תורת חסד רטו

למאי דבעי הגמרא לאוקמי מתני' במזיד וכר"מ. והא מומר לחלל שבתות שחיטתו אסורה (ועוד הקשו כן התוס' אהא דהשוחט בהמה לזרוק דמה לע"ז. רק דע"ז תירץ הרשב"א בתה"א דמיירי התם באומר בגמר זביחה כו' ע"ש). ועוד הקשו ממתני' דספ"ב דחולין שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשום אחד מכל אלו כו' דמוקי לה הגמ' התם בישראל מומר. והשתא כיון דמומר הוא תיפוק ליה דבלא"ה נמי שחיטתו פסולה. והתוס' הוכיחו מזה לדינא דמשום פ"א לא חשיב מומר. וקשה מכאן להפוסקים הסוברים דבפ"א נעשה מומר. ולפי הנ"ל א"ש ולק"מ. דבמתניתין דהשוחט בשבת למאי דבעי הגמרא לאוקמי במזיד וכר"מ. י"ל בזה דר"מ לטעמיה דס"ל מומר לע"ז שחיטתו כשירה. וה"ה וכש"כ דמומר לחלל שבתות שחיטתו כשירה. ובעירובין דס"ט ע"ב אמרינן האי תנא חמירא ליה שבת כע"ז כו' מ"מ פשיטא דלא חמיר שבת מע"ז לשום מ"ד). ואף דר"מ ס"ל בבכורות (דף ל' ע"א) דחשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה. מ"מ מומר לדבר אחד אינו מומר לכל התורה כולה לדידיה (וכדמוכח בעירובין ובחולין). ומתני' דס"פ השוחט בשנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו כו'. דמוקי לה הגמרא בישראל מומר. י"ל ג"כ משום דסתם מתני' ר"מ ור"מ לטעמיה דס"ל דמומר לע"ז שחיטתו כשירה ולק"מ. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה הב"י ביו"ד סי' ד' לשיטת הרמב"ם ורש"י אמאי מוקי הגמרא הך מתני' במומר ולא בנכרי. (ומה שתירץ הב"י ע"ז הוא דוחק דחזינן דנקט הגמ' כן בערכין דכ"ב ע"א, ובב"מ דע"א ע"ב). ולפי הנ"ל ניחא. דהגמ' לא הוה מצי לאוקמי בנכרי דא"כ בלא"ה שחיטתו פסולה וכקושיית התוספות. ומש"ה מוקי לה בישראל מומר לע"ז דשחיטתו כשירה לר"מ כנ"ל. (וגם באידך מתני' דמטמא ומדמע ומנסך דמייתי התם ג"כ ליכא לאוקמה בנכרי רק בישראל מומר וכמ"ש במ"א, בחיו"ד ואכמ"ל). וזהו נכון כדברי הש"ע ביו"ד ס"ס ב' דאם ישראל ופסול אוחזין בסכין ושוחטין פסולה וכ"מ בתוס' הנ"ל. דלדעת המכשירין שהביא הש"ך שם אכתי המ"ל מתני' בנכרי כו'. ולפי דברינו א"ש ג"כ בהא דפריך בחולין (ס"ד י"א) לר"מ דחייש למיעוטא היכי אכל בישרא. והקשו שם התוס' (בדכ"ח רע"ב) דמאי פריך הגמרא ודילמא ר"מ הוה אכיל ע"י בדיקת הושט אם נימא דושט יש לו בדיקה מבחוץ לענין נקב. ותירצו דבפסח וקדשים א"א להפריד העור ולבדוק דהוי מום. ויש לדקדק דלמה ליה להגמרא להקשות קושיא זו דל"ק כ"כ, (דר"מ חייש למיעוטא מדרבנן וי"ל דבקדשים לא העמידו דבריהם). ויותר מזה ה"ל להגמרא להקשות לר"מ היכי אכל חלב מבהמה בחייה דילמא טריפה היא. (ולא שמענו מעולם מי שיחלוק בזה לומר שלא לאכול חלב מבהמה בחייה). וקושיא זו אלימא יותר דלר"מ ה"ל לחוש למיעוטא דטריפות בכלל משא"כ הקושיא היכי אכל בישרא דשמא במקום נקב קשחיט י"ל דזהו מיעוטא דלא שכיחא דל"ח ליה. ולפי דברינו ניחא. דהרמב"ם פסק בפ"ג מהמ"א ה"ו דחלב טמאה אסור מה"ת ואין לוקין עליו שנא' מבשרם לא תאכלו כו' ולא על החלב וה"נ לענין חלב טריפה דאין לוקין עליו דכתיב ובשר בשדה טריפה וי"ל ג"כ בשר ולא חלב. ומש"ה לא חייש כאן ר"מ למיעוטא דל"ח למיעוטא אלא בלאו שיש בו מלקות כנ"ל. ולהכי פריך הגמ' לר"מ רק מאכילת בשר דבבשר טריפה לוקין עליו וא"כ ה"ל לחוש למיעוטא. ואין להקשות דא"כ מה פריך הגמרא לר"מ היכי אכל בישרא כיון דאם במקום נקב שחט ה"ל נבלה. ודילמא ר"מ ס"ל כריה"ג ביומא (דל"ו רע"ב) דאין לוקין על לאו דנבלה דז"א. דבהדיא שמענו לר"מ דס"ל דלוקין על אכילת נבלה כדאיתא בחולין (דק"א ע"א). ובלאה"נ לק"מ. וא"ל: סימן מא ע"ד שהקשה בתוס' מגילה (ד"ד ע"א ד"ה שאף) שהקשו התוס' דלמה לי היקשא גבי אכילת מצה דנשים חייבות. תיפוק ליה מטעם שאף הן היו באותו הנס. ותירצו דמה"ט אין חייבות רק מדרבנן אי לאו מהיקשא. והר"י איש ירושלים תירץ דס"ד למיפטרינהו מג"ש ט"ו ט"ו מחג הסוכות. וע"ז הקשה מעלתו דהא מבואר ברש"י בשבת (דקל"ב ע"א) דכמו שאין דנין ק"ו מהלכה ה"ה לשאר י"ג מדות דאין דנין מהלכה. והא דנשים פטורות מסוכה הוי הלכתא כדמסיק בסוכה (דכ"ח רע"ב). וא"כ היאך ס"ד למיפטר נשים ממצה מג"ש ט"ו ט"ו מחג הסוכות. הא אין דנין ג"ש מהלכה. הנה בעיקר קושייתו כבר קדמו בספר גו"ר לבעל פמ"ג (כלל י"ג) להקשות כן על הגמרא בקידושין (דל"ד ע"ב) דאמרינן שם דאי כתב רחמנא מצה ולא כתב הקהל ה"א ניליף ט"ו ט"ו מחג הסוכות. והא אין דנין ג"ש מהלכה. אבל מה שהקשה מעלתו כן על הר"י איש ירושלים בתוס' מגילה הנ"ל אין התחלה לקושיא. דאטו הר"י איש ירושלים משועבד לסברת רש"י בשבת שם. והרי הרמב"ם בספר המצות (בשורש השני) כתב להדיא דאף דאין דנין ק"ו מהלכה מ"מ דנין ג"ש מהלכה. והוכיח כן מהא דפסחים (דפ"א רע"ב) דילפינן תמיד מפסח בג"ש דמועדו מועדו לענין טומאת התהום. אע"ג דטומאת התהום היא הלמ"מ. (ובעל פמ"ג הנ"ל לא ראה דבריו). וכן מוכח מדברי התוספות בקידושין (די"ז ע"א) בהא דפריך התם וניליף ריקם ריקם מעולת ראייה וכתבו התוס' דבעולת ראייה גופה הוי הלמ"מ דבכ"ש, ע"ש. וכ"מ בתוספות שבועות (די"א ע"א סד"ה אשם) ע"ש. (שוב ראיתי בעצמות יוסף בקידושין שם שהרגיש בזה ע"ד התוס' ודחה בדוחק ע"ש). וא"כ י"ל דגם הר"י איש ירושלים ס"ל כדבריהם דדנין ג"ש מהלכה ולק"מ. (וכן י"ל בדברי התוספות דפסחים דמ"ג רע"ב בתירוצם השני שתירצו שם ג"כ דה"א לפטור נשים ממצה בג"ש דט"ו ט"ו מחג הסוכות כו'). אך קושיית הפמ"ג מגמרא דקידושין הנ"ל לכאורה היא קושיא נכונה ע"ד רש"י בשבת הנ"ל. וליישב קושייתו היה נראה שמזה ראיה לסברת הצל"ח בגמרא דפסחים (דפ"א ע"ב) בהא דילפינן ג"ש תמיד מפסח לענין טומאת התהום דהוי הלכתא. ותירץ הצל"ח שם דהא דאין דנין ג"ש מהלכה לפ"ד רש"י בשבת הנ"ל היינו אם באים לדון בג"ש רק בדבר זה שהוא הלמ"מ. אבל הכא כיון דהג"ש במועדו מועדו ילפינן תמיד ופסח מהדדי לענין דברים הכתובים בפירוש דפסח דוחה שבת וכדומה. וממילא בכלל זה ילפינן מהך ג"ש גם לענין דבר שהוא הלכה. ודוגמא לדבר מהא דאמרינן כה"ג ביומא (דנ"ז ע"א) גבי הא דאין למידין בקדשים למד מן הלמד כו'. עכ"ד הצל"ח בקצרה. ולפי דבריו ניחא הכא ג"כ. דכיון דבהך ג"ש דט"ו ט"ו ילפינן חג המצות וחג הסוכות מהדדי לכמה מילי המפורשים. ממילא יש למילף בהך ג"ש חד מחבריה אף לענין לפטור נשים שהיא הלמ"מ בסוכה. והיינו דלרבנן דר"א בסוכה (דכ"ז ע"א) ילפינן בג"ש דט"ו ט"ו חג הסוכות מחג המצות לענין דלילה הראשון חובה כו'. ולר"א שם דס"ל י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה. ולדידיה לא דריש הכא מהך ג"ש דט"ו ט"ו חג הסוכות מחג המצות לענין זה. (מיהו אמרינן שם דחזר בו ר"א. וע"ש ברש"י ובתוס' ד"ה חזר). הנה מצינו לר"א גופיה בשבת (דקל"א ע"ב) דאמר דמצה וכל מכשיריה דוחין את השבת. ומפרש בגמרא שם דיליף לה בג"ש ט"ו ט"ו חג המצות מחג הסוכות, ע"ש. (ומכאן יש להקשות לכאורה בהא דבפסחים (דמ"ג רע"ב) מבואר