תורת חסד רכג

עשאו ג"כ כאילו הוא ברשותו לענין שיכול לבטלו ג"כ כיון דתשביתו היינו ביו"ט והרי גם הביטול בכלל תשביתו כנ"ל. והשתא ממילא ודאי שרי לבער חמץ ביו"ט בשאר ביעורים ול"ל דרחמנא אחשבה להבערתן דזהו שייך רק בקדשים טמאים דמחוייב מה"ת לבערם דוקא. משא"כ בחמץ כיון דסגי ליה בביטול בלב ואז א"צ לבערו כלל. ממילא לא שייך לומר דרחמנא אחשבה להבערתו והוי מלאכה כיון דבביטול בלב סגי. וגם כשמבער חמצו בשאר ביעורים ג"כ לא גרע זה מביטול בלב. ולק"מ קושית הפ"י. והשתא ניחא ג"כ קושייתנו הנ"ל. דאי תשביתו ביו"ט ל"ל שידחה עשה דתשביתו לל"ת דיו"ט. דהא לפי הה"א דתשביתו ביו"ט ממילא מוכח דמצי לבטל חמץ אחר זמן איסורו ג"כ. וא"כ לאו דב"י נל"ע דתשביתו וכמו לריה"ג כנ"ל. ולפ"ז משהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו. ובכה"ג אין עשה דוחה ל"ת כיון דיכול לבערו למחר כנ"ל. רק לפי המסקנא דתשביתו היינו מעיו"ט שפיר קיי"ל בחמץ דאחר זמן איסורו לא מצי לבטלו וכסברא הפשוטה. ומש"ה לא הוי לאו דב"י נל"ע כלל כיון דאח"כ לא מצי לקיים העשה דתשביתו בביטול בלב., ואף דגם הבערה בכלל תשביתו ומצוה דהבערה יכול לקיים גם אח"כ. מ"מ מאחר דגם הביטול בכלל תשביתו ולא מצי לבטל רק קודם זמן איסורו ממילא מוכח דהעשה דתשביתו לא באה לנתק הלאו ולתקנו בעשה זו כיון דגם בביטול מקיים מ"ע זו. וזה א"א רק קודם זמן התחלת הלאו וכנ"ל. ומיושב קושיא זו אף לדברי הרמב"ם וכנ"ל. ועפ"ז יש ליישב גם קושיית הממ"נ שהקשיתי לעיל. דאי נימא דמשהא חמצו ביו"ט ע"מ לבערו עובר עליו. תיקשי אדר"ע דילמא תשביתו ביו"ט ועשה דוחה ל"ת כנ"ל. ואי נימא דמשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו א"כ היאך מוכיח רבא דלית ליה לר"ע מתוך כו'. דילמא אית ליה מתוך רק דהכא הוי שלא לצורך כלל כיון דמשהא ע"מ לבערו אינו עובר עליו, ולפי הנ"ל י"ל דלהה"א דתשביתו מיירי ביו"ט א"כ ה"ל לאו דב"י נל"ע כנ"ל ומשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו וא"כ אי תשביתו ביו"ט ל"ל שידחה עשה לל"ת כיון דמשהא ע"מ לבערו אינו עובר עליו. אבל לפי האמת דתשביתו הוא מעיו"ט לא הוי ב"י נל"ע ומשהא ע"מ לבערו עובר עליו. והא דמוכיח רבא מדר"ע דלית ליה מתוך. היינו משום דמשמע מלישנא דר"ע דלפי האמת ג"כ אסור לבער חמץ ביו"ט. (דדוחק לפרש במילתיה דר"ע הא דקאמר ומצינו להבערה כו' שזהו רק לפי הה"א דתשביתו ביו"ט. ועפ"י הקדמה הנ"ל דאז מוכח דב"י הוי נל"ע וכנ"ל. דודאי אין להעמיד כוונה זו בלישניה דר"ע. רק דאנן אמרינן כן דממילא בהא תליא אי הוי לאו דב"י נל"ע כנ"ל). ומזה מוכח דר"ע לית ליה מתוך כו'. ולק"מ: ה אלא דלפ"ז יש להקשות קושיא אחרת. דלכאורה קשה בהא דאמר רבא ש"מ מדר"ע תלת כו'. הא עוד מוכח מדר"ע מילתא אחריתי. והוא דמוכח דס"ל דחב"פ אסור בהנאה. דאי ס"ל כריה"ג דחב"פ שרי בהנאה א"כ י"ל תשביתו ביו"ט והוי הבערה לצורך דיכול להסיקו תחת תבשילו. אלא דזה לק"מ. די"ל עפ"י תירוץ הראשון שבתוס' בסוגיין (בד"ה וכתיב) שכתבו דאע"ג דכשישרף ויעשה גחלים הנאתו מותרת מ"מ שפיר מוכיח ר"ע דקרא מיירי בכל ענין אפי' א"צ לגחלתו ולפ"ז לא מוכח כלל מדר"ע דהכא דחב"פ אסור בהנאה די"ל דס"ל דחב"פ שרי בהנאה רק דהוכחתו דא"א לומר תשביתו ביו"ט כיון דקרא מיירי בכל ענין אפי' א"צ לו להסיקו תחת תבשילו והוי הבערה שלא לצורך. ואף דלתירוץ הב' שבתוס' שם שפיר מוכח מדר"ע דס"ל דחב"פ אסור בהנאה. מ"מ לא חשיב ליה רבא