תורת חסד רט

הירושלמי תמן יש לו תקנה יכול הוא לישא גיורת ומשוחררת דמוכח דאם לא היה לו תקנה זו היו מתירים אותו בכל הנשים. ואי נימא דהוי הכא קבוע דאורייתא ומדאורייתא אסור בכל הנשים א"כ אין להתירו אף אם לא היה לו תקנה. (אם לא נימא דעשה דפו"ר יהיה דוחה איסור ספק ערוה. וזה אינו. וגם בודאי הירושלמי לא כיון לזה). א"ו דחומרא דרבנן היא ולא גזרו אלא היכא דאפשר ויש לו תקנה. (ולפ"ז י"ל בהא דהירושלמי נקט במילתיה דר' יוחנן קידש אשה בעולם דמשמע שקידש הוא בעצמו. ולא כדאיתא בגמרא דידן דא"ר יוחנן האומר לשלוחו צא וקדש כו'. די"ל דלהירושלמי ס"ל דבאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אינו אסור בכל הנשים כיון דהך חזקה דשליח עושה שליחותו לא אמרינן אלא לחומרא כדאיתא בגיטין (דס"ד ע"א). והא דאסרינן ליה בכל הנשים מטעם קבוע שאינו ניכר זהו ג"כ רק חומרא דרבנן כנ"ל ולא החמירו כן אלא בקידש בעצמו אבל באומר לשלוחו צא וקדש כו' די"ל דלא קידש כלל והחזקה דשע"ש היא רק לחומרא ותרי חומרי בהדדי לא מחמרינן). וכעין זה י"ל על קושיית הקה"ע ע"ד התוס' דנזיר מהך ירושלמי דמוכח דאין הטעם שם משום קנסא דא"כ מה פריך מינה אהא דנשבה לבין העכו"ם כנ"ל. די"ל דהתוס' בנזיר לא כ"כ רק באומר לשלוחו צא וקדש כו' דבזה לא אסור רק משום קנסא דמדינא אין להחמיר כ"כ כיון דאף בודאי קידש אינו אסור רק מדרבנן בכה"ג ולמה יחמירו עוד כאן שאין יודעים כלל שקידש רק מחמת חזקה שע"ש דאמרינן לחומרא (ובפרט לפמ"ש התוס' בגיטין שם עוד טעם אחר דכאן ל"ש כ"כ חזקה שע"ש דאין בידו לקדש שמא לא תתרצה כו', ע"ש. וי"ל דהתוס' בנזיר שכ' בקצרה ג"כ סמכו על דבריהם בגיטין. וכמו שמצינו בכ"ד בתוס' שקיצרו במ"א כו'). ולעומת זה י"ל דטעמא דקנסא שייך טפי באומר לשלוחו צא וקדש לי כו' שקנסוהו על שצוה לקדש סתם ולא חש לתקלה כמ"ש שם בתוס'. משא"כ בקידש בעצמו כו'. והתוס' בנזיר פירשו לפי האמור בגמרא דידן ולק"מ מהירושלמי. אלא דלכאורה קשה לפמ"ש המג"א (ר"ס שד"מ) בהולך במדבר ואינו יודע אימתי שבת כו' דאע"ג דרוב ימים הם חול מ"מ יום השבת חשיב קבוע. וא"כ הירושלמי שם דמיירי בנשבה לבין העכו"ם ואינו יודע אימת שבת דזה הוי קבוע דאורייתא לפ"ד המג"א הנ"ל. וא"כ הא דפריך עלה ויחוש לכל הימים כהדא דקידש אשה כו'. הוא תמוה. דהתם בקידש אשה הוי איסורא דרבנן כנ"ל. ומה לו לדמות הענינים ולתלות איסור דאורייתא באיסור דרבנן. (והל"ל הכא רק דמשום פ"נ התירו כאן איסור דאורייתא. ולא שייך מידי להך דקידש אשה כו'). ונראה לפרש בדברי המג"א דמ"ש דיום השבת בין ימי החול חשיב קבוע. ג"כ אינו מדאורייתא רק קבוע דרבנן דבלא"ה י"ל דכיון שעיקר דין קבוע נלמד מקרא דוארב לו וקם עליו כו' לא למדנו משם רק בתערובת גופים או חתיכות שהקבוע הוא גוף האיסור. ולא בתערובת זמן בין הזמנים שהזמן אינו עצם האיסור אלא שהאיסור תלוי בזמן וליכא למילף קבוע זה מקרא רק דהוי קבוע מדרבנן. ושפיר מדמה זה הירושלמי להך דקידש אשה כו' שיאסר מדרבנן. ומשני התם יש לו תקנה כו'. ומיהו היכא שנתערב האיסור ונאבד מקומו והספק הוא בכל העולם איה מקומו בכה"ג לא חשיב קבוע אפי' מדרבנן כמ"ש לעיל: ועתה שוב אשוב לבאר הירושלמי דרפ"ב דדמאי הנ"ל דפריך לר"א אלא מעתה גר הבא להתגייר אין מקבלין אותו כו' דודאי לא מצי להקשות כן לר"ע