תורת חסד כ

דאיצטריך למימר בהדיא דספיקה מותר. אע"ג דשאר הלמ"מ נמי ספיקא לקולא. דהתם נאמרה הלכה להתיר בספיקו אף בספק הקרוב לודאי כמ"ש הר"ן שם. ועפ"ז י"ל ע"ד הב"י ביו"ד סי' רצ"ד ע"ש בט"ז ס"ק י"ג. וראיתי בתה"ש בדיני ס"ס הביא בזה פלוגתא בספק הלמ"מ אי הוי לקולא או לחומרא). א"כ אכתי תיקשי הכא בהך עובדא למה היה צריך ר"ג לבודקו מתחלה הא יש לסמוך בזה על הרוב שמביאין שערות בזמנן דאף דאיכא לברורי א"צ לברר כלל בכה"ג כיון דמדינא אף ספיקו ג"כ לקולא וכנ"ל. א"ו מוכח דהך עובדא מיירי שכבר נבדק מתחלה כשבא לכלל שנותיו ולא נמצאו לו שערות שיצא בזה מכלל חזקה דרבא והוי ספק השקול אם הביא עכשיו שערות ומש"ה שפיר הוצרך ר"ג לבודקו כנ"ל. ולפ"ז שפיר מקשה הגמ' אי דאייתי במיצעי מאי כו' דהוי ספק גמור כיון דחזקה דרבא ליתא הכא. ואין להקשות דאכתי מאי פריך הגמ' אי דאייתי במיצעי מאי. הא כאן יש להקל לענין נזירות אביו מחמת ספיקא דרבנן לר"ל ולר"י משום ספק בהלמ"מ כנ"ל. (דספק זה דאייתי במיצעי הא ליכא לברורי ספק זה כלל). דלק"מ. דלא מיבעי להסוברים דחזקת קטנות חשיבא חזקה די"ל דהוי כאן כמו ספק דאיתחזק איסורא. אלא דאף אי חזקת קטנות לא חשיבא חזקה מ"מ כאן בלא"ה אי אפשר להקל מספיקא גרידא. דבמי שנבדק כשהגיע לכלל שנותיו ולא נמצאו לו שערות דאזדא לה חזקה דרבא וכשהביא אח"כ שערות הוי ספיקא למפרע אם היה גדול או קטן לכל דבריו בין לחומרא בין לקולא לכמה מילי כנודע. ובזה א"א להקל בשני הצדדים תמיד דהוי תרי קולי דסתרי אהדדי. ובכל כה"ג יש להחמיר בשני הצדדים ואף ספיקא דרבנן לחומרא בכה"ג. (כמ"ש בתוס' ביצה די"ד ע"א ושבת דקמ"א ע"א ובר"ן סוף פסחים ובכ"ד). משא"כ היכא דאיכא חזקה דרבא דבודאי יש לסמוך על הרוב ולהחזיקו בגדול שלא חלה עליו נזירות אביו שהוא מדרבנן לר"ל ולר"י הלמ"מ ובזה סמכינן ארובא וא"צ אף לברר כלל וכנ"ל. באופן שי"ל דהך עובדא מיירי שנבדק מתחלה ולא נמצאו לו שערות כנ"ל. אלא שמלשון התוס' בנזיר שם (דכ"ט ע"ב ד"ה והביאו, ובדף ל' ע"א ד"ה ה"ג) לא משמע לפרש כן בהך עובדא שנבדק מתחלה ולא נמצאו לו שערות כו' דלא משמע כן מסתימת דבריהם ע"ש. וכן מוכח ג"כ ממה שהקשו שם התוס' (בד"ה ה"ג) דאמאי לא פריך הגמ' כן על מתני' דהאב מדיר את בנו בנזיר אי אייתי במיצעי מאי. ודחקו ליישב זה. ואם איתא הל"ל בפשיטות דלא הוה הגמ' מצי למיפרך כן אמתני' דהא בפשיטות י"ל דמתני' מיירי שלא נבדק כלל מתחלה ואם נמצאו לו אחר זמן שערות נחזיקנו בגדול למפרע מחמת חזקה דרבא. ולא משכחת לה כלל הך ספיקא דאייתי במיצעי שיצטרך למנות ב' נזירות רק בהך עובדא דמיירי שכבר נבדק מתחלה ולא נמצאו לו שערות כנ"ל. ולא הוה מצי למימר כן אמתני' וכמבואר ומלבד זה עדיין קשה להפוסקים הסוברים דבהלמ"מ ספיקו לחומרא דדינו כמו דאורייתא ממש. א"כ הדק"ל מנליה להגמ' בנזיר שם דמיירי הך עובדא שנבדק מתחלה ולא נמצאו לו שערות דע"ז פריך אי אייתי במיצעי מאי כו' דילמא לא נבדק כלל מתחלה ויש להחזיקו בגדול למפרע מחמת חזקה דרבא. ומה שהוצרך ר"ג לבודקו אם הביא שערות ולא סמך על הרוב שמביאין שערות בזמנן. היינו משום דבדאורייתא כל היכא דאיכא לברורי מבררינן וכאן לענין מה שהדירו אביו בנזיר דהוי הלמ"מ דינו כדאורייתא וכנ"ל, אם לא נימא דסתמא דגמ' שם