תורת חסד ריא

דרבנן לא חיישינן למיעוטא לכ"ע. (ואף אם היה ספק השקול ג"כ יש להתיר דספיקא דרבנן לקולא). אבל לפמ"ש התוס' בחולין (ר"ד קט"ז) דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא (וכ"מ בתוס' חולין די"ג ע"ב ד"ה תקרובת) א"כ תיקשי כנ"ל. ועוד דאף לפ"ד התוס' דב"ק הנ"ל דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מדרבנן מ"מ זהו רק לרבנן דריב"ב דס"ל דתקרובת ע"ז אינה מטמאה באהל ולא איתקש זבח למת רק לאיסור אכילה בלבד. אבל אליבא דריב"ב דס"ל דמטמא באהל ג"כ מהך היקשא למת לדידיה פשיטא דאסור בהנאה מדאורייתא מהך היקשא גופיה. וא"כ הדק"ל במתני' דע"ז שם דאמר ר"ע דבשר הנכנס מותר והיוצא אסור מפני שהוא כזבחי מתים. ומדייק שם בגמרא דס"ל כריב"ב. וא"כ אמאי בשר הנכנס מותר לר"ע גופיה דחייש למיעוטא ויש לחוש למיעוטא בשחיטת עכו"ם לאסור בהנאה דהוי איסור דאורייתא לדידיה. (וכמו כן יש להקשות אליבא דר"מ אמאי אינו אוסר שחיטת עכו"ם בהנאה. ללישנא קמא בחולין די"ג ע"ב דמוקי סתם מתני' דשחיטת עכו"ם נבלה דאתיא כריב"ב. וסתם מתני' ר"מ). ומפאת קושיא זו היה מקום להכריח דהא דאמרינן אין רוב נכרים מינין היינו דמיעוטא דמינין הוי מיעוטא דלא שכיחא דאפי' ר"מ לא חייש ליה כדאיתא בכ"ד. ולפ"ז נדחית ראייתנו מהך דרשב"ג בגיטין הנ"ל כיון דמיעוטא דמינין הוי מיעוטא דלא שכיח ול"ח ליה. אך י"ל דזה אינו. דודאי פשטא דלישנא דגמרא דאמר אין רוב נכרים מינין משמע דמיעוט מינין איכא והיינו מיעוט גמור (ומהכ"ת לומר דהוי מיעוטא דל"ש). והא דשחיטת נכרים מותרת בהנאה להני תנאי דחיישי למיעוטא. זהו לק"מ. דהא כל היכא דאיכא חזקה בהדי רובא התם מודה ר"מ דלא חיישינן למיעוטא כדאיתא בר"פ בתרא דיבמות (דקי"ט ע"ב). והכא בשחיטת נכרים נמי דרובם אינם מינים ואיכא נמי חזקת היתר דבהמה דבחזקת היתר הנאה עומדת מתחלה וחזקה מסייע לרובא ומש"ה ר"מ נמי לא חייש למיעוטא הכא. (והתוס' בע"ז (דל"ד ע"ב ד"ה אי אמרת) הקשו שם לענין עגלים של בית אונייקי דאותם עגלים עצמם נעמידם בחזקת היתר שהיו הקיבות שלהם מתחלה והך חזקה מסייע לרובא. ותירצו דלאחר שחיטה איתרע ליה חזקה דהנך קיבות כו'. התם שאני דחזקת היתר של אותם עגלים איתרע ליה כיון שרוב עגלים נשחטים שם לע"ז. משא"כ כאן לא איתרע חזקת היתר דבהמה מחמת מיעוטא דמינין ששוחטין לע"ז. וכמו בעלמא כל היכא דחזקה מסייע לרובא דלא נימא דאיתרע החזקה ע"י המיעוט וזה פשוט וע' במרדכי דחולין פ' הזרוע שתירץ קושיית התוס' דע"ז הנ"ל משום דחזקת היתר של העגלים לא מהני להגבינה דהגבינה עצמה לית לה חזקת היתר כו'. אך ראיתי בתוס' חולין (דפ"ז ע"ב ד"ה יאמרו) שהקשו בהך דע"ז דהגבינה עצמה יש לה חזקת היתר ומסייע לרובא. ואפשר לומר דאפי' נימא דהגבינה עצמה יש לה חזקת היתר. מ"מ י"ל שם כעין תירוץ התוס' בע"ז הנ"ל דאיתרע חזקת היתר מטעם דכיון דמתחלה היתה מותרת באכילה ג"כ וכשהעמידוה בקיבת עגלים שעכ"פ נאסרה באכילה בודאי ויצאת מחזקתה הראשונה י"ל דחשיב זה ריעותא לענין חזקת היתר הנאה ג"כ שנולד הספק ע"י מעשה זה עצמו. ואכמ"ל). ולפ"ז שפיר יש להוכיח מהך דגיטין בספר שכתבו עכו"ם דליכא שם שום חזקת היתר וא"כ מ"ט דרשב"ג דלא חייש התם למיעוטא דמינים א"ו מוכח דבאיסור דרבנן לכ"ע לא חיישינן למיעוטא וכנ"ל אלא דלפמ"ש הרמב"ן בחידושיו לגיטין בהשמטות שם. דלמ"ד דלא בעי כתיבה לשמה אפי' ס"ת שנכתב לשם ע"ז כשר כדאמרינן כן גבי מילה. ולפ"ז יש לדחות