ור"מ דחיישי למיעוטא שיאסרו כל הגרים מחשש גר עמוני ומואבי כו'. דהא לק"מ. אי משום דחשיב רובא דאיתיה קמן (כמ"ש לעיל אות א'). ואי משום דספיקן מותר מה"ת (כמ"ש לעיל אות ב'). רק אהא דר' אלעזר מקשה שפיר דהא דאמר שם מתחלה רוב א"י נתונה ביד כו' ור"א חייש למיעוטא. אין הכוונה דס"ל כר"ע ור"מ דחיישי למיעוטא דאין סברא לומר בפלוגתא דאמוראי דהכא ר"י ור"א שיפלגו בפלוגתא דתנאי אי חיישינן למיעוטא. רק דמתחלה סבר הירושלמי דהכא דוקא חייש ר"א למיעוטא וכדאמר התם ר"א חייש למיעוטא כהדא סדקייה שהיא מסתפקת יום אחד מן האיסור נעשה אותו היום הוכיח לכל הימים דמשום יום אחד חששו לכל הימים. וזהו מדין קבוע דרבנן דחשיב קבוע אף ביום בין הימים כסברת המג"א הנ"ל. וע"ז שפיר מקשה ר' יוסי מגר שבא להתגייר דנימא דאין מקבלין אותו אני אומר מעמון ומואב הוא. וע"כ דבכה"ג לא הוי קבוע אף מדרבנן כיון שנתערבו בכל העולם וכנ"ל ולא דמי להדא סדקייה שהיא מסתפקת יום אחד מן האיסור כו'. דהתם שפיר אסרו כל הימים משום יום אחד דהוי קבוע מדרבנן וכנ"ל. משא"כ גבי גרים כו'. כמבואר לעיל. וה"נ לענין דמאי דפירות ישראל ופירות נכרי מעורבים דהנכרי גופיה זימנין שהוא קונה מישראל וכן להיפך וכמ"ש המפרש שם. ובכה"ג יש לנו לילך אחר הרוב ואין לו דין קבוע כלל אף מדרבנן וכנ"ל. ומסיק הירושלמי דר"א באמת לא חייש למיעוטא כלל. רק דסבר ר"א רוב א"י נתונה ביד כו'. אבל להני תנאי דחיישי למיעוטא לא שייך כלל קושיית הירושלמי כנ"ל. וא"ש: סימן מ א ע"ד מ"ש בסימן הקדום אות ב'. וכ"כ לעיל סי' א' אות ג'. דאף למ"ד דחייש למיעוטא לא חייש רק באיסור תורה אבל באיסור דרבנן מודה דלא חיישינן למיעוטא (אף בכה"ג דאין להתיר מחמת ספק דרבנן). וכמבואר מגמרא דיבמות (דקי"ט ע"א דמיירי התם לר"מ דחייש למיעוטא). דא"ל רבא לר"נ מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. ומזה משמע דבאיסור דרבנן שפיר י"ל דלא חייש ר"מ למיעוטא וגם בלא"ה לפמ"ש התוס' בחולין (די"ב ע"א) ושאר דוכתי דר"מ דחייש למיעוטא זהו רק מדרבנן א"כ בודאי י"ל דהא דמחמיר ר"מ מדרבנן לחוש למיעוטא היינו רק באיסור דאורייתא. וגדולה מזו י"ל דאף באיסור עשה לא חייש ר"מ למיעוטא. וזהו עפ"י מ"ש במל"מ ספ"א מהל' יו"ט דלא אמרינן מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו אלא בלאו שיש בו מלקות. וכ"כ בנו"ב (מ"ת חיו"ד סי' ע"ח) ע"ש. ועוד י"ל כן מטעם אחר לפ"ד התוס' הנ"ל דר"מ חייש למיעוטא רק מדרבנן. וכבר כתבו התוס' במנחות (דס"ח סע"א) דאין סברא לגזור ולהחמיר בעשה כמו בלאו כו'. ובדברינו אלה יהיה רווחא שמעתתא ליישב בכמה סוגיות. ומתחלה נבאר בהא דאיתא בברכות (דנ"ג ע"א) ת"ר היה מהלך חוץ לכרך והריח ריח כו' אם רוב ישראל מברך ר' יוסי אומר אפי' רוב ישראל אינו מברך מפני שבנ"י מקטרות לכשפים אטו כולהו כו' ה"ל מיעוטא לכשפים ומיעוטא נמי לגמר את הכלים כו'. ולכאורה קשה דלמה הוצרך הגמרא לומר טעמא דמיעוט נמי לגמר את הכלים מה שלא הוזכר מזה כלל בדברי ר' יוסי. והא טעמא דמקטרות לכשפים לחוד סגי. דאע"ג דהוי מיעוטא י"ל דר' יוסי לטעמיה דחייש למיעוטא כדאיתא ביבמות (דס"ז ע"ב) לענין אכילת תרומה. (מיהו לפ"ד הר"ן שהבאתי לעיל סי' א' אות ד'. ניחא הכא. אבל להתוס' והראשונים שם תיקשי הכא). ולפי דברינו ניחא דר' יוסי