תורת חסד ריט

ר"ת ג"כ ס"ל כשיטת היראים הנ"ל דכולהו אמוראי ס"ל ג"כ דיו"ט עשה ול"ת הוא כנ"ל ולק"מ. מיהו מדברי התוספות בשבת וביבמות (ד"ה ע"ב) ובכמה דוכתי מבואר שמפרשים כפשוטו דאינך אמוראי לא ס"ל כלל הא דיו"ט הוי עשה ול"ת. ולפ"ז מוכח לדבריהם דלא כהש"ל בשם ר"ת הנ"ל). ומיהו במ"א כתבתי לפרש כאן בע"א ברווחא יותר. וע' בסי'. או י"ל דמהך ירושלמי מוכח כשיטת רש"י בהא דאמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דהיינו אף שלא לצורך כלל והרא"ש בפ"ק דביצה הקשה עליו מהא דאסור לשרוף קדשים ביו"ט. ע"ש. וסובר הירושלמי דכיון דע"כ גלי קרא באיסור שרפת קדשים שאסור בעצם אף דמחמת מלאכה אין איסור מחמת מתוך כו' ממילא אמרינן דגם אם המלאכה נעשית מאליה ביו"ט ע"י שהדליק מבע"י ג"כ אסור. כיון שהקפידה תורה שלא יתבערו קדשים ביום טוב בעצם ולא כמו איסור מלאכה דעלמא כנ"ל. (ולפמ"ש לקמן (אות ח') חד סברא דגלי קרא לאסור שריפת קדשים אף היכא דההבערה לצורך ממש דאין איסור משום מלאכה גם כן ניחא דברי הירושלמי). והנה הירושלמי בפ"ב דשבת שם מסיק מהו להצית את האור במדורת חמץ (היינו מעיו"ט שתהא דולקת ביו"ט) מאן דיליף לה מן הנותר אסור ומאן דלא יליף לה מן הנותר שרי (ופי' שם בקה"ע וכ"כ הפר"ח בסי' תמ"ו דהיינו פלוגתא דר"י ורבנן. דלר"י דיליף חמץ מנותר דאב"ח אלא שריפה איהו יליף ג"כ חמץ מנותר לענין זה שאסור להצית מבע"י כו'. משא"כ לרבנן). ולפ"ז י"ל דה"נ לענין מה דשאר ביעורים ג"כ אסורים בשריפת קדשים לשיטת רש"י בביצה הנ"ל משום דרחמנא אחשבה להבערתן (דגלי קרא בנותר וכנ"ל) ג"כ נימא הכא דלמאן דיליף חמץ מנותר ה"נ בחמץ יהיה אסור ביו"ט שאר ביעורים ג"כ. משא"כ למאן דלא יליף חמץ מנותר. דהא בחמץ ליכא הוכחה מקרא לומר דרחמנא אחשבה להבערתו כנ"ל. (מיהו הא דאסר בירושלמי להצית האור במדורת קדשים מבע"י שתהא דולקת בשבת. מגמרא דידן מבואר דלא ס"ל כן. כדאיתא בשבת (דכ"ג סע"ב) ובשבת מ"ט לא כו' גזירה שמא יטה כו'. מיהו בחידושי הרשב"א שם מפרש דאביי שם ס"ל כשיטת הירושלמי הנ"ל דאסור אף להדליק מבע"י כו'. אך בדברי רש"י דביצה הנ"ל שפיר י"ל דס"ל דמעיו"ט מבע"י מותר להדליק כו'. רק דביו"ט גופיה אסור אף לבערו בשאר ביעורים דרחמנא אחשבה מלאכה. דזה מוכח מקרא כנ"ל). ולפ"ז מיושב קושית הפ"י הנ"ל. דשפיר מוכיח רבא מדר"ע דס"ל אב"ח אלא שריפה. ול"ל דס"ל כחכמים דהשבתתו בכל דבר רק דביו"ט אף שאר ביעורים אסור מה"ת כמו בשריפת קדשים דרחמנא אחשבה להבערתן. דזה אינו. דהא בהא תליא. וכדמוכח מהירושלמי הנ"ל. דלרבנן דר"י דלא ילפי חמץ מנותר לענין הא דאב"ח א"ש ה"נ לא ילפי חמץ מנותר לענין שאסור לבערו בשאר ביעורים לומר דרחמנא אחשבה להבערתו כמו בנותר וכנ"ל וא"כ אי ס"ל לר"ע כרבנן דר"י הא שפיר שרי לבער חמץ ביו"ט בשאר ביעורים כגון להשליכו לכלבים וכה"ג. וע"כ דר"ע ס"ל כר"י דיליף חמץ מנותר. ואב"ח אלא שריפה וכנ"ל. והשתא ממילא מיושב ג"כ קושית הש"א הנ"ל דהיאך מוכיח ר"ע דתשביתו מעיו"ט דילמא תשביתו ביו"ט ויו"ט אחר זמן איסורו הוא דהשבתתו בכל דבר אף לר"י וכנ"ל דז"א. דכיון דר"ע ס"ל כר"י דיליף חמץ מנותר ממילא יליף לענין זה ג"כ דאסור לבערו אף בשאר ביעורים דרחמנא אחשבה להבערתו כמו בנותר וא"א להשבית כלל חמץ ביו"ט אף בשאר ביעורים וכנ"ל. אלא דלפ"ז יש להקשות מהא דאמרינן (בד"ו ע"א) המוצא חמץ בביתו ביו"ט כופה עליו את הכלי. ופירש"י דהא לא חזי לטלטולי ולאפוקי. ומיהו בב"י לא עבר דהא