קאי בשיטת ר"ל דס"ל דהאב מדיר את בנו בנזיר הוא רק מדרבנן ולא כר"י דקיי"ל כוותי' דזהו הלמ"מ וזה דוחק: אלא יש לפרש כאן ע"פ דברינו דלעיל. דהך עובדא מיירי שאביו שהדירו בנזיר והביאו לפני ר"ג לא הביא עמו עדים על השנים שהגיע לי"ג שנה ויום א' רק שאביו גופיה נאמן להעיד עליו בזה. ובכה"ג כל שאין רואין שהביא שערות אין דנים בזה מחמת חזקה דרבא כיון שעל השנים גופייהו אין בירור גמור רק ע"פ נאמנות האב דלא מהני רק כשהאב מעיד בתורת ודאי (שהביא שערות ג"כ) ולא בתורת חזקה דלא האמינה תורה לאב אא"כ מעיד על גדלות ממש דהיינו שנים ושערות ג"כ ולא באופן אחר כנ"ל. וממילא בזה אף אם נמצאו לו שערות אחר זמן אין להחזיקו בגדול למפרע כיון דאין דנים בזה מחמת חזקה דרבא. ושפיר פריך הגמ' כאן אי דאייתי במיצעי מאי דהוי ספק על למפרע אם היה גדול או קטן ואין מחזיקין בודאי למפרע בכה"ג. וזה היה דחוק להגמ' לפרש בהך עובדא שאביו הביא עדים על השנים מה שלא נזכר מזה בברייתא כלל. (ולפ"ז שפיר הקשו התוס' דלמה לא פריך הגמרא כן על מתני' דהתם דהאב מדיר את בנו בנזיר אי אייתי במיצעי מאי. דבמתני' ג"כ מסתמא מיירי שלא הביא עדים על השנים כו'(. ולפ"ז יהיה הוכחה מדברי התוס' בנזיר כדברי הרא"ש בקידושין הנ"ל דהאב צריך להעיד על השנים עם השערות. ולא כמשמעות דברי התוספות בקידושין (ר"ד ס"ד) הנ"ל. ויש לדחות ולפרש בסוגיא דנזיר בענין אחר. ואין רצוני להאריך יותר: סימן ג ע"ד שאלתו. בסופר אחד שהיה לו כמה זוגות תפילין למכור. והי' שם תש"ר א' שהיה מסופק בה אם לא נכתבה הפרשה האחרונה מקודם לשלפניה והוי שלא כסדרן דפסולה כמ"ש ר"ס ל"ב. והיה מונח אצלו מן הצד בפ"ע ואח"כ ע"י איזו סיבה נתערבה התש"ר ההיא בכל התפילין שלו ואינו יכול להכיר מתוכם איזה מהם הוא הספק הנ"ל ושואל מעלתו דמאחר דספק שלא כסדרן פסולה כמ"ש הא"ר והפמ"ג ובתשו' עה"ג, א"כ כשנתערבה י"ל דכל התש"ר שהיו שם פסולין מספק. ואין לומר דהתש"ר שהי' בה הספק בטילה ברוב בתוך השאר. דכבר כתבו האחרונים דאף פרשיות פסולין כיון שיש בהם קדושה הוי כד"ח ולא בטיל. וגם כיון שאם יתבטל ויהיה כשר למצותו יהיה חשוב השתא נמי לא בטיל. וכמ"ש הח"ס מד' הט"ז באו"ח סי' תרע"ג סק"ו ועוד אחרונים. עכ"ד מעלתו. והביא באריכות דברי האחרונים הנ"ל. ואין הפנאי כעת לפלפל בדבריו רק אשיב בקצרה לדינא: א הנה יש לצדד להתיר שלא להביא כמה תפילין לידי גניזה. ומתחלה נבאר מה שיש לדון בזה מחמת ס"ס. דספק אחד הוא באותו התש"ר עצמה שבה הספק דשמא נכתבו כסדרן ואין כאן פסול כלל. ואת"ל שתש"ר זו היא פסולה מ"מ יש ספק בתערובת על כאו"א שמא לא זו היא הפסולה. וזה תליא במחלוקת הראשונים בדין ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובת אי חשיב ס"ס להתיר. (וע' תוס' ביצה ד"ג ע"ב. ובזבחים דע"ב רע"ב. ובשאר דוכתי). והרמב"ם ס"ל דס"א בגוף וס"א בתערובת הוי ס"ס ושרי וכמ"ש הה"מ בפ"א מהל' יו"ט ה"כ. ובטוש"ע יו"ד (סי' ק"י ס"ט) פסקו בספק טריפה שנתערבה באחרות דכולן אסורות ואין להתיר מס"ס. וכ"פ כל האחרונים. ומיהו מבואר שם בפמ"ג (בדיני ס"ס אות א' ואות ד') ושאר אחרונים דהא דבס"א בגוף וס"א בתערובת לא שרינן מטעם ס"ס היינו מדרבנן אבל מדאורייתא בכל ענין הוי ס"ס דהוי כמו רובא כו'. (ויבואר זה בסוף