להוכיח כן מדר"ע. כיון דיש לדחות ולומר כסברת תירוץ הראשון שבתוס' הנ"ל. (ואין זה דוחק. וכ"כ שם המפרשים במה דלתירוץ הב' דתוס' הנ"ל יש להוכיח מדר"ע דיש שבח עצים בפת כו'. מ"מ לא חשיב ליה רבא כיון די"ל כתירוץ הא' שבתוס' הנ"ל. ע"ש). אך לפי הנ"ל חוזר וניעור קושיא זו. דליחשוב רבא נמי הא דש"מ מדר"ע דס"ל דחב"פ אסור בהנאה. וכ"ת דזה לא מוכח כלל מדר"ע. די"ל דלעולם ס"ל דחב"פ שרי בהנאה ועפ"י תירוץ הא' שבתוס' הנ"ל. לפ"ז קשה היאך מוכיח רבא מדר"ע דלא אמרינן מתוך דהוכחה זו היא רק משום דבביעור חמץ יש צורך קצת והיינו משום דמשהא חמצו ע"מ לבערו עובר עליו וכנ"ל. והרי אם נימא כאן דר"ע ס"ל דחב"פ שרי בהנאה כריה"ג א"כ לדידיה יכול לבטל חמצו אחר זמן איסורו ג"כ וממילא הוי לאו דב"י נל"ע ומשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו כנ"ל. וא"כ אין כאן צורך כלל לבערו ביו"ט. ושפיר י"ל דר"ע ס"ל מתוך כו'. רק דכאן אסור לבערו דהוי שלא לצורך כלל. וא"כ בממ"נ או דמוכח מדר"ע ג"כ דחב"פ אסור בהנאה או דלא מוכח ג"כ הא דר"ע ל"ל מתוך והא בהא תליא. או דמוכח תרווייהו. או דתרווייהו לא מוכחי כלל מדר"ע. אך באמת בהדיא שמענו לר"ע דס"ל דחב"פ אסור בהנאה לקמן (דל"ב ע"א) גבי אוכל תרומת חב"פ דא"ל ר"ע לריב"נ תאמר בזה שאין לו בה לא היתר אכילה ולא היתר הסקה. ומ"מ עדיין אינו מיושב בזה לגמרי הכא. לפמ"ש התוס' בסוגיין בהא דמוכיח רבא מדר"ע דס"ל הבערה לחלק יצאה ופי' הריב"א דמוכיח כן דאי הבערה ללאו יצאה לא היה איסור ביו"ט כיון דאין שם מלאכה עליו. ולפ"ז קשה דהא כבר מוכח דר"ע ס"ל דהבערה אסורה ביו"ט. מהא דתניא בשבת (דקי"ד סע"א) דדריש ר"ע מקרא דחלבי שבת קרבין ביו"ט. ואי ס"ל הבערה ללאו יצאה וביו"ט שריא לגמרי לפ"ד הריב"א הנ"ל. א"כ למה לי קרא דחלבי שבת קרבין ביו"ט. הא בלא"ה כל הבערה שריא ביו"ט. ומוכח מהתם דר"ע ס"ל הבערה לחלק יצאה. וא"כ קשיא לרבא הכא דאמר ש"מ מדר"ע תלת כו'. וש"מ הבערה לחלק יצאה. וע"כ דחשיב רבא הני מילי דמוכח מדר"ע דהכא אע"ג דכבר מוכח כן מדר"ע בדוכתא אחריתי ג"כ מ"מ חשיב ליה רבא דה"נ מוכח כן מדר"ע דהכא. וא"כ קשה למה לא חשיב רבא כאן הא דש"מ מדר"ע דחב"פ אסור בהנאה וכנ"ל. ואי משום דכבר שמענו כן לר"ע לקמן בברייתא אחרת כנ"ל. מ"מ אכתי ה"ל למיחשביה כאן כמו דחשיב הכא הא דש"מ מדר"ע דהבערה לחלק יצאה אע"ג דכבר מוכח כן מדר"ע בברייתא אחרת בשבת הנ"ל. (ודוחק לחלק דאף דחשיב רבא כאן להוכיח מדר"ע אף שכבר מוכח כן מר"ע בברייתא אחרת. מ"מ לא חשיב הא דחב"פ אסור בהנאה שזה שמענו לו לר"ע בהדיא בברייתא אחרת). ואי נימא דהא דחב"פ אסור בהנאה לא מוכח כלל מדר"ע דהכא די"ל דס"ל דחב"פ שרי בהנאה כנ"ל א"כ לא מוכח ג"כ דר"ע ל"ל מתוך וכנ"ל. מיהו לפמ"ש במ"א דגמרא דידן נמי ס"ל כסברת הירושלמי בשבת (פ"ב ה"ה) לענין הקטרת איברים של קרבנות דמכיון שהוא רוצה בעיכולן חשיב מבשל ג"כ לחייבו משום מבשל. (וביארתי שם דאין סתירה ע"ז מגמרא דיבמות דל"ג ע"ב גבי זר ששימש בהקטרה דפריך מהא דאר"י הבערה ללאו יצאה. יעו"ש בדברינו בסי'). לפ"ז לא מוכח כלל מדר"ע דשבת דהבערה לחלק יצאה די"ל דלעולם הבערה ללאו יצאה וביו"ט שריא לגמרי וכדברי הריב"א הנ"ל. רק הא דמצריך ר"ע, קרא דחלבי שבת קריבין ביו"ט היינו משום איסור מבשל שיש כאן כנ"ל. וא"כ א"ש הכא דרבא מוכיח מדר"ע הכא מילתא חדתא דהבערה גרידא אסורה ביו"ט וש"מ דס"ל לחלק יצאה. ואין להקשות דבהבערת חמץ נמי נימא סברא זו