תורת חסד ריג

מ"ע דכיסוי מש"ה לא יהא לוקה על שום חרישה. ומשני הירושלמי לא הותרה חרישה כדרכה. ושם בירושלמי סוף ה"ג יש פלוגתא בזה אי שרי לחפור בדקר משום מ"ע דכיסוי יע"ש. וי"ל הכא דאפילו למ"ד דמ"ע דכיסוי דוחה לל"ת דיו"ט מ"מ הוי דחויה ולא הותרה. ור' יוחנן ס"ל רק בבישול שהותר לגמרי משום או"נ מש"ה אף במבשל שלא לצורך כלל ליכא מלקות דלא אהדריה לאיסורא קמא דאמרינן מתוך כו'. משא"כ בחרישה אף דבמקום מ"ע דכיסוי נדחית הל"ת דיו"ט מ"מ בזה לא שייך מתוך וכל שחורש שלא במקום מצוה לוקה): ומעתה נחזור לדברינו דלעיל דא"ש על נכון יישוב הקושיא הנ"ל לר"מ דחייש למיעוטא בהמה ביו"ט היכי שחטינן דשמא תמצא טריפה ועשה מלאכה ביו"ט שלא לצורך או"נ. דהא לר' יוחנן בירושלמי דס"ל דמבשל נבילה וטריפה ביו"ט אינו לוקה ולא אהדריה לאיסורא קמא והוי רק לאו הבא מכלל עשה. ובאיסור עשה לא חייש ר"מ למיעוטא כנ"ל. אלא דלכאורה עדיין קשה לר"ל דירושלמי דמבשל נבלה ביו"ט לוקה א"כ לר"ל אליבא דר"מ תיקשי כנ"ל. וי"ל דלר"ל נמי לק"מ. דבביצה (דל"ד ע"א) דבעי התם בעוף הנדרס מהו לשוחטו ביו"ט מי מחזקינן ריעותא ביו"ט או לא ופשיט ליה ממתני' דאין מלבנין רעפים דאר"י מפני שצריך לבדקן א"ל אנן מפני שצריך לחסמן מתנינן לה והר"ן פסק הבעיא לחומרא. אבל הרא"ש שם כתב דהלכתא לקולא דהא ר"ל סבר כהאי לישנא כו'. וביאר דבריו בתשובת ש"א (סי' ס"ד) דשפיר מוכח מדר"ל דלית ליה טעמא דלבדקן כו' וממילא לדידיה שרי לשחוט עוף הנדרס ביו"ט, ע"ש. וביאר שם הסברא בזה דאף דלענין איסור טריפה מחזקינן ריעותא מדרבנן להצריך בדיקה מ"מ לענין יו"ט לא חיישינן לה דמשום שמחת יו"ט אקילו בה רבנן כו' ע"ש. ולפ"ז בלא"ה לק"מ קושיית העולם הנ"ל לר"מ בהמה ביום טוב היכי שחטינן כנ"ל. דהא ר"מ לא חייש למיעוטא אלא מדרבנן כמ"ש התוספות בחולין הנ"ל. וכמו דלדידן בעוף הנדרס דהבדיקה מעכבת בדיעבד מדרבנן עכ"פ באיסור טריפה. ומ"מ לענין יו"ט לא חשו לה משום שמחת יו"ט. וה"נ לר"מ בבהמה דלא איתייליד בה ריעותא כלל רק דחייש למיעוטא דלא חמיר זה לדידיה מהך דאתייליד ריעותא לדידן דמ"מ מותר לשוחטו ביו"ט וכנ"ל. והקושיא רק לר' יוחנן לל"ק דמפני שצריך לבדקן דלפ"ז אסור לשחוט עוף הנדרס לדידן ביו"ט. וא"כ ה"נ לר"מ אף בהמה דלא אתייליד בה ריעותא יהא אסור מדרבנן לשחוט ביו"ט כיון דחייש למיעוטא. ובזה י"ל דר' יוחנן לטעמיה דס"ל בירושלמי דמבשל נבלה ביו"ט אינו לוקה דלא אהדריה לאיסורא קמא כנ"ל. ובאיסור עשה לא חייש ר"מ למיעוטא. וא"ש. והנה י"ל בדברי הרמב"ם פ"א מה' יו"ט הנ"ל דמשמע מדבריו דבמבשל מאכל איסור ביו"ט לוקה. ולמה פסק כן. דכיון דבמבשל נבלה ביו"ט אי לוקה פליגי ר"י ור"ל בירושלמי ולפי מה דקיי"ל בעלמא דהלכה כר"י לגבי ר"ל א"כ ה"נ ה"ל לפסוק כר"י דאינו לוקה. אך לפמ"ש לעיל (סי' ל"ה אות א') בשיטת הרמב"ם דס"ל דהך כללא דהלכה כר"י לגבי ר"ל לא איתמר רק על מה שנחלקו ר"י ור"ל בבבלי אבל לא במה דפליגי בירושלמי. ע"ש. לפ"ז לא קשיא הכא. ויותר נראה דהרמב"ם השמיט ולא כתב ד"ז בהדיא כיון דבתלמודא דידן לא נתברר ד"ז ובירושלמי פליגי בזה. וכל כה"ג דרכו להשמיט בחיבורו כנודע. (ומיהו בעיקר קושיית העולם הנ"ל דלר"מ בהמה ביו"ט היכי שחטינן י"ל בפשוט כמ"ש הרשב"א בחידושיו לחולין (ד"ט ע"א) בהא דאמרינן לר"מ כיון דלא אפשר לא אפשר דאע"ג דבחולין אפשר למיבדק מ"מ כיון דגבי פסח וקדשים לא אפשר וסמכינן ארובא אף בחולין כן דלחצאין לא שרא רחמנא. עכ"ד הרשב"א. וכמו כן י"ל הכא דכיון דבחול שרי לשחוט וסמכינן ארובא ממילא שרי נמי לשחוט ביו"ט דלחצאין לא שרא רחמנא. מיהו כבר יישבנו קושיא זו באופן נאות): ו וע"פ דברינו יש מקום לחזק דברי הר"י מאורליינש בתוס' חולין (ר"ד צ"ט) ובזבחים (דע"ט ע"א) דס"ל דלמאן דיליף טעם כעיקר מגיעולי מדין הוי רק איסור עשה ולא אמרינן דאהדריה לאיסורא קמא להיות בל"ת ואין לוקין על טעם כעיקר. ומתחלה נבאר דלפ"ז שפיר מיושב בהא דאמרינן בפסחים (דמ"ד ע"ב) ור"ע טעם כעיקר מנליה כו' אלא יליף מגיעולי מדין כו'. ור"ע כדר"ח בריה דר"ה דאמר לא אסרה תורה אלא קדירה ב"י הלכך לאו נטל"פ הוא. ולכאורה קשה דהא בתשו' הרשב"א (סי' תצ"ז) הקשה בהא דלא אסרה תורה אלא קדירה ב"י דלמה לא ניחוש שמא בישל בה הנכרי דבר חריף שאינו נפגם כו'. וכן הקשה שם הרשב"א עוד (וגם האחרונים הקשו כן) דניחוש שמא יבשל בה הישראל דבר חריף דחורפיה יהיה מחליא לשבח את הבלוע בכלי שנפגם ועיקר התירוץ ע"ז הוא דיש לילך אחר רוב תשמישו (ומה שתי' בזה עוד מטעם ס"ס יש לפקפק ע"ז כמ"ש במ"א). ואכתי קשה לר"ע דאיהו ג"כ ס"ל בפסחים דלא אסרה תורה אלא קדירה ב"י. והא ר"ע חייש למיעוטא ואמאי לא חייש הכא לדבר חריף כנ"ל. וכן הקשה בכו"פ ר"ס צ"ו. (וכן יש להקשות לכאורה לר"מ בע"ז דס"ז ע"ב דיליף התם דנטל"פ אסור מגיעולי מדין דקדירה בת יומא נמי פגמה פורתא. ור"מ הא חייש למיעוטא וא"כ דילמא הוצרכו להגעיל משום חשש דבר חריף כנ"ל. מיהו י"ל דלר"מ לק"מ דאיהו חייש למיעוטא רק מדרבנן כמ"ש תוס' בחולין הנ"ל וא"כ שפיר יליף ר"מ דנטל"פ אסור מגי"מ שהתורה צותה להגעיל כלים ומדאורייתא ל"ח למיעוטא. אבל לר"ע דמוכח ספ"ק דמכות דאיהו מדאורייתא חייש למיעוטא. ואם כן קשה כנ"ל). ולשיטת הר"י מאורליינש הנ"ל ניחא דלר"ע דיליף טעם כעיקר מגיעולי מדין הוי רק איסור עשה ולא אהדריה לאיסורא קמא להיות בלאו כו'. ובאיסור עשה לא חייש ר"ע למיעוטא לפי דברינו הנ"ל. וא"ש השתא דלא אסרה תורה אלא קדירה ב"י דאיסור הבלוע בכלי הוא איסור עשה והולכין אחר רוב תשמישו לכ"ע. אך לפמ"ש הפמ"ג באו"ח (סי' י"ז וש"מ) דאף לפ"ד הרשב"א דס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת מ"מ היינו רק באיסור ל"ת דילפינן דספיקו אסור מדאיצטריך קרא להתיר ספק ממזר. אבל באיסור עשה לכ"ע ספיקו לחומרא רק מדרבנן א"כ א"ש הכא בפשיטות דלא אסרה תורה אלא קדירה ב"י שידוע בודאי שנשתמשו בו איסור בו ביום. דבאינו ידוע ספיקו לקולא מן התורה הכא דהוי איסור עשה להר"י מאורליינש כנ"ל. מיהו אם נימא כדברי הפמ"ג הנ"ל דבאיסור עשה ספיקא לקולא מה"ת. לפ"ז כש"כ די"ל כדברינו דבאיסור עשה לא חיישי ר"ע ור"מ למיעוטא כיון דמדאורייתא אף בספק השקול מותר ואסור רק מדרבנן. ובמיעוטא גרידא לא החמירו אף מדרבנן. ואכמ"ל: ז והנה לשיטת הר"י מאורליינש הנ"ל קשה מגמרא דזבחים (דע"ח ע"א) דאמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור כו'. ש"מ תלת כו' וש"מ נ"ט ברוב לאו דאורייתא. ומתיב רבא התם ממתני' דהעושה עיסה מן החיטין ומן האורז כו' דמוכח מינה דנ"ט ברוב דאורייתא, ע"ש. ולשיטת הר"י מאורליינש הנ"ל קשה מנליה להגמרא להוכיח מדר"ל דטכ"ע דרבנן דילמא ר"ל נמי ס"ל טכ"ע דאורייתא רק דהוי איסור עשה ואין לוקין עליו ומש"ה נפטר כאן ממלקות. וראיתי בהגהות הגרע"א שם