תורת חסד רכא

במרה. משא"כ ל"ת דאחר הדיבור אינו נדחה מעשה שקודם הדיבור. וכ"כ בא"ז ח"ב סי' רל"ג). רק מהא דאמר בפסחים (דכ"ח ע"ב) ור"י א"ל ההוא לקובעו חובה בזה"ז הוא דאתא. ור"ש לקובעו חובה מנליה נ"ל מבערב תאכלו. ור"י מיבעי ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה כו' והשתא הל"ל דאי מקרא דבערב תאכלו מצות ה"ל עשה דקודם הדיבור ואינו דוחה לל"ת משא"כ מהך היקשא דנאמרה ונשנית אחר הדיבור לקובעו חובה ממילא דוחה ג"כ לל"ת ושרי לו לאכול מצה מחדש באין לו מצה אחרת ומדלא קאמר הכי מוכח דהגמרא דידן לא ס"ל כהירושלמי בזה דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור וגם בהדיא מוכח כן מדברי התוס' בגיטין (דמ"א ע"ב) ופ"ק דב"ב (די"ג ע"א) וש"ד שהקשו בחציו עבד וחציו ב"ח דליתי עשה דפו"ר ולידחי לל"ת דלא יהיה קדש כו'. והרי עשה דפו"ר נאמרה קודם הדיבור ולא נשנית לאחר הדיבור. כדאמר בהדיא בסנהדרין (דנ"ט ע"ב). וקרא דשובו לכם לאהליכם הוא משום דבר שבמנין כו' ע"ש. הרי דפשיטא להו להתוס' דעשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור. ועוד דבירושלמי גופיה ליתא כלל הך לישנא דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור רק דלר"י התם ס"ל דאין עשה דוחה ל"ת אא"כ כתובה בצדה. (כדאיתא בירושלמי רפ"ב דחלה ופ"ג דביצה ה"ג ובפ"ג דנדרים. וזהו אפי' בעשה שלאחר הדיבור כמו עשה דכיסוי הדם דמיירי התם בירושלמי. ובזה פשיטא דגמרא דידן לא ס"ל כן. וגם אין לתרץ דמש"ה אינו דוחה כאן עלה דתשביתו לל"ת דיו"ט משום דלא הוי בעידנא דמיעקר ללאו מקיים לעשה. דאיסור הבערה הוי בכל שהו ועשה דתשביתו לא מקיים עד שיבער שיעור זית חמץ. דז"א. דל"מ לשיטת הרנב"ר שבנ"י פ"ב דב"מ דס"ל גבי השבת אבידה דכל שמתחיל להתעסק במצוה בשעת עקירת הלאו חשיב זה בעידנא דמיעקר כו' ודחי העשה לל"ת. וכ"נ ד' הפסקי תוס' בזבחים דצ"ז ע"ב ע"ש. אלא אפי' לשיטת ה"ר יהוסף שם שמחלק בין אם מתעסק במכשירי מצוה לא חשיב זה בעידנא דמיעקר כו'. משא"כ אם עוסק בגוף המצוה עצמה אע"פ שלא גמרה חשיב שפיר בעידנא דמיעקר כו'. וה"נ בהשבתת חמץ ג"כ חשיב עוסק בגוף המצוה רק שגמר המצוה הוא בכזית. (רק מדברי התוס' בגיטין וב"ב שם שתירצו דאין עשה דפו"ר דוחה ל"ת דל"י קדש משום שהלאו עובר בהעראה והעשה לא מקיים עד גמר ביאה לכאורה זה סותר קצת גם לדברי ה"ר יהוסף הנ"ל. וי"ל וביארתי במ"א). א"ו מוכח מכאן כדברי המג"א הנ"ל דמשהא חמצו ביו"ט ע"מ לבערו אינו עובר עליו. וא"ש הכא. רק דהדק"ל קושית הרא"ש מלוניל הנ"ל שמזה הוכחנו דלא כהמג"א הנ"ל וקשה בממ"נ: ד אך י"ל דלק"מ קושית הממ"נ הנ"ל. דלעולם מוכח כדברי המג"א שמפרש בדברי הר"י בתוס' דמשהא חמצו ביו"ט ע"מ לבערו אח"כ אינו עובר עליו. אלא דכבר ידוע מה שהקשו לדברי הר"י דס"ל דלאו דב"י הוי ניתק לעשה ואין לוקין עליו. דהא ה"ל לאו שקדמו עשה. וכדאיתא במכות (די"ד סע"ב) דאר"י לאו שקדמו עשה לוקין עליו ופירש"י ותוס' שם דלא הוי לאו הניתק לעשה אלא בעשה שא"א לקיימו כ"א אחר עבירת הלאו דאז אמרינן שהעשה הוא תיקון הלאו. משא"כ בעשה שיכול לקיימו קודם עבירת הלאו אף שיכול לקיימו ג"כ אחר עבירת הלאו אין זה לאו הנל"ע ולוקין עליו. וא"כ ה"נ הא יכול לקיים העשה דתשביתו קודם שיעבור בלאו דב"י וא"כ אין זה לאו הנל"ע אמנם י"ל דלק"מ. דברמב"ם (פ"א מה' נערה בתולה ה"ז) מבואר דלאו שקדמו עשה ג"כ הוי נל"ע ואין לוקין עליו והכ"מ שם כתב דטעמו משום דאמרינן שם דר"י הדר ביה ע"ש. (ומיהו בריטב"א במכות