תורת חסד כא

דברינו). ובנדון דידן יש עוד טעמים וצדדים להתיר ולומר דאין לפוסלם אף מדרבנן וכמ"ש לקמן אי"ה. ואף שמהר"י אלפאנדרי בתשו' מוצל מאש סי' י"ג רצה לחדש שם ולומר בכוונת הרא"ם דהיתר ס"ס אינו רק באיסור ל"ת, משא"כ בקיום מ"ע אין לפוטרו כלל מטעם ס"ס ואפי' במצוה דרבנן וכל שיש ספק אחד מני אלף שהוא חייב הרי החיוב מוטל עליו כו'. מ"מ בסוף דבריו שם העלה לפרש בדברי הרא"ם בע"א, דכוונתו דאין לעשות ס"ס לכתחילה בידים כו'. (וכ"כ הפר"ח ביו"ד סי' ק"י והמג"א באו"ח סי' תס"ז). ובאמת דבריו הראשונים הנ"ל תמוהים. וכמה סוגיות סותרים דבריו בזה וכמ"ש במ"א ואכמ"ל. ואדרבה יש מקום להסתפק בהא דאין מתירים מס"ס היכא שס"א בגוף וס"א בתערובת. די"ל דזהו דוקא באיסור ל"ת אבל לענין חיוב מ"ע י"ל דאף ס"א בגוף וס"א בתערובת יהיה מהני לכ"ע. והיינו דלפ"ד הרמ"א ביו"ד סי' ק"י שכתב הטעם דלא מהני ס"א בגוף וס"א בתערובת היינו משום שהספק הא' הוא איסור דאורייתא ולא נוכל עוד לומר ספק שאין כאן איסור כו'. ולפ"ז כל היכא שהספק הראשון אינו נאסר מה"ת שוב יש לצרף הספק השני שע"י תערובת והוי שפיר ס"ס. וכ"מ בהדיא מדברי הסה"ת סי' ע"ו ע"ש. וכ"מ מדברי הסמ"ג שהובא בטור ובב"י ביו"ד ס"ס נ"ז. (וע"ש בש"ך ס"ק ס"ב שכתב דאפשר לומר דאף להמחבר דוקא היכא שהספק הא' שהי' בגופו אסור מה"ת דוקא). ואף שמדברי הרמ"א אין זה מוכרח כ"כ. די"ל דלרווחא דמילתא כ"כ דהספק הא' הוא איסור דאורייתא. ולעולם י"ל דאף אם הוא איסור מדרבנן ג"כ נימא הכי. אבל מבואר כן בהדיא בדברי הב"ש באה"ע (סי' ב' ס"ק י"ד) לענין אלמנת עיסה דחשיב ליה הגמרא ס"ס בכתובות (די"ד ע"ב) והקשה ה"ר הילמן מפראג דהא ה"ל ג"כ ס"א בגוף וס"א בתערובת (וכבר קדמו בזה בתשו' הרשב"א ס"ס ת"א). וכתב ע"ז הב"ש דקושייתו היא רק לענין היתר ספק חללה לכהן אבל לענין משפחה שנתערב בה ספק ממזר שפיר הוי ס"ס כיון דספק ממזר מדאורייתא כשר ולענין האיסור דרבנן מהני הך ס"ס שהספק הב' הוא מחמת תערובת ע"ש. (ולהסוברים דספק חלל ג"כ מותר מדאורייתא מיושב בזה קושיית ר' הילמן הנ"ל. ובמ"א יישבתי קושייתו בע"א). ובזה מבואר דהרמב"ם לטעמי' דס"ל דהא דספיקא דאורייתא לחומרא בכל התורה הוא מדרבנן (כמ"ש בפ"ט מהלכות טו"מ ובסוף הלכות כלאים). ומש"ה סובר הרמב"ם ג"כ דס"א בגופו וס"א בתערובת הוי שפיר ס"ס וכמ"ש הה"מ הנ"ל והנה הפמ"ג באו"ח סי' י"ז וש"מ כתב דאף לפ"ד הרשב"א דס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מה"ת ויליף לה מדאיצטריך קרא להתיר ספק ממזר מכלל דבעלמא ספיקא לחומרא מ"מ היינו רק באיסור ל"ת דומיא דספק ממזר אבל בחיוב מ"ע י"ל דספיקא לחומרא מדרבנן לכ"ע ע"ש. ולפי דבריו מיושב קושיית המהרי"ט על הרשב"א מגמרא דביצה (ד"ח ע"ב) גבי אפר כירה לכיסוי הדם שדעתו על הודאי ואין דעתו על הספק. ואם נימא דמספיקא ג"כ חייב לכסות מדאורייתא הרי הספק כודאי ולמה לא יהיה ג"כ דעתו עליו. ועוד דא"כ היאך אמר התם ביו"ט אי מספיקא מי אמרי ליה רבנן זיל טרח וכסי ומוכח דמספק חייב לכסות רק מדרבנן. ולפי הנ"ל דבחיוב מ"ע ספיקא לחומרא מדרבנן אף לפ"ד הרשב"א ניחא שפיר. (ומיהו לפ"ז י"ל בחולין דפ"ו ע"א דפריך הגמ' ורבנן מ"ש רישא דלא פליגי ומ"ש סיפא דפליגי כו' אלא רבנן אכולה מילתא פליגי כו'. והשתא למה לא משני דרבנן לא פליגי רק בסיפא ולא ברישא. לפמ"ש שם בתוס' (ד"ה מ"ט) דרבנן