תורת חסד ריח

חכמים כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין. לא מצא עצים לשורפו יהא יושב בטל כו'. חזר ר"י ודנו דין אחר כו'. ופירש"י דין אחר שאינו ק"ו רק במה מצינו שיש למילף בין לקולא ובין לחומרא ואין להשיב עליו תחלתו להחמיר וסופו להקל. ולבסוף השיבו לו חכמים שם אשם תלוי וחטאת העוף הבא עה"ס לדבריך יוכיחו שאנו אומרים בשריפה ואתה אומר בקבורה. שתק ר"י וכיון דאיפרך ר"י לשיטתו בדין זה ממילא ע"כ הא דס"ל לר"י דאב"ח אלא שריפה היינו מטעם ק"ו מנותר כמו שדן ר"י בתחלה. ומש"ה אמר ר"י אימתי אני אומר שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר. דאל"כ הוי הק"ו סופו להקל אם נימא דגם אחר זמן איסורו בשריפה דוקא ובאם לא מצא עצים יהיה יושב ובטל. וכדאיתא להדיא במכילתא שם דא"ל ריב"ב לר"י סבור אתה שאתה מחמיר עליו ואינך אלא מיקל הא אם לא מצא לו אור ישב לו ולא ישרוף אלא הוי אומר בלשון הזה עד שלא תגיע שעת הביעור מצות כילויו בשריפה. משהגיע שעת הביעור מצות כילויו בכל דבר. עכ"ל המכילתא. וא"כ י"ל דבאמת מה"ט אמר ר"י כן דאימת אני אומר שלא בשעת ביעורו כו'. ואף דרש"י פירש לקמן בהא דא"ל חכמים לר"י כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל היינו לענין מפרש ויוצא בשיירא דיהא יושב ובטל ולא יבערנו. מ"מ י"ל דר"י לא חייש להך סופו להקל שהוא רק במקרה כזה לענין מפרש ויוצא בשיירא. (או משום דמפרש ויוצא בשיירא יכול לבטל חמצו דסגי מדאורייתא). וכדמוכח כן בהדיא מדברי ריב"ב במכילתא הנ"ל. (וע' בתוספות בשבת (דקל"ו ע"ב סד"ה דתניא) שחילקו בע"א בכיוצא בזה). משא"כ לר"ע דס"ל אב"ח אלא שריפה י"ל דיליף חמץ מנותר במה מצינו כמו שדן ר"י דין אחר שם, דבמה מצינו ליכא למיפרך ממה שסופו להקל וילפינן בין לקולא ובין לחומרא כנ"ל. דר"ע ס"ל דאשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק בשריפה כחכמים דר"י. וא"כ לדידיה ליכא למיפרך מידי על הך ילפותא בדין מה מצינו כנ"ל. ומש"ה לר"ע שפיר הוי חמץ בשריפה אף אחר זמן איסורו. ושפיר מוכיח ר"ע דתשביתו מעיו"ט. אך קשה דאם נימא דהא דאר"י דאחר זמן איסורו השבתתו בכל דבר הוא משום דאל"כ הוי הק"ו סופו להקל וכנ"ל. והא חזינן דר"י גופיה בסוכה (דל"ו ע"ב) יליף בק"ו דסוכה אינה נוהגת אלא בארבעה מינים שבלולב וחכמים השיבו לו שם ג"כ דכל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא ארבעה מינים יהא יושב ובטל כו'. והתוס' שם כתבו לדידן דקיי"ל בפסחים כר"י דאב"ח אלא שריפה ובסוכה לא קיי"ל כר"י משום דכיון שהק"ו סופו להקל אינו דין. ותירצו דבפסחים קיי"ל כר"י דאב"ח אלא שריפה משום דינא דמה מצינו ע"ש. ועכ"פ מוכח דר"י גופיה לא חייש להך פירכא דסופו להקל ויליף בק"ו אף לענין מה שסופו להקל. וא"כ ל"ל דבחמץ חייש להך דסופו להקל דמ"ש מהתם. ואף די"ל דהתם בסוכה נמי חזר בו ר"י אח"כ וס"ל דסוכה כשירה משאר מינים ג"כ. ובזה ניחא קושיית התוס' בסוכה (דל"ז ע"א ד"ה מאי ארז) דלר"י אמר רב דאמר ד' מיני ארזים הן תיקשי דר"י אדר"י. ולהנ"ל ניחא. דההיא דסיככה בנסרים כו'. אחר חזרה דר"י נשנית. (וכן ראיתי בט"א במסכת ר"ה דכ"ג ע"א שכ"כ ע"ד התוס'). מ"מ מוכח בסוכה שם דפריך הגמרא ומי אר"י ד' מינים אין מידי אחרינא לא והתניא סיככה בנסרים של ארז כו'. ולא משני כן דחזר בו ר"י. היינו דקאי לרבא שם דמוכיח דר"י מכשיר בסיב ועיקרא דדיקלא מהא דתנן מסככין בנסרים דר"י כו'. דרבא לא ס"ל לומר שחזר בו ר"י מהא דסוכה אינה נוהגת אלא בארבעה