תורת חסד רכ

שריפת חמץ מנותר ממילא בזמן שאסור לשרוף נותר אסור לשרוף חמץ ג"כ. והדק"ל. והנה הפ"י תירץ לקושיית הרא"ש מלוניל הנ"ל, עפ"י דברי התוס' דלענין שריותא דמתוך בעינן צורך קצת. והכא בחמץ אי אמרינן מתוך הרי יש כאן לצורך היום שעובר כל שעה בב"י. משא"כ לענין שריפת נותר דהוי שלא לצורך היום כלל. וליכא למישרי מטעם מתוך. ויש לחזק דבריו ממ"ש התוס' ביבמות (ד"ה ע"ב ד"ה כולה) דהא דגלי קרא דאין עשה דשריפת קדשים דוחה לל"ת דיו"ט. היינו משום דלא בטלה מצותו בכך ויכול לשורפו אחר יו"ט. ובודאי בחמץ שעובר כל שעה בב"י לא דמי לנותר בזה. אך כל זה ניחא לשיטת התוס' דלא אמרינן מתוך רק היכא דאיכא צורך קצת. משא"כ לשיטת רש"י דשרי משום מתוך אף בליכא צורך כלל. א"כ הדק"ל קושית הרא"ש מלוניל הנ"ל. ואפ"ל דגם לשיטת רש"י דבעלמא שרי משום מתוך אף בלא שום צורך כלל מ"מ הא בשריפת קדשים גזה"כ הוא דלא לישתרי משום מתוך. ועדיין י"ל דלא מצינו דגלי קרא רק בשריפת נותר דליכא צורך כלל כנ"ל. משא"כ בשריפת חמץ שהוא חשוב לצורך היום כיון שעובר כל שעה בב"י ובכה"ג אין לנו גילוי מקרא דלא נימא מתוך אף היכא דאיכא לצורך היום כנ"ל ומסברא הל"ל מתוך בכה"ג. א"ו מוכח דר"ע לית ליה כלל מתוך כו'. ולפ"ז לדידן דקיי"ל מתוך כו' מותר לבער ביו"ט חמץ שלא ביטלו לשיטת רש"י דבזה אין למילף מנותר ולא כמ"ש לעיל. (שוב ראיתי בדברי הרא"ש מלוניל עצמו שם דמסיק לפרש כן באמת בדברי רבא הא דמוכיח מדר"ע דלא אמרינן מתוך כו' היינו דבהבערת חמץ לית ליה מתוך וטעמא משום דיליף מנותר. משא"כ בעלמא אית ליה מתוך ואפשר שגם לפירש"י מפרש כן בגמרא כפי' הרא"ש מלוניל בזה. מיהו התוס' לא ס"ל לפרש כן רק דר"ע לית ליה מתוך כלל. וכמ"ש התוס' בביצה ר"ד י"ב ע"ש). ועוד יבואר אי"ה בסוף דברינו דהעיקר כמ"ש לעיל:. ג ומעתה יש לבאר לדינא במ"ש התוס' לקמן (דכ"ט ע"ב) בשם ר"י דהמשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו. והמג"א (סי' תמ"ו סק"ב) מסיק בהא דקיי"ל דהמוצא חמץ בביתו ביו"ט כופה עליו את הכלי ואסור לטלטלו משום מוקצה דהוי איסור דרבנן אע"פ שלא ביטלו ועובר בב"י דהטעם עפ"י דברי התוס' הנ"ל דמשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו. ומזה מוכח דהמג"א ס"ל בדברי הר"י בזה דאף ביו"ט שא"א לבערו מ"מ כיון שמשהא אותו ע"מ לבערו מיד אחר יו"ט ג"כ אינו עובר עליו. ואף דלכאורה מוכח דמשהא חמצו ביו"ט ע"מ לבערו אחר יו"ט גם הר"י מודה שעובר עליו כיון שאין בידו עתה לבערו עד אחר יו"ט. והר"י לא קאמר רק בחול שבידו לבערו אז אינו עובר עליו כשמשהא ע"מ לבערו תיכף דוקא. עפ"י מה שתמהו רוב האחרונים ע"ד הר"י הנ"ל ממתני (דמ"ו ע"א) דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט. ופירש"י דלהשהותה עד הערב א"א שלא תחמיץ. ולדברי הר"י הנ"ל הא משהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו ואם נימא דביו"ט שאין בידו לבערו אז גם הר"י מודה דמשהא ע"מ לבערו אח"כ ג"כ עובר עליו א"כ ניחא הכא משא"כ לדברי המג"א שמפרש בדברי הר"י דגם במשהא ביו"ט ע"מ לבערו אח"כ ג"כ אינו עובר עליו. א"כ הדק"ל ממתני' הנ"ל. אך שם במקומו ביארתי ליישב זה בכמה אופנים דלק"מ מהכא. וכעת נבאר בפרט זה במה שנוגע לסוגיין. דלכאורה מוכח מסוגיין דמשהא חמצו ביו"ט ע"מ לבערו אח"כ עובר עליו. מהא דמוכיח רבא מדר"ע דלא אמרינן מתוך כו'. ופי' התוס' דיש כאן צורך קצת משום מצות ביעור. וע"כ לחלק מהא דשריפת נותר לא חשיב צורך קצת. (ומש"ה ליכא שום היתר משום מתוך כו') היינו משום דהתם יכול לקיים למחר מצות שריפת נותר. משא"כ בחמץ שעובר בב"י בכל שעה כו'. ומיושב קושית הרא"ש מלוניל כנ"ל. ואם נימא כדברי המג"א דמשהא חמצו ביו"ט ע"מ לבערו אח"כ ג"כ אינו עובר עליו. א"כ גם בחמץ יכול לקיים מצות ביעורו למחר ודמי למצות שריפת נותר כו'. א"ו מוכח דביו"ט משהא חמצו ע"מ לבערו אח"כ עובר עליו וכנ"ל. אלא דלכאורה יש להוכיח איפכא מסוגיין דמוכח כד' המג"א דביו"ט ג"כ אינו עובר במשהא ע"מ לבערו. דהנה ידוע קושיית הפמ"ג ושאר אחרונים שהקשו דמנליה לר"ע להוכיח דתשביתו הוא מעיו"ט דילמא תשביתו ביו"ט ועשה דתשביתו דוחה לל"ת דיו"ט. ותיקשי להני אמוראי דס"ל דיו"ט הוי ל"ת גרידא ולא ל"ת ועשה. (וכדברי התוס' שכתבו לעיל. משא"כ לשיטת היראים הנ"ל שמפרש דכולהו אמוראי ס"ל דיו"ט הוא עשה ול"ת לק"מ הכא ג"כ). וראיתי בחי' רבינו חננאל לפסחים שפי' שזהו הוכחת רבא דמוכיח מדר"ע דס"ל דהבערה לחלק יצאה. דאי ללאו יצא ליתי עשה דתשביתו ולידחי ל"ת דיו"ט. וכוונתו בזה דרבא ג"כ ס"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת (וכדברי הר"י בתוס' שבת דכ"ה ע"א דרבא נמי ס"ל דיו"ט הוא עשה ול"ת). משא"כ אם הבערה ללאו יצאה ממילא ליכא בזה עשה ג"כ. (וכמ"ש הרשב"א בשם מורו ביבמות ד"ו ע"א לענין שבת דהעשה דתשביתו לא קאי רק על אבות מלאכות ולא על לאו דמחמר ע"ש). וא"כ דילמא עשה דתשביתו דוחה לל"ת דיו"ט. אלא מוכח דר"ע ס"ל הבערה לחלק יצאה. וממילא ביו"ט נמי הוי בהבערה עשה ול"ת ולא דחי ליה עשה ושפיר מוכיח ר"ע דתשביתו מעיו"ט. רק התינח לרבא. אבל אכתי קשה לפ"ד הנך אמוראי דס"ל דיו"ט הוי ל"ת גרידא א"כ הדק"ל הכא דילמא תשביתו ביו"ט ועשה דוחה ל"ת ומאי מוכיח ר"ע. מיהו אם נימא כהמג"א דאף ביו"ט משהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו ניחא הכא. דא"א לומר דתשביתו ביו"ט ועשה דוחה ל"ת. כיון דאינו עובר כלל כשישהנו עד מוצאי יו"ט. ודמי לשריפת נותר שכתבו התוס' ביבמות (ד"ה ע"ב) דטעמא דאין עשה דוחה ל"ת כיון דיכול לשורפו אחר יו"ט כנ"ל ולפ"ז קשה כאן בסוגיין. בממ"נ. דאם נימא כהמג"א דמשהא חמצו ביו"ט ע"מ לבערו אינו עובר עליו. תיקשי היאך מוכיח רבא מדר"ע דלא אמרינן מתוך כו' וכקושיית הרא"ש מלוניל הנ"ל. דהא שריפת חמץ דמי לשריפת נותר וכנ"ל. ואם נימא דמשהא חמצו ביו"ט ע"מ לבערו אח"כ עובר עליו ניחא זה. אבל קשיא אחריתי דמנליה לר"ע דתשביתו מעיו"ט דילמא תשביתו ביו"ט ועשה דתשביתו דוחה לל"ת דיו"ט להנך אמוראי דס"ל דיו"ט הוי ל"ת גרידא כנ"ל. אלא דלכאורה י"ל לפמ"ש התוס' בקידושין (ר"ד ל"ח) בשם הירושלמי דמקשה למה לא אכלו מצה מחדש דיבא עשה דבערב תאכלו מצות ולידחי ל"ת דחדש. ומתרץ דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור. וה"נ הכא דעשה דתשביתו הוי עשה דקודם הדיבור ואין דוחה ל"ת דיו"ט שלאחר הדיבור. אך ז"א. דמגמרא דידן מוכח דלא ס"ל כהירושלמי בזה דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור. וכמ"ש הש"א. דאף דמהא דאמר בריש יבמות (ד"ה ע"ב) דמה למילה ותמיד שכן ישנן לפני הדיבור. דמשמע דעשה דקודם הדיבור דחי טפי לל"ת שלאחר הדיבור. אין מזה סתירה להירושלמי הנ"ל. כמ"ש האחרונים דדוקא עשה דקודם הדיבור שנשנית ג"כ לאחר הדיבור אלימא טפי לדחות ל"ת. משא"כ עשה דקודם הדיבור שלא נשנית לאחר הדיבור אינו דוחה ל"ת וכהירושלמי הנ"ל (או די"ל בפי' דברי הגמרא דיבמות דשכן ישנן לפני הדיבור היינו דכולהו קודם הדיבור העשה וגם הל"ת דשבת שנצטוו