שם פי' דאף דמתחלה הדר ביה ר"י מ"מ אח"כ נשאר ר"י בסברתו הראשונה כיון דאמר רבין אר"י כל ימיו בעמוד והחזר. ומבואר דהרמב"ם אינו מפרש כן). וכן י"ל בדברי הר"י בתוס' ג"כ דס"ל כהרמב"ם בזה. וכמו שהוכיח כן הר"י שם מאוקימתא דר"א בפסחים דמזה מוכח דרב אשי דהוא בתרא ג"כ ס"ל דלאו שקדמו עשה הוי ג"כ נל"ע. (ולפ"ז צ"ל דקושיית הר"י בפסחים דצ"ה ע"א ד"ה לא תוציא כו'. כוונתו רק דתיקשי למ"ד דס"ל דלאו שקדמו עשה לוקין עליו). ומעתה א"ש בסוגיין דהא דמוכיח רבא מדר"ע דלא אמרינן מתוך כו'. רבא לטעמיה אזיל. דבמכות שם (דט"ו סע"א) מוכח דרבא ס"ל דלאו שקדמו עשה לוקין עליו. ולדידיה לא הוי לאו דב"י נל"ע כלל. וממילא משהא חמצו ע"מ לבערו בודאי עובר עליו. וא"כ חשוב ביעור חמץ ביו"ט לצורך היום כנ"ל ואמאי לא אמרינן מתוך כו'. אלא מוכח דר"ע לית ליה מתוך. ואף דלכאורה הא דאמרינן דלאו דב"י הוי לאו שקדמו עשה היינו רק לפי האמת דתשביתו מעיו"ט. דעדיין ליכא לאו דב"י אז ומש"ה הוי לאו שקדמו עשה. משא"כ לפי הס"ד דר"ע דתשביתו ביו"ט א"כ לא הוי כלל לאו דב"י לאו שקדמו עשה והוי לאו הנל"ע אף לשיטת רבא הנ"ל. מ"מ י"ל כמ"ש הריטב"א במכות שם בהא דאמר התם תנינא והבא אל המקדש טמא (אף דבזה אין העשה קודם לל"ת במעשה). דכל שהמ"ע קודמת בכתוב לל"ת אע"ג דאינו קודם לו במעשה מ"מ הוי לאו שקדמו עשה ולוקין עליו להך מ"ד. וא"כ הה"נ למ"ע דתשביתו שקודם בכתוב לל"ת דב"י הוי לאו שקדמו עשה אף להס"ד דר"ע דתשביתו ביו"ט. וא"כ לשיטת רבא לוקין עליו ומשהא חמצו ע"מ לבערו עובר עליו כנ"ל. וא"ש. ואין להקשות דכיון דלרבא משהא חמצו ע"מ לבערו עובר עליו א"כ קשיא היאך מוכיח ר"ע דתשביתו מעיו"ט דילמא תשביתו ביו"ט ועשה דתשביתו דוחה לל"ת דיו"ט כנ"ל. הא לק"מ. דבזה ג"כ רבא לטעמיה. דשיטת הר"י בתוס' בשבת (ר"ד כ"ה) דרבא גופיה אית ליה דיו"ט עשה ול"ת הוא. וא"כ לק"מ הכא ולפ"ז לדידן דקיי"ל דלאו שקדמו עשה ג"כ חשיב נל"ע ואין לוקין עליו דמש"ה קיי"ל (לדברי הר"י בתוס') דמשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו, לפ"ז לדידן לא מוכח כלל מדר"ע דלית ליה מתוך. די"ל דר"ע ג"כ ס"ל מתוך רק דהבערת חמץ ביו"ט חשיב הבערה שלא לצורך כלל כמו הבערת נותר כיון דבחמץ נמי יכול להשהותו ביו"ט ע"מ לבערו אח"כ וכנ"ל. ובהבערה שלא לצורך כלל לא שרי מטעם מתוך כנ"ל. והשתא א"ש ולק"מ להני אמוראי דס"ל דיו"ט הוי ל"ת גרידא דא"כ אימא הכא דתשביתו ביו"ט. ועשה דתשביתו דוחה לל"ת דיו"ט. דז"א. דכיון דיכול להשהותו עד לאחר יו"ט (דאינהו נמי ס"ל דלאו שקדמו עשה אין לוקין עליו וכדקיי"ל לדידן וממילא בכה"ג אין עשה דוחה ל"ת וכמ"ש התוס' ביבמות שהבאתי לעיל דמה"ט שריפת נותר ג"כ אינו דוחה ל"ת דיו"ט וכנ"ל. ולפי דברינו אלה דהא דמוכיח רבא מדר"ע דלא אמרינן מתוך היינו רק לרבא לטעמיה מוכח כן כנ"ל. אבל לשאר אמוראי לא מוכח כלל כן. ושפיר אית ליה לר"ע מתוך וכדעת ב"ה בביצה ולא כב"ש שם. בזה רווחא שמעתתא בהא דבפ"ק דביצה (די"ב ע"א) דתני תנא קמיה דר"י בר אבדימי השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה. א"ל דאמר לך מני ב"ש היא דאמרי לא אמרינן מתוך כו'. וכתבו התוס' שם דה"ה דהמ"ל ר"ע היא דל"ל מתוך כו'. והקשו שם המפרשים בהא דאמרינן התם תני תנא קמיה דר' יוחנן המבשל ג"ה בחלב ביו"ט ואכלו לוקה חמש כו' א"ל פוק תני לברא הבערה ובישול אינה משנה ואת"ל משנה ב"ש היא דאמרי לא אמרינן מתוך כו'. והשתא אמאי לא אמר הא מני ר"ע היא דלית ליה מתוך. ולמה א"ל פוק תני