מינים שבלולב. ולדידיה משני דסבר כרבה בר ר"ה דעשרה מיני ארזים הן כו' והשתא אליבא דרבא דר"י לא חזר בו בסוכה שם א"כ גבי חמץ נמי ל"ל דחייש ר"י להך פירכא דסופו להקל וא"כ הדק"ל בסוגיין. דרבא הוא דאמר ש"מ מדר"ע תלת כו'. והא לרבא לשיטתו ע"כ הא דאמר ר"י דחמץ אחר זמן איסורו השבתתו בכל דבר. אין זה כלל מחמת הפירכא דסופו להקל. וא"כ אין סברא לעשות בזה פלוגתא בין ר"ע ור"י ולומר דר"ע ס"ל דגם אחר זמן איסורו השבתתו בשריפה. ב אך יש ליישב בענין אחר. דר"ע נמי ס"ל דחמץ אחר ז"א השבתתו בכל דבר. ומ"מ שפיר מוכיח דתשביתו מעיו"ט. דהנה הפנ"י הקשה כאן לפ"ד רש"י בביצה (דכ"ז ע"ב) ובפסחים (דמ"ו ע"א) לענין חלה טמאה דאסור לבערה ביו"ט אף בשאר ביעורים כגון להשליכו לכלב וכה"ג. דרחמנא אחשבה להבערתם כיון דמצוה לבערם והויא מלאכה. וא"כ היאך מוכיח רבא הכא מדר"ע דס"ל דאב"ח אלא שריפה. ודילמא לעולם ר"ע ס"ל כחכמים דהשבתתו בכל דבר. אלא דביו"ט אף שאר ביעורים אסור מחמת דרחמנא אחשבה להבערתו משום המצוה וכנ"ל. אמנם י"ל דבאמת צ"ל סברת רש"י בזה. ומנליה לומר כן דמחמת חשיבות המצוה יהיה נחשב למלאכה לאסור ביו"ט. ואדרבה מסברא י"ל כמ"ש התוספות בפסחים (דמ"ו ע"א ד"ה לא) וז"ל וכי מפני שמצוה לשרוף מיגרע גרע עכ"ל אלא דכעין זה מצינו בירושלמי פ"ב דשבת (הל' א') דאר"ח ז"א שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת. ופריך והא תנינן ומאחיזין את האור כו'. אר"י בשבת כתיב ל"ת כל מלאכה נעשית היא מאליה ברם הכא התורה אמרה אין שורפין את הקדשים כו'. הרי דאף דבעלמא מותר להדליק בע"ש מבע"י שתהא דולקת בשבת מ"מ בשריפת קדשים אסור אף להדליק מבע"י שהתורה אמרה אין שורפין קדשים. וצ"ל ג"כ היאך מוכח זה מקרא דילמא איסור שריפת קדשים ביו"ט הוא רק מחמת איסור עשיית מלאכה. וקרא דאסר שריפת קדשים איצטריך דלא נימא דעשה דשריפת קדשים דוחה לל"ת דיו"ט כדאמרינן בגמ'. ומנלן לומר שיהיה חמיר יותר מבעלמא לאסור אף מבע"י. וי"ל דהירושלמי דמייתי התם איסור שריפת קדשים מקרא דוהנותר ממנו עד בקר כו' (וכדרשא דחזקיה דמייתי הגמ' בפסחים דפ"ג ע"ב, וכן בשבת ובתמורה) ס"ל ג"כ כסברת ר"א בגמ' דידן דיו"ט עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. א"כ מיותר קרא דעד בקר לאשמועינן שאסור לשרוף קדשים ביו"ט בכל ענין אף שאין הוא עושה המלאכה רק נעשית מאליה כו'. (וע' בספר יראים להר"א ממיץ במצוה קי"ג דמפרש בגמ' דידן ג"כ דכולהו אמוראי דילפי איסור שריפת קדשים מקראי ס"ל ג"כ כר"א דיו"ט הוי עשה ול"ת רק דקראי איצטריכו לאסור דלא נימא מתוך שהותרה הבערה לצורך כו'. וביאר שם דבקרא דכתיב היתר הנאת הגוף באו"נ ביו"ט יש ללמוד ג"כ היתר הנאת נשמה דאיקרי נפש רק דמשלב"ז ושריפת קדשים ועולת חול ביו"ט ה"ל ג' כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין. והני אמוראי ל"פ אהדדי כו'. ע"ש בדבריו. ובזה ניחא לדברי הש"ל בשם ר"ת דמפרש בגמרא דסוף ר"ה (דל"ב סע"ב) דאמרינן דשופר של ר"ה אינו דוחה לל"ת דיו"ט משום דהוי ל"ת ועשה. ומפרש הר"ת דאי הוה ל"ת לחוד הוה דחי לה עשה דשופר אע"ג דלא הוה בעידנא דמיעקר ללאו מקיים לעשה משום דעשה דרבים דחי לל"ת אע"ג דלא הוי בעידנא דמיעקר כו'. והובא במג"א (סי' תמ"ו סק"ב). ולכאורה קשה דא"כ תיקשי מהך מתני' דר"ה לכל הני אמוראי דילפי מקראי איסור שריפת קדשים ומוכח דס"ל דיו"ט הוי ל"ת לחוד. א"כ אמאי לא דחי עשה דשופר לל"ת דיו"ט. ובט"א בר"ה שם הניח זה בקושיא. ולהנ"ל ניחא. די"ל דהש"ל בשם