מספקא להו אי רוב מעשיהם מקולקלים או רוב מעשיהם מתוקנים והחזקה לא מהניא מידי. וא"כ י"ל דבסיפא לענין או"ב דהוי ספק ל"ת דאסור מה"ת בזה לא מהני החזקה מידי הכא. משא"כ ברישא לענין כיסוי הדם דהוי ספק מ"ע דהוי לחומרא רק מדרבנן בזה מהני כאן החזקה אף בכה"ג ויש ליישב). ולפ"ז י"ל דלענין חיוב מ"ע יש להכשיר בס"א בגוף וס"א בתערובת כיון שמה"ת יש להקל כאן בס' א'. ובכה"ג יש לצרף הספק השני שע"י תערובת להתירו אף מדרבנן וכנ"ל. (אך לפמ"ש החוו"ד ושאר אחרונים ביו"ד סי' ק"י לפרש בדברי הרמב"ם דספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן היינו רק היכא דכ"ר להזהיר בל"ת שלא יאכל חלב וכדומה, דהכוונה רק על חלב ודאי ולא חלב ספק. משא"כ היכא דמזהיר קרא בקום ועשה (וכמו מן הבקר להוציא את הטריפה) בעינן שיהיה זה בודאי וספיקו לחומרא. ולפ"ז אדרבה בחיוב מ"ע ספיקו לחומרא אף להרמב"ם. וזהו היפך מהפמ"ג הנ"ל. מיהו לדבריהם קשה לכאורה מגמ' דמנחות ד"ו ע"א דפריך מהכא נפקא מהתם נפקא ממשקה ישראל מן המותר לישראל. ולפי הנ"ל הא איצטריך קרא דמן הבקר לאסור ספק טריפה לקרבן דליכא למעוטיה ממשקה ישראל שהרי הוא מותר לישראל מדאורייתא. ודוחק לומר דבעינן מותר לישראל בתורת ודאי ולא שיהא מותר מספק דמהכ"ת לומר כן. וגם מדברי הרמב"ם ספ"ט מהלכות טו"מ שכתב שכל הספיקות מד"ס בין במאכלות אסורות כו'. ולפ"ד החוו"ד והאחרונים הנ"ל א"כ יש במאכלות אסורות שספיקן אסור מד"ת. וכמו לענין בהמה טמאה דאיכא נמי איסור עשה מקרא דאותה תאכלו כמ"ש הרמב"ם רפ"ב מהמ"א. ונימא ג"כ דאין היתר רק בטהורה ודאי ולא בספק. וכן י"ל עוד כה"ג. ומוכח דאין חילוק. וי"ל בזה ואין להאריך). ומלבד זה י"ל עוד סברא אחרת. דאף אם ננקוט בפשיטות דאין לחלק בין מ"ע למל"ת. וכל שהוא ס"א בגוף וס"א בתערובת אין להתיר מטעם ספק ספיקא. מ"מ י"ל דבנ"ד שפיר יש להתיר ע"י ס"ס זה. דעיקר הטעם דס"א בגופו וס"א בתערובת לא מהני משום שהספק הא' כבר יש עליו שם איסור ולא נוכל עתה לומר הס"ס שמא לא זו היא ואת"ל זו היא שמא אין כאן איסור כלל מאחר שכבר אסרנו הספק הא' והחלטנו אותו בעצמו לאיסור מקודם. וכמ"ש כן הרשב"א בתה"א ובתשו' סי' ת"א ע"ש וברמ"א הנ"ל. וה"ה נמי לענין מ"ע בכה"ג כגון בפרשיות של תפילין שאירע בהם ספק פסול לגמרי דפסולים מספק ואח"כ נתערבו באחרים דהוי ס"א בגוף וס"א בתערובת דלא מהני כיון שהספק הראשון כבר יש עליו בעצמו שם פסול בהחלט ושוב לא נוכל לצרפו לס"ס ולומר שמא אין כאן איסור כלל וכנ"ל. משא"כ בפרשיות של תפילין שהספק רק שמא נכתבו הפרשיות שלא כסדרן דשמא האחרונה נכתבה מקודם וא"א לצרפה לפרשה הקודמת שנכתבה אח"כ מחמת שלא כסדרן. דמ"מ אין עליהם שם פסול בעצם. דהפרשיות הראשונות הם כשרים אם יצטרף להם פרשה אחרונה אחרת שנכתבה אח"כ. וכן הפרשה האחרונה כשירה אם יצטרפו לה שלש פרשיות הראשונות אחרות שיהיה ידוע שנכתבו מקודם לה. וכמ"ש בעה"ג סי' ס'. רק שד' פרשיות אלו א"א לצרפם זע"ז מספק דשמא האחרונה נכתבה קודם לשלפניה. וא"כ ספק זה שמסופקים אימת נכתבה אין עליו בעצם שם איסור ולא שם פסול ודאי כלל. רק שמספק אין לצרף פרשה זו האחרונה עם שלש ראשונות אלו שלפנינו. (ול"ש לומר שמחזיקין לודאי שנכתבה מקודם), וכל שלא חל עליו בעצם שם פסול ואיסור ודאי יש עליו תורת ספק ואפשר לצרף ספק זה להספק של התערובת והוי שפיר ס"ס: