר דאב"ח אלא שריפה. ומ"מ חשיב ליה רבא הכא דש"מ מדר"ע דאב"ח אלא שריפה. א"כ ה"נ הל"ל דש"מ מדר"ע הכא ג"כ דחב"פ אסור בהנאה. אע"ג דשמענו כן לר"ע בהדיא בברייתא אחרת כנ"ל. ויש ליישב. ואין להאריך יותר בזה): ז ובעיקר הקושיא בהא לדאימא דתשביתו ביו"ט ואתי עשה דתשביתו ודחי לל"ת דיו"ט להני אמוראי דס"ל דיו"ט הוי ל"ת גרידא. י"ל באופן אחר. עפמ"ש התוס' בקידושין (דל"ד ע"א ד"ה מעקה) שהקשה הר"י מא"י גבי הא דאין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט (דלרב אשי הטעם) משום דעשה דשריפת קדשים אינו דוחה יו"ט דהוי ל"ת ועשה. ולמה לא תוכל אשה להדליק בשמן שריפה ביו"ט כיון דהיא אינה מצווה בעשה דיו"ט שהזמ"ג והוי יו"ט לגבי דידה ל"ת גרידא ולידחי ליה עשה דשריפת קדשים. ותירץ דעשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים ולא דחי ליה עשה. ובזה י"ל במה שהקשו התוס' מדרבא אדרבא. דבביצה משמע דרבא גופיה אית ליה דיו"ט הוי עשה ול"ת. ובשבת ובפסחים יליף רבא מקרא דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט ולא אמר כר"א משום דיו"ט הוי עשה ול"ת דמזה משמע דרבא ס"ל דיו"ט הוי לאו גרידא. וגם כבר הובא לעיל בדברינו קושיית הט"א בסוף מס' ר"ה דמפרש הגמרא שם טעמא דמתני' דשופר של ר"ה אינו דוחה יו"ט משום דיו"ט הוי ל"ת ועשה. דתיקשי מהך מתני' להני אמוראי דס"ל דיו"ט הוי ל"ת גרידא אמאי לא דחי ליה מ"ע דשופר. ואי משום דלא הוי בעידנא דמיעקר כו' תיקשי לדברי הר"ת דס"ל דבמצוה דרבים דוחה ל"ת. אף דלא הוי בעידנא דמיעקר כו'. (ובלא"ה קשה דהל"ל שם טעם זה דלא הוי בעידנא דמיעקר דא"ש לכ"ע. ולמה נקט הגמרא שם טעמא דיו"ט עשה ול"ת דזהו רק לר"א משא"כ לשאר אמוראי הנ"ל). וליישב כ"ז. י"ל דכולהו אמוראי ס"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת ולית מאן דפליג בזה (וכבר הבאתי לעיל שכן פי' בס' יראים ג"כ דכולהו אמוראי ס"ל דיו"ט הוא עשה ול"ת. רק שהוא מפרש טעמייהו דילפי דלא שרי מטעם מתוך כו' ודהוי ג' כתובים הבאים כאחד. יעו"ש בדבריו. וזה דבר קשה להולמו. וע"כ יש לפרש בענין אחר וברווחא). אלא דבהא פליגי. דלר"א ס"ל דכיון דיו"ט הוי עשה ול"ת אף הלאו עצמו אלים ולא דחי ליה עשה אפי' לענין נשים דפטורות ממ"ע דיו"ט כמ"ש התוס' בקידושין. משא"כ לשאר אמוראי לא ס"ל סברא זו שהלאו עצמו אלים וס"ל דהא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה היינו רק מכח העשה אבל הלאו נדחה שפיר (וכעין מ"ש הריב"א בתוס' חולין דקמ"א ע"א). וממילא לענין נשים שפטורות ממ"ע דיו"ט והוי לדידהו יו"ט רק ל"ת גרידא א"כ נשים יוכלו להדליק בשמן שריפה ביו"ט דעשה דוחה ל"ת וכקושיית התוס'. ומש"ה איצטריכו למילף מקראי דאין עשה דשריפת קדשים דוחה ל"ת דיו"ט כלל. ומיושב קושית התוס' מדרבא אדרבא וגם קושיית הט"א משילהי ר"ה הנ"ל. כיון דכולהו אמוראי ס"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת. והתם גבי שופר ל"ק שיותרו נשים לדחות ל"ת דיו"ט משום עשה דשופר דהא נשים פטורות גם ממ"ע דשופר דהוי מ"ע שהז"ג. משא"כ בעשה דשריפת קדשים שהנשים חייבות דלא הוי מ"ע שהז"ג מש"ה אי לאו קרא ה"א דבנשים הך עשה דוחה לל"ת דיו"ט כנ"ל. (כמו שהאריכו המפרשים בקידושין שם בדברי התוס' לבאר דלא הוי שריפת קדשים מ"ע שהז"ג. ע"ש בדבריהם. ואכמ"ל). ומעתה יתיישב ג"כ בסוגיין דשפיר מוכיח ר"ע דאי תשביתו ביו"ט הא הבערה אסור ביו"ט. ואין לומר דעשה דתשביתו דוחה לל"ת דיו"ט. שהרי יו"ט הוא עשה ול"ת לכ"ע. ואין להקשות דאכתי אפשר שתהיה ההשבתה ע"י נשים דהוי לדידהו יו"ט רק ל"ת גרידא ולידחי ליה מ"ע דתשביתו. דלהני אמוראי לא ס"ל דהלאו עצמו אלים מכח העשה וכנ"ל ובמ"ע דתשביתו מצוות נשים ג"כ דאף דהוי ג"כ מ"ע שהז"ג מ"מ י"ל דאיתקש תשביתו ללאו דב"י. (וע' בתשובת נו"ב מ"ק חא"ח סי' כ' דס"ל דשאור שאור לג"ש הוי ג"כ לענין שאור דתשביתו ע"ש), דהא לק"מ. דבפשטא דמילתא י"ל דאין סברא לומר דמ"ע דתשביתו ביום הראשון (דהיינו ביו"ט לפום סברא דהשתא) לא יהיה נוהג במי שלא ימצא אשה להשביתו. וכעין מ"ש התוס' בשבועות (ד"ג ע"א סד"ה ועל) לענין הקפת הראש דמצורע דאין לומר שימתין עד שימצא אשה או נכרי או קטן כו'. ואף די"ל דדוקא התם דמייתר קרא לזה שדוחה העשה לל"ת דהקפה. וע"כ דלהכי איצטריך שלא ימתין עד שימצא אשה כו'. מ"מ הא התוס' שם הביאו ראיה משילהי דחולין דעשה דמצורע דוחה עשה דשילוח הקן ולא אמרינן ימתין עד שימצא עוף אחר ומסברא אמרינן כן שם. ואף די"ל דכ"ז היכא שהאיסור נדחה מפני העשה אז אמרינן מסברא דא"צ להמתין עד שימצא כו'. משא"כ הכא דבאיש איכא עשה ול"ת דיו"ט ואינו נדחה מפני העשה דתשביתו בזה יש לדחוק בפירוש הקרא לומר שימתין מלהשבית עד שימצא אשה. מ"מ כ"ז אינו. וא"א לפרש כן בקרא דתשביתו. וממקומו הוא מוכרע. דאל"כ בלא"ה תיקשי מה מוכיח ר"ע דילמא יכול להשבית החמץ ביו"ט ע"י עכו"ם או קטן. וע"כ דאין זה במשמעותיה דקרא וכנ"ל. (רק דבזה י"ל דבלא"ה א"א לומר שישבית ע"י עכו"ם או קטן כיון דאין שליחות לעכו"ם וקטן ולא קיים חיוב המ"ע שעליו להשביתו. מיהו י"ל דא"צ כאן תורת שליחות כלל כיון שעיקר המצוה שיהיה החמץ מבוער מן העולם. וכ"מ במג"א ובאחרונים בסי' תמ"ו שאף אם מבער ע"י עכו"ם קיים המ"ע דביעור חמץ ע"ש). ואם היינו אומרים דנשים אין מצוות במ"ע דתשביתו דהוי מ"ע שהז"ג מ"מ אין ליישב בזה עיקר הקושיא דליתי עשה דתשביתו ולידחי ל"ת דיו"ט ולומר דכיון דעשה דתשביתו אינה נוהגת בנשים ה"ל עשה שאינו שוה בכל ואינו דוחה ל"ת השוה בכל. דז"א דמכלאים בציצית איכא למילף למ"ד נשים פטורות מציצית דאף שהעשה אינה נוהגת בנשים דוחה לל"ת, וע' תוס' יבמות (ד"ו רע"א): ח ובעיקר הענין אם נשים חייבות במ"ע דתשביתו. ראיתי שכבר חקרו בזה בשאגת ארי' (סי' פ"ב) והפמ"ג בפתיחתו. והמה סברו ליישב בזה דברי הרמב"ם שפסק דלוקין על ב"י בעושה מעשה כגון שקנה חמץ או חימצו ולא חשיב לאו דב"י נל"ע כלל. דטעמו בזה כיון שהלאו כולל יותר מהעשה דנשים מוזהרות בלאו דב"י