תורת חסד ריד

שהקשה כן והניח בקושיא. ולכאורה היא קושיא עצומה. וכבר יישבתי זה במ"א. וכעת נראה די"ל ע"פ דברינו דלעיל. ומכאן יהיה ראיה להמל"מ הנ"ל (באות ד'( דלהתוס' בביצה דלכם ולא לגבוה לא אהדריה לאיסורא קמא הה"נ דאמרינן כן גבי לכם ולא לעכו"ם כנ"ל. ובזה יהיה מיושב שפיר הכא. דהנה התוס' בחולין ובזבחים כתבו שהר"ת השיב להר"י מאורליינש דאית לן למימר דלוקין על טכ"ע אף דגי"מ הוי רק עשה מ"מ אהדריה לאיסורא קמא כמו בפסולי המוקדשין דדרשינן תזבח ולא גיזה ומ"מ הגוזז לוקה דאהדריה לאיסורא קמא. והתוספות כתבו ע"ז דלא דמי דהתם דא"ק תזבח זביחה התרתי לך בקדשים שהוממו ולא גיזה. (ובלאו קרא מסברא אין לנו להתיר גיזה וממילא קיימא באיסורא קמא ולוקין עליו. משא"כ בטכ"ע דמסברא אין לאסור רק דילפינן איסורא מקרא דגי"מ הוי רק עשה ולא אהדריה לאיסורא קמא). ולפ"ז צ"ל במ"ש התוספות בביצה דלכם ולא לגבוה לא אהדריה לאיסורא קמא. אע"ג דהך לכם כתיב בהך קרא גופיה דהיתר או"נ ביו"ט דלא התרתי לך לגבוה. ולמה לא נימא בזה דאהדריה לאיסורא קמא. וצ"ל דכיון דבהיתר או"נ המפורש בכתוב מתחלה היה נכלל גם שחיטת נו"נ ג"כ אלא דאח"כ מעטיה קרא דלכם שוב לא אמרינן דאהדריה לאיסורא קמא. ואין חילוק בין שהמיעוט כתיב אח"כ בהך קרא גופיה או דנלמד מקרא אחרינא כמו גבי טכ"ע כנ"ל. ומעתה י"ל לפמ"ש לעיל (באות ה') דפלוגתת ר"י ור"ל בירושלמי במבשל נבלה ביו"ט אי לוקה. היינו דר"ל ס"ל דלכם ולא לעכו"ם אהדריה לאיסורא קמא ולוקין עליו ור' יוחנן ס"ל דלא אהדריה לאיסורא קמא. ולפ"ז י"ל דהר"י מאורליינש בתוס' זבחים וחולין הנ"ל דקאי לתרץ ולפרש דברי ר' יוחנן דאמר בע"ז דטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. דהיינו משום דטכ"ע הוי רק איסור עשה ואין לוקין עליו. ור' יוחנן לטעמיה דס"ל דבכה"ג לא אהדריה לאיסורא קמא כנ"ל, משא"כ בגמרא דזבחים דע"ח הנ"ל דמוכיח הגמרא מדר"ל דנ"ט ברוב לאו דאורייתא. שפיר מוכיח הגמרא אליבא דר"ל לטעמיה דס"ל דבכה"ג אהדריה לאיסורא קמא. וא"כ אף אי ילפינן טכ"ע מגי"מ דהוא איסור עשה, מ"מ לר"ל לשיטתו י"ל דאהדריה לאיסורא קמא ויש ללקות עליו אע"כ דר"ל ס"ל טכ"ע לאו דאורייתא ולא ילפינן כלל מגי"מ (דחידוש הוא כרבנן דר"ע בפסחים שם). רק דטכ"ע מדרבנן לדידיה. וא"ש הסוגיא דזבחים הנ"ל: ח ואמנם לכאורה יש להביא ראיה לסתור דברינו ולהוכיח דאף באיסורי דרבנן חייש ר"מ למיעוטא. מגמרא דחולין (ד"ו ע"א) דר"מ גזר על יינם של כותים משום שמצאו להם דמות יונה בראש הר גריזים ור"מ לטעמיה דחייש למיעוטא כו'. הרי מוכח דאף לענין סתם יינם דהוא מדרבנן חייש ר"מ למיעוטא. אבל יש לדחות ראיה זו. ולק"מ מהתם על דברינו הנ"ל. דבחולין שם (ד"ה ע"ב) איתא דר"ג וב"ד נמנו על שחיטת כותים ואסרוה. ופירש"י דהיינו ר"ג בנו של ר"י הנשיא שהיה מן האחרונים. והתוס' הקשו עליו דא"כ ר"מ שהיה מקודם וגזר על סתם יינם דרבנן ולא גזר על שחיטה דאורייתא ומש"ה פירשו התוס' דהך ר"ג הוא ר"ג דיבנה שהיה קודם ר"מ כו'. והנה לפירוש התוס' בודאי לא קשה מידי מהכא לדברינו דבאיסור דרבנן לא חייש ר"מ למיעוטא. דזהו רק בחשש איסור דרבנן לחוד. משא"כ היכא שדנים בדבר אחד על איסור דאורייתא ועל איסור דרבנן כאחד דא"א לחלק ביניהם בחד מילתא. וכמו לדידן דקיי"ל ספיקא דרבנן לקולא ומ"מ כשהספק נולד על איסור דאורייתא ועל איסור דרבנן בחד מילתא מחמירין בספיקו לענין האיסור דרבנן ג"כ. כמ"ש האחרונים בשם הרדב"ז (וכ"מ בתוס' בכ"ד. ובמ"א