ראייתנו מגיטין הנ"ל. דמתחלה דסבר הגמרא דרשב"ג לא בעי כתיבה לשמה א"כ ממילא לדידיה אין שום חשש כלל וכמבואר. ולהמסקנא דמיירי בגר שחזר לסורו משום יראה כו' א"כ בלא"ה לק"מ קושייתנו בזה. אך דברי הרמב"ן הנ"ל אינם מוסכמים. ומדברי שאר פוסקים משמע דלאו הא בהא תליא אלא דס"ת שכתבו לשם ע"ז פסול אף למאן דלא בעי כתיבה לשמה. וכן מוכח ג"כ דברי רש"י. מהא דבגיטין שם אמר ר"נ נקטינן ס"ת שכתבו מין ישרף כו' נמצא ביד נכרי אמרי לה יגנז ואמרי לה קורין בו. ופירש"י ואמרי לה קורין בו דס"ס הוא שמא ישראל כתבו ואת"ל הוא כתבו שמא למכור לישראל כתבו ולא לשם ע"ז עכ"ל. מבואר מדבריו דאליבא דהך אמרי לה קורין בו ס"ל דכל שכתבו נכרי שלא לשם ע"ז כשר וא"צ כתיבה לשמה. ומ"מ אינהו נמי מודו דס"ת שכתבו מין ישרף דנקיט ר"נ בפשיטות ברישא דמילתיה בלא שום חולק. ולפי דברינו הנ"ל דרשב"ג לא חייש הכא למיעוטא דמינין משום דבדרבנן לא חייש למיעוטא. א"ש הכא ברווחא: ג ועוד יש להביא ראיה מגמרא דיבמות (דל"ד ע"א) דפריך הגמרא אהא דתנן התם במתני' ומפרישין אותם ג' חדשים שמא מעוברות הן. והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה. ודחיק ליה לשנויי התם. וקשה לפמ"ש הר"ן בפ"ק דקידושין בהא דאיבעיא התם אי תחלת ביאה קונה או סוף ביאה כו' דהא דאמרינן אין אשה מתעברת מביאה ראשונה היינו רק דרובא הכא הוי ומיעוטא איכא דמתעברות מביאה ראשונה, (וכעין זה כתבו התוס' בנדה דף י' ע"ב בהא דאמרינן אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה כו'). ובנו"ב (מ"ק באה"ע סי' כ"ב) כ"כ מדנפשיה דאיכא מיעוטא דמתעברות מביאה ראשונה. וכיוון לדברי הר"ן הנ"ל. ופירש שם קושיית הגמרא ביבמות הנ"ל על מתני' שם היינו דניזיל בתר רובא דאין מתעברות מב"ר ולמה צריך להפרישן ג"ח, ע"ש. וקשה דמאי פריך הגמרא בפשיטות כן אמתני' דהכא. והא לעיל אוקי לה ר"י אמר רב להך מתני' כר"מ. וא"כ י"ל דר"מ לטעמיה דחייש למיעוטא ומש"ה מצריך הכא להפרישן ג"ח דחייש למיעוטא שמתעברות מב"ר. ודוחק לומר דכל קושיית הגמרא הכא הוא רק לאידך אב"א דלעיל דמשני באיסור ב"א ואליבא דר"ש. (ומ"ש המגיה במל"מ בפ"ד מהל' אישות דלר"מ דס"ל ביבמות (די"ב ע"ב) דקטנה מתעברת היכי קתני במתני' ואם היו קטנות שאינן ראויות לילד מחזירין אותן מיד. דבריו תמוהין. דמבואר שם ביבמות דבקטנה פחותה מבת י"א שנה מודה ר"מ דאינה מתעברת כל עיקר. וא"כ א"ש מתני' כר"מ ובפחותה מי"א שנה. וע"כ צ"ל כן בהא דמבואר בהדיא בדברי ר"מ גופיה בברייתא ביבמות דמ"ב ע"ב דקטנה אינה ראויה לילד כו', ע"ש). ואמנם לפי דברינו דבאיסור דרבנן לא חייש ר"מ למיעוטא. ניחא הכא בגמרא דיבמות דפריך שפיר. דלענין מה שצריך להמתין ג"ח הבחנה דהוי מדרבנן לא חייש ר"מ למיעוטא כלל ולמה צריכה להמתין כאן ג"ח כיון דיש רוב שאין מתעברות מב"ר. ואף לר"נ אמר שמואל ביבמות (דמ"ב ע"א) דיליף מקרא דלהיות לך לאלהים ולזרעך אחריך להבחין בין זרע של ראשון כו'. מ"מ זה הוי אסמכתא בעלמא לפ"ד הב"ש ר"ס י"ג. ע"ש. ואף להסוברים דדרשא גמורה היא מהך קרא לשמואל להמתין ג"ח הבחנה מ"מ פשיטא דלא עדיף הך קרא מאיסור עשה. ובאיסור עשה או חיוב עשה ג"כ לא חייש ר"מ למיעוטא כנ"ל ושפיר פריך הגמרא. וא"ש: ד ולפי דברינו יש ליישב קושיית העולם. (וכן הקשה בס' מעין החכמה). בהא דאמרינן בחולין (די"א סע"ב) לר"מ דחייש למיעוטא היכי אכל בישרא כו' ומסיק שם דהיכא דלא אפשר לא אפשר. ולפ"ז תיקשי לר"מ