בטליה בלבו מאתמול כו' עכ"ל. ומשמע מדבריו דבלא ביטלו מאתמול יכול לבערו ביו"ט. והרי הרא"ש בפ"ב דפסחים (סי' ג') הביא שדעת רש"י דהלכתא כר"י דאב"ח אלא שריפה. וא"כ היאך שרי לבערו ביו"ט. מיהו בלא דברינו דלעיל לק"מ הכא. דרש"י לשיטתיה שפי' דאף לר"י דאב"ח אלא שריפה מ"מ אחר זמן איסורו השבתתו בכל דבר. ויכול לבערו ביו"ט בשאר ביעורים ותו די"ל דשרי אף לשורפו ביו"ט. דרש"י לשיטתיה בביצה (די"ב ע"א) בהא דאמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כלל רק דמדרבנן אסור בליכא צורך כלל. אבל לפמ"ש לעיל דלמאן דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה ילפינן ג"כ חמץ מנותר דאחשבה רחמנא להבערתו ואסור ביו"ט ולא אמרינן מתוך כו'. וגם שאר ביעורים אסור ביו"ט כנ"ל. א"כ קשיא הכא לפירש"י אמאי שרי לבערו ביו"ט בלא ביטלו מאתמול. והא רש"י פסק כמ"ד אב"ח אלא שריפה כנ"ל. מיהו י"ל דמ"ש רש"י ומיהו בב"י לא עבר דהא בטליה בליביה מאתמול קאי על ראש דבריו שכתב דהא לא חזי לטלטולי ולאפוקי כו'. ובזה בודאי ע"כ לומר משום דביטלו דאי היה עובר עליו בב"י מה"ת לא הוי סגי לכפות עליו את הכלי ולהניחו במקומו. ועכ"פ היה מחוייב להוציאו מרשותו ולהניחו במקום הפקר שינצל מאיסור ב"י דאורייתא. ולא ס"ל לרש"י לומר דמשום איסור מוקצה דרבנן העמידו חכמים דבריהם במקום איסור ב"י של תורה. שוב ראיתי בפ"י שם שכ"כ בדברי רש"י. ובזה ניחא בפשיטות דברי רש"י לקמן (דל"ו ע"א ד"ה אין לשין) שכתב שם ובמועד קאמר ולא ביו"ט דהבערה שלא לצורך היא עכ"ל. ולכאורה זה סותר לדבריו דלעיל דבחמץ שלא ביטלו שרי לבערו ביו"ט. ואף דשם הוי חמץ נוקשה מ"מ דברי רש"י גופיה לקמן (דמ"ב ע"א) דאף בחמץ נוקשה עוברין בב"י ואף דיש לדחות ולומר דמ"ש רש"י שם דהוי הבערה שלא לצורך ביו"ט היינו משום דיכול לבערו בשאר ביעורים ולא בשריפה. או משום דתיכף יכול לבטלו בלבו מקמי דתחמיץ כיון שהעיסה היא רק קרובה וממהרת להחמיץ ולא נתחמצה עדיין. מ"מ כ"ז דוחק להעמיד בכוונת רש"י ואינו במשמעות לשונו. ולהנ"ל ניחא דלפ"ד רש"י אינו רשאי לבער כלל חמץ ביו"ט אף שלא ביטלו וכנ"ל, וצריך רק להוציאו מרשותו. משא"כ בביטלו כופה עליו את הכלי. (וזהו דלא כדברי הב"י דס"ל לדברי רש"י דשרי לבער ביו"ט חמץ שלא ביטלו כו'). ועדיין קשה טובא לפ"ז דאמר רבא בסוגיין ש"מ מדר"ע תלת כו' וש"מ לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ולפי הנ"ל קשה היאך מוכח זה. דילמא ר"ע ס"ל אמרינן מתוך כו'. רק בחמץ יליף מנותר דאסור לבערו ביו"ט ולא אמרינן מתוך כו'. כיון שהוכחנו מהירושלמי הנ"ל דהא בהא תליא דלמ"ד דיליף חמץ מנותר דאב"ח אלא שריפה יליף נמי חמץ מנותר לענין איסור הבערתו ביו"ט כנ"ל. אך כבר הקשה כן הרא"ש מלוניל (בס' ת"י, והובא בפ"י) דמנליה לרבא להוכיח דר"ע לית ליה מתוך כו' דילמא אית ליה מתוך רק דאסור לשרוף חמץ ביו"ט כיון דשריפת חמץ מנותר ילפינן לה ושריפת נותר אסור ביו"ט. רק שלא הביא דברי הירושלמי הנ"ל, ובאמת בלא דברי הירושלמי אין כאן קושיא כלל. דהיה י"ל דלענין זה אין למילף חמץ מנותר לכ"ע. דאף למ"ד דיליף דחמץ בשריפה מנותר. אף שהק"ו הוא תחלתו להחמיר וסופו להקל. מ"מ אם באנו למילף שאסור לשורפו ביו"ט זה הוי תחלתו להקל לענין איסור חמץ. ולכ"ע לא גמרינן בק"ו חמור מקל למילף מיניה לדבר שתחלתו להקל. רק שהקושיא חוזר וניעור מדברי הירושלמי הנ"ל דמוכח דלא ס"ל הך סברא רק ס"ל דהוי כמו חד ילפותא כיון דיליף