מבואר שכ"ד הרמב"ם ג"כ). וה"נ לר"מ דחייש למיעוטא אע"ג דבאיסור דרבנן לא חייש למיעוטא מ"מ כאן בכותים שהספק שמא הם עע"ז שעי"ז יש חשש על שחיטתם דהוא איסור דאורייתא ועל סתם יינם דהוא מדרבנן. וכיון שאסרו שחיטתם מחשש איסור תורה ממילא יש לחוש ג"כ לסתם יינם לגזור עליו. (אחר שנתחזק החשש אצלו ע"י עובדא דהתם). רק לפירש"י דבימי ר"מ שגזר על סתם יינם לחוד עדיין לא גזרו על שחיטתם א"כ תיקשי למה גזר ר"מ על יינם כיון דבאיסור דרבנן לא חייש ר"מ למיעוטא. אמנם י"ל דלק"מ. דהא בלא"ה קושיית התוס' על פירש"י היא קושיא גדולה דר"מ שגזר על סתם יינם למה לא גזר על שחיטתם דהוי איסור דאורייתא. וראיתי בחידושי הרשב"א והר"ן שכתבו ליישב פירש"י דר"מ ס"ל דמומר לע"ז שחיטתו כשרה כדא"ר ענן אמר שמואל לעיל (ד"ד ע"ב). ומש"ה לא גזר על שחיטתם. ולכאורה עדיין קשה דא"כ אמאי גזר ר"מ על יינם של כותים. והא לעיל (שם) דפריך הגמרא מ"ש שתייה דאמרינן מומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה כו'. ופירש שם בחי' הר"ן דכיון דאיסור יינם משום בנותיהם ולא משום חשש יינ"ס. ממילא למ"ד מומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה יינו ג"כ מותר. ומעתה לפירוש הר"ן קשה בממ"נ. דאם נימא דר"מ לא גזר על שחיטתם משום דס"ל דמומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה ושחיטתו כשירה. א"כ יינם נמי שרי מה"ט כנ"ל. ולמה גזר על יינם. וי"ל לפירש"י דס"ל כמ"ש הר"ן בע"ז (והובא בב"י ר"ס קכ"ג). דמש"ה אסרו יינם משום בנותיהם ולא אסרו מחשש יינ"ס משום דמיעוט עכו"ם מנסכים ולמיעוטא לא חיישינן. וממילא לר"מ דחייש למיעוטא א"כ מומר לע"ז יינו אסור משום חשש יינ"ס דאורייתא. וא"כ לק"מ. ואף דלכאורה אכתי בכותים הוי זה מיעוטא דמיעוטא דמיעוט כותים עע"ז ומיעוט עע"ז מנסכים. מ"מ י"ל דכאן אין זה בגדר מיעוטא דמיעוטא. וכמבואר במרדכי סוף חולין דהא דר"מ לא חייש למיעוטא דמיעוטא לא חשיב מיעוטא דמיעוטא אא"כ המה בתרי ענייני כמו בגבינות של בית אונייקי דרוב עגלים אין נשחטין לע"ז ושאר בהמות לגמרי אין נשחטין לע"ז כלל רק מיעוט עגלים לחוד. אבל אם היו נשחטים שאר בהמות לע"ז אפילו אחת מני אלף לא הוי אלא חד מיעוט. ע"ש. ולפ"ז הכא י"ל דמיעוט כותים מנסכים וכחד מיעוטא חשיב וחייש ליה ר"מ. ולא דמי לדהתם. (וע' תוס' ע"ז ד"מ ע"ב ד"ה ור"מ). ומיהו אף לפי הטעם השני שכ' הפוסקים בהא דגזרו על יינם משום בנותיהם ולא מחשש יינ"ס. דאין הטעם משום דהמנסכים הוי מיעוטא. רק משום דאם איתא דנסכיה לא הוה מזבין ליה כו'. מ"מ לפמ"ש התוס' בשבת (די"ז ע"ב ד"ה על) דאחר שגזרו על יינם נתנו בו חכמים דין וחומר יינ"ס ממש כיון דיש חשש יינ"ס ג"כ. (וכן מצינו בכ"ד שנתנו עליו חומר האיסור כדאורייתא). וא"כ מה"ט כל מי שיש בו חשש יינ"ס אסרו יינו. (וגם לפמ"ש הת"ח ברפ"ב דע"ז בהא דאמרינן שם אם איתא דפלחיה לא הוה מזבין ליה. דהיינו דלא שכיחא מילתא דליזבין ליה אבל מ"מ מתרמי דמזבין ליה בתר דפלחיה ג"כ וא"כ י"ל לר"מ דחייש למיעוטא דיש לחוש ליינ"ס אף לפי הטעם של הפוסקים דאם איתא דנסכיה לא הוה מזבין ליה דמ"מ מיעוטא איכא כנ"ל). ולפ"ז לק"מ וא"ש הכא דר"מ חייש למיעוטא בסתם יינם דכאן עיקר החשש באיסור דאורייתא לדידיה. ודרך אגב נבאר דלשיטת רש"י הנ"ל דר"מ ס"ל דמומר לע"ז שחיטתו כשירה. בזה יהיה רווחא שמעתתא ליישב קושיית התוספות בחולין (די"ד ע"א ד"ה השוחט) במתניתין דהשוחט בשבת וביוה"כ שחיטתו כשירה