תורת חסד ריב

בהמה ביו"ט היכי שחטינן דילמא תמצא טריפה ונמצא שעשה מלאכה ביו"ט שלא לצורך או"נ. והכא לא שייך לומר דשרי משום דלא אפשר שהרי אפשר הוא לשחוט מעיו"ט. וכן קשה לר"ע דחייש למיעוטא. ור"ע גופיה ס"ל דשרי לשחוט בהמה ביו"ט. כדאיתא במתני' דביצה (דכ"ה ע"א) לענין שחיטת מסוכנת דר"ע אומר אפי' כזית חי מבית טביחתה. (ואין סברא לומר דבמסוכנת שחושש שמא תמות נימא דמשום הפסד ממונו יהיה חשוב כמו לא אפשר ול"ח למיעוטא). רק די"ל דר"ע לטעמיה דס"ל (שם דכ"א ע"ב) נפש אפי' בהמה במשמע. ולדידיה שרי מדאורייתא לשחוט אף טריפה ודאית ולהאכילה לכלבים. רק מדרבנן יש כאן איסור דבהמה זו אתמול היתה עומדת לאדם ומוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים (כדאמרו שם בד"ו ע"ב). ובאיסור דרבנן ר"ע נמי לא חייש למיעוטא וכדברינו הנ"ל (וכבר הארכתי בענין זה במ"א ביישוב קושיית הש"א והפ"י מהא דלקמן דל"ד ע"א). מיהו עדיין קשה קושיא הנ"ל אליבא דר"מ דחייש למיעוטא היכי שחטינן בהמה ביו"ט כנ"ל. (והא פשיטא דהיתר שחיטת בהמה ביו"ט הוא פשוט בלי שום חולק. וכדפריך הגמרא בפשיטות בחולין די"ד ע"א א"ה בהמה לר"י ביו"ט היכי שחטינן. וגם מבואר בכמה סתמי מתני' דמותר לשחוט בהמה ביו"ט במס' ביצה ובסוף מס' שבועות. וכן מוכח בכ"ד לר"מ גופיה). מיהו לשיטת רש"י בביצה (די"ב ע"א) דלב"ה דאית להו מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך היינו אפי' שלא לצורך כלל ג"כ שרי מה"ת ואינו אסור אלא מדרבנן. א"כ ניחא הכא דלר"מ נמי שרי לשחוט בהמה ביו"ט דבאיסור דרבנן לא חייש ר"מ למיעוטא כנ"ל ואיסור דאורייתא בלא"ה ליכא הכא מטעם מתוך כו'. (ובזה מבואר דר"ע לטעמיה דלית ליה מתוך בפסחים (דף ה' רע"ב). וא"כ לדידיה ליכא לשנויי הכא משום מתוך. אלא דר"ע לטעמיה דס"ל נפש אפי' בהמה במשמע כנ"ל). אבל לשיטת התוס' שם דס"ל דאף דאמרינן מתוך מ"מ בעינן צורך קצת אבל שלא לצורך יו"ט כלל אסור מה"ת. א"כ הדק"ל הכא לר"מ כנ"ל. אך י"ל דהתוס' לשיטתם דס"ל בביצה שם (בד"ה השוחט) בהא דדרשינן לכם ולא לגבוה דמ"מ הוי זה רק לאו הבא מכלל עשה ואין לוקין עליו ולא אמרינן הכא דאהדריה לאיסורא קמא להיות בל"ת, כיון שהיתר או"נ מפורש בכתוב ולא דמי לגיזה ועבודה דאמרינן אהדריה לאיסורא קמא כו' ע"ש. ולפ"ז ה"נ י"ל בהא דדרשינן לכם ולא לעכו"ם לכם ולא לכלבים (שם בד"כ ע"ב ודכ"א ע"ב) ג"כ הוי רק לאו הבא מכלל עשה ואין לוקין עליו דלא אהדריה לאיסורא קמא. ומיושב קושיא הנ"ל דכבר ביארנו לעיל דבאיסור עשה ג"כ לא חייש ר"מ למיעוטא כלל רק בלאו שיש בו מלקות דוקא הוא דחיישי ר"ע ור"מ למיעוטא. וא"ש. אלא שיש לבאר בהך מילתא גבי הא דדרשינן לכם ולא לעכו"ם אי אהדריה קרא לאיסורא קמא או לא. דהרמב"ם בפ"א מהל' יו"ט הט"ו כ' דהמבשל ביו"ט לעכו"ם או לבהמה אינו לוקה מטעם הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים כו'. וה"ט שייך רק במאכל היתר הראוי לאורחים ישראל. ומבואר מזה דבמבשל מאכל של איסור ביו"ט שאינו ראוי לישראל כלל לוקה עליו. וראיתי להמל"מ בספרו פר"ד בדרך מצותיך דנקט בפשיטות דלפ"ד התוס' דביצה הנ"ל דס"ל גבי לכם ולא לגבוה דלא אהדריה לאיסורא קמא הה"נ לענין לכם ולא לעכו"ם ג"כ אינו לוקה מה"ט והוי רק לאו הבא מכלל עשה. והניח דברי הרמב"ם בצריך תלמוד. ע"ש. רק הלח"מ בפ"א מהל' יו"ט שם רוצה לחלק בזה ולומר בדברי הרמב"ם דלכם ולא לעכו"ם אהדריה לאיסורא קמא משא"כ גבי לכם ולא לגבוה, כדמוכח מהא דהשוחט עולת נדבה ביו"ט לב"ה אינו לוקה אלא שסברתו מ"ש לחלק בזה ל"נ ודבריו מגומגמין, (וגם הלח"מ גופיה סותר ד"ע מכאן למ"ש בפ"ג מהל' יו"ט ה"ח ע"ש). אך מסברא יש לחלק בזה משני טעמים. חדא די"ל לפ"ד התוס' דלא אמרינן מתוך שהותרה אלא בשיש בו צורך קצת, (והפר"ח כ"כ בדברי הרמב"ם ג"כ). ולפ"ז י"ל דבשחיטת נו"נ דחשיב צורך קצת כמ"ש התוס' בביצה (די"ב סע"א ודי"ט ע"א) משום שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקן ע"ש. א"כ מסברא יש להתיר בזה משום מתוך כו'. ומש"ה אמרינן דלכם ולא לגבוה לא אהדריה לאיסורא קמא. משא"כ לענין לכם ולא לעכו"ם דזהו חשיב שלא לצורך כלל כמבואר מדברי התוס' (בכתובות ד"ז ע"א ד"ה מתוך). ממילא י"ל דאהדריה לאיסורא קמא ללקות עליו משום מלאכת יו"ט. אחר דגלי קרא דלכם דלא חשיב או"נ אלא הראוי לנפש ישראל אבל במאכל של איסור דאינו ראוי לישראל אהדריה לאיסורא קמא. ולא אמרינן בזה מתוך כו'. ומלבד זה יש לחלק בלא"ה דבנו"נ שיש בהן אכילת אדם ג"כ רק שלא הותרו ביו"ט משום שעיקרן לגבוה. (וכמבואר בתוס' פסחים דמ"ו ע"א ד"ה לא. ושם ד"ה סע"א. ובשבת דכ"ד ע"ב). ומש"ה כיון דשייכי בכלל היתר או"נ המפורש בכתוב רק דנתמעט מקרא דלכם ולא לגבוה. בזה אמרינן דלא אהדריה לאיסורא קמא והוי רק לאו הבא מכלל עשה. משא"כ במבשל דבר שאסור לישראל ואינו ראוי רק לעכו"ם שזה לא שייך מידי בכלל היתר או"נ לישראל. וממילא י"ל דאהדריה לאיסורא קמא ולוקין עליו ביו"ט. ולפ"ז נדחו דברינו דלעיל: ה אלא דיש לבאר בהא דאיתא בירושלמי דשבת פ"ז ה"ב ובפ"ק דביצה ה"ג. ר"ח אמר ר' יוחנן המבשל נבלה ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול ביו"ט (דמתוך שהותרה לצורך כו'). ר"ל אמר לוקה שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד. וצ"ל במאי פליגי ר"י ור"ל הכא. דאין סברא לומר דפליגי אי אמרינן מתוך דהיא פלוגתת ב"ש וב"ה בגמרא דידן. וגם אין לומר דפליגי בהא אם מחמת מתוך שרינן אפי' שלא לצורך כלל (כדברי רש"י) או דבעינן צורך קצת (כדברי התוס'). דז"א. דאטו רש"י ותוס' מיפלגי בפלוגתא דר"י ור"ל הכא. (והתוס' בביצה די"ב רע"ב כ' גבי מבשל ג"ה בחלב ואכלו דאף שהוא איסור מ"מ כיון שהיה בדעתו של זה לאוכלו חשיב צורך יו"ט לענין מתוך. מ"מ הכא בירושלמי ל"ל כן דהכא מיירי במבשל נבלה ביו"ט ואין דעתו לאוכלו. והוי שלא לצורך כלל. דל"ל באופן הנ"ל דחשיב צורך יו"ט דא"כ מאי פריך שם אח"כ על ר' יוחנן אלא מעתה החורש ביו"ט אינו לוקה כו'). ומיהו בדברי רש"י דביצה י"ל כמ"ש הפ"י שם דשלא לצורך כלל אסור מה"ת רק דרש"י ס"ל דלא בעינן צורך יו"ט. ע"ש בדבריו. (או י"ל בע"א דלדברי רש"י הא דדרשינן לכם ולא לעכו"ם הוא גזה"כ כמ"ש המפרשים. וממילא כל שהמלאכה באיסורי אכילה שאינו רק לעכו"ם ג"כ אסור מה"ת). והיה נראה לפרש בירושלמי דר' יוחנן דאמר המבשל נבלה ביו"ט אינו לוקה היינו רק דמלקות ליכא ולעולם הוא אסור מדאורייתא. רק דר' יוחנן ס"ל דלא אהדריה לאיסורא קמא והוי לאו הבא מכלל עשה. ור"ל ס"ל דמבשל נבילה ביו"ט לוקה דאהדריה לאיסורא קמא ולוקין עליו, (ובהא דפריך שם הירושלמי אח"כ על ר"י אלא מעתה החורש ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל חרישה ביו"ט. והיינו משום דהותר חרישה לצורך מ"ע דכיסוי כמ"ש בקה"ע שם. דחרישה לצורך או"נ ביו"ט לא משכחת לה. וגם לפ"ד הירושלמי לא הותרו כלל משום או"נ ביו"ט מלאכות דקודם לישה כמ"ש התוס' בביצה ד"ג ע"א סד"ה גזירה. אלא דפריך דכיון דהותר חרישה משום