תורת חסד רכב

לברא ואינה משנה כיון דאתיא שפיר כר"ע. (וכדפריך הגמרא בחולין דט"ו ע"א בהא דמשתיק ליה רב לתנא דתני קמיה אטו משום דס"ל כר"י מאן דתני כר"מ משתיק ליה). ולדברינו א"ש. דר' יוחנן לטעמיה דר' יוחנן במכות שם הדר ביה וס"ל דלאו שקדמו עשה ג"כ אין לוקין עליו (וכשיטת הרמב"ם הנ"ל דפסק כן משום דר"י הדר ביה כנ"ל. ושכן דברי התוס' ג"כ). וא"כ לדידיה לא מוכח כלל מדר"ע דל"ל מתוך. דשפיר ס"ל לר"ע מתוך. רק דהבערת חמץ חשיב הבערה שלא לצורך כלל דלא שרי ביו"ט משום מתוך כיון דמשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו וכנ"ל. ושפיר א"ל ר' יוחנן לתנא פוק תני לברא כו' דאמר לך מני ב"ש הא כו': ה ברם מה שצריך לבאר. דכל מה שביארנו הוא לשיטת הר"י בתוס'. ואכתי תיקשי ע"ד הרמב"ם (פ"א מהחו"מ ה"ג) דס"ל דלאו דב"י לא ניתק לעשה כלל ולוקין על ב"י בקנה חמץ או חימצו כו'. דלדעתו פשיטא דמשהא חמצו ע"מ לבערו עובר עליו כיון דלאו דב"י לא נל"ע כלל וא"כ תיקשי היאך מוכיח ר"ע דתשביתו מעיו"ט דילמא תשביתו ביו"ט ועשה דתשביתו דוחה לל"ת דיו"ט כנ"ל. (ול"ל דהרמב"ם ס"ל כשיטת היראים הנ"ל דכולהו אמוראי ס"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת. דז"א. דבהדיא מוכח מדברי הרמב"ם דלא כהיראים הנ"ל ע"ש). וי"ל באופן זה. דהרי בלא"ה צ"ל לדברי הרמב"ם מהוכחת הר"י מהא דאמרינן דהאוכל חמץ של הקדש במועד מעל לריה"ג דס"ל דחב"פ מותר בהנאה והא מיד כשיפדה אותו הוא שלו. ומודה ריה"ג דשלך אי אתה רואה. ומזה הוכיח הר"י דמשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו ותיקשי ע"ד הרמב"ם. (ומיהו לפ"ד הסוברים דחצי שיעור מותר מה"ת לענין ב"י שפיר י"ל דמעל בחמץ של הקדש דיכול לפדותו פחות פחות מכשיעור. מיהו אף אם יש איסור דרבנן בחצי שיעור לענין ב"י ג"כ י"ל דלא מעל בחמץ של הקדש. וכמ"ש התוס' בפסחים (דכ"ט ע"א ד"ה אין פודין) בהא דאמרינן שם דלמ"ד אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים לא מעל אע"ג דבקדושת דמים הא דאין פודין להאכילן לכלבים הוא מדרבנן. וכתבו התוס' וז"ל ואין לתמוה אטו משום חששא דרבנן נפקיע מעילה דאורייתא. דכיון דאמרו רבנן אין פודין לא שויא מידי עכ"ל. וה"נ י"ל לענין חצי שיעור מחמץ דאם יש איסור דרבנן ג"כ הל"ל דלא מעל מה"ט ותו דלחד טעמא שכתב בתשובת ח"צ (סי' פ"ו) בהא דח"ש מותר בב"י מה"ת דהיינו משום דאיסור ח"ש הוא דכיון דאחשביה והיינו בעושה מעשה משא"כ כשמשהא ח"ש חמץ שמניחו מלבערו בשוא"ת ולא עשה מעשה דנימא אחשביה אין איסור מטעם חזי לאיצטרופי לחוד עכ"ד, ולפ"ז בעושה מעשה כגון בקונה חמץ או פודהו מהקדש י"ל דח"ש אסור מה"ת. רק לאידך טעמא שכתב שם הוי ח"ש מדרבנן בב"י אף בעושה מעשה. וגם לפמ"ש הש"א בטעמא דמילתא דאיסור ח"ש הוא רק לענין אכילה דחזי לאיצטרופי כשאוכל בכא"פ ונעשה איסור למפרע משא"כ לענין ב"י. לפ"ז ג"כ אין חילוק. מ"מ עדיין אינו מיושב כנ"ל). וגם צריך ליישב מה שהקשו המפרשים ע"ד הרמב"ם מהא דבריש ביצה (ד"ז ע"ב) דבש"א שאור בכזית וחמץ בככותבת, דמפרש התם טעמא דב"ש דא"כ לכתוב רחמנא חמץ ולא ליבעי שאור כו'. ולפ"ד הרמב"ם דיש מלקות בלאו דב"י א"כ אי לא כתב רחמנא שאור והוה ילפינן ק"ו מחמץ הא אין מזהירין מן הדין ואיצטריך קרא בשאור למלקות. ומנ"ל לב"ש להוכיח דשאור בככותבת (וע' מ"ש בזה בס' פ"י שם). אמנם י"ל וליישב כ"ז בפשיטות. דטעמו של הרמב"ם במ"ש דלאו דב"י לא הוי נל"ע. אף שדעת הרמב"ם (בפ"א מה' נערה ה"ז) דלאו שקדמו עשה ג"כ אין לוקין עליו. וכמ"ש הכ"מ שם והובא לעיל. מ"מ זהו התם דהיה יכול לקיים העשה מקודם ומ"מ יכול לקיימה גם אח"כ משא"כ הכא בעשה דתשביתו דאינו יכול לקיים העשה כלל רק קודם זמן התחלת הלאו ולא אח"כ. דהרמב"ם לטעמיה דס"ל כשיטת רש"י דתשביתו היינו השבתה בלב דהוא ביטול חמץ. וכמ"ש בהדיא ברמב"ם (פ"ב מה' חו"מ ה"ב). ואחר זמן איסורו לא מצי לבטלו. ומש"ה לא הוי לאו דב"י נל"ע דתשביתו וכמבואר. משא"כ אליבא דריה"ג דס"ל דחב"פ מותר בהנאה והוי ברשותו ולדידיה מצי לבטל חמץ גם אחר זמן איסורו ממילא לדידיה הוי לאו דב"י נל"ע כיון דיכול לקיים העשה דתשביתו אח"כ ג"כ וכנ"ל. וא"כ ליתא להוכחת הר"י דמשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו מהא דמעל בחמץ של הקדש לריה"ג. דז"א. דדוקא לריה"ג דלדידיה הוי לאו דב"י נל"ע מש"ה משהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו. משא"כ לדידן דחב"פ אסור בהנאה וממילא לא הוי ב"י נל"ע כלל. מש"ה ודאי משהא חמצו ע"מ לבערו ג"כ עובר עליו. ומעתה מיושב ג"כ קושית המפרשים הנ"ל מהא דריש ביצה דטעמא דב"ש דלכתוב חמץ ולא ליבעי שאור כו'. דהא מבואר בפסחים (דכ"ג ע"א) דטעמא דריה"ג דחב"פ שרי בהנאה הוא מדכתיב לך שלך יהא ורבנן שלך אי אתה רואה כו'. ואידך חד בחמץ וחד בשאור וצריכי. ופירש"י דאי כתב שאור משום דחימוצו קשה כו'. ואי כתב חמץ משום דראוי לאכילה כו'. הכי מפרש להו בפ"ק דביצה עכ"ל. ומבואר דזהו לב"ה בריש ביצה דס"ל דגם שאור מחמץ ליכא למילף משום דחמץ חזי לאכילה כו'. משא"כ לב"ש שם דלא ס"ל הך צריכותא רק ס"ל דיש למילף שאור מחמץ בק"ו ולית להו שום סברא שיהא חמץ חמור משאור ממילא מוכח דב"ש ס"ל כריה"ג דחב"פ מותר בהנאה מקרא דלך שלך יהא. דליכא למימר חד בחמץ וחד בשאור וצריכי. דלדידהו לך דגבי חמץ מיותר דחמץ קיל משאור וכנ"ל. וכיון דב"ש ס"ל כריה"ג דחב"פ מותר בהנאה ממילא הוי לאו דב"י נל"ע כנ"ל ואין בו מלקות. וא"כ שפיר קאמרי ב"ש. דליכתוב חמץ ולא ליבעי שאור כו'. ול"ל דאי הוה אתי שאור בק"ו מחמץ אין מזהירין מן הדין ואיצטריך קרא בשאור למלקות. דז"א. דהשתא נמי ליכא מלקות בב"י לשיטת ב"ש דס"ל כריה"ג דחב"פ מותר בהנאה והוי לאו דב"י נל"ע כנ"ל. ומיושב דברי הרמב"ם. ומעתה נחזור לדברינו דהא דמוכיח ר"ע דאי תשביתו ביו"ט הא מצינו להבערה שהיא אב מלאכה. ול"ל דעשה דתשביתו דוחה לל"ת דיו"ט. דכיון דמשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו וא"כ אפשר לבערו למחר ובכה"ג אין עשה דוחה ל"ת כמו בשריפת נותר וכנ"ל. אלא דקשה לדעת הרמב"ם שפסק דלאו דב"י אינו נל"ע ולוקין עליו. וא"כ משהא חמצו ע"מ לבערו עובר עליו. והדק"ל הכא דנימא דעשה דתשביתו דוחה לל"ת דיו"ט כנ"ל. ולפי הנ"ל י"ל כך. דכבר הובא בדברינו דהרמב"ם ס"ל כפירש"י דהא דביטול בלב סגי לחמץ הוא מקרא דתשביתו דמשמע השבתה בלב והתוס' (ד"ד ע"ב ד"ה דמדאורייתא) הקשו לפירש"י מהך ברייתא דרע"א הה"א תשביתו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה. ותירץ במג"ש דלפירש"י הוה תרווייהו בכלל תשביתו הבערה וביטול. ולפ"ז יש ליישב קושית הפ"י שהובא לעיל בראש דברינו לשיטת רש"י בביצה ובפסחים דבקדשים טמאים אסור אף להשליכו לכלבו דרחמנא אחשבה להבערתן והויא מלאכה. וא"כ מנליה לרבא דסבר ר"ע אב"ח אלא שריפה וכנ"ל. (וכבר יישבנו שם קושיא זו וכעת י"ל בע"א). די"ל לפי הה"א דתשביתו היינו ביו"ט ממילא היה מוכח דמצי לבטל חמץ גם אחר זמן איסורו מקרא דתשביתו דמיירי ביו"ט. והיינו אומרים דכמו שהכתוב עשאו לחמץ כאילו הוא ברשותו לעבור עליו